ספרד / צילום: גלית חתן
"אפשר לקבל מפה? הפעם האחרונה שהייתי במדריד הייתה לפני 12 שנה", סיפרתי לפקיד הקבלה במלון. "אל דאגה, שום דבר לא השתנה כאן בזמן הזה", השיב במבט מעט עייף, כאילו הוא זה שאחרי טיסת לילה ולא אני, ובכל זאת נתן לי את מפת העיר. "אבל אני השתניתי", רציתי לומר לו, אבל שתקתי.
מדריד, בדיוק כפי שזכרתי אותה, היא עיר שמחה - למרות המשבר הכלכלי שממנו סבלה ועדיין סובלת ספרד בשנים האחרונות. השמחה ניכרת באנשים, ברחובות, בבתי הקפה המלאים, בשוק ובכיכרות. נכון שביקרנו בתקופת השנה האזרחית החדשה, מה שהאיר את הכול בצבעים חזקים גם בלילה, אבל התחושה הייתה שמדובר במשהו קיומי ועמוק יותר. סוג של תפיסת חיים, אותה תפיסה שהולידה את הסייסטה, למשל, ואת הפייסטות (פסטיבלים) הרבות והעליזות.
מנתוני האו"ם שפורסמו לאחרונה עולה שספרד הייתה השנייה בדירוג המדינות המתוירות ביותר בשנה החולפת, עם כ-82 מיליון תיירים על כ-46.5 מיליון תושבים, נתון שקשה להישאר אדישים כלפיו. ראש ממשלת ספרד, מריאנו רחוי, נדרש לעניין וסיפר שההכנסות מתיירות מספקות 11% מהתמ"ג הלאומי, כ-87 מיליארד אירו.
כמה מהסכום הזה מגיע מקטלוניה וכמה מיתר חלקי ספרד - את הדיון הזה נדחה לפעם אחרת. הפעם נתמקד בעיר הבירה, ובעובדה שכל ביקור בה צריך, לדעתי, להתחיל בכיכר הסיבלס. כאן מתכנסים הספרדים כשהם חוגגים או כשהם מפגינים. מפה יוצאות הבשורות, וכאן, על פלאסיו דה קומיוניקאיונס, בעבר מפקדת שירות הדואר הספרדי וכיום בית העירייה של מדריד, מתנוסס שלט ענק: Refuges Welcome. מסר קצר וחד, ובאנגלית. שכולם יבינו.
במרכז הכיכר נמצאת הפונטנה דה לה סיבלס - מזרקה ניאו-קלאסית של אלה היושבת בכרכרה שמושכים שני אריות, אשר קיבלה את שמה מסיבלה (cybelle), אלת הטבע והאדמה של הדת הפריגית. הכיכר, שנבנתה בסוף המאה ה-18 על-ידי האדריכל ונטורה רודריגז, מחברת בין דרך ה"קסטליאנים" (Castellna) הנמשכת משדרת פראדו ועד לפלאזה דה קולון, לבין רחוב אלקלה, שחוצה את מדריד מפוארטה דל סול במערב ועד שער אלקלה במזרח.
נקודת תצפית טובה על הסיבלס נמצאת בגג של ארמון האמנויות היפות. למעשה, מדובר בתצפית של 360 מעלות כמעט, כך שניתן לראות משם גם את הרחוב הראשי של העיר, גראן ויה, את שדרת הפראדו ואזורים פחות מתוירים.
גנים, כיכרות ומקדש מצרי
על שני דברים אי אפשר לוותר כשמגיעים לבירת ספרד: על ביקור במוזיאון פראדו, ועל ביקור בפארק רטירו - הריאה הירוקה של העיר, 1,250 דונם של אוויר נקי וציוץ ציפורים. בין 15 אלף העצים תמצאו את ארמון הקריסטל, אשר כשמו כן הוא: ארמון שכולו זכוכית ומתכת, בלי אף לבנת בטון אחת. ב-1960 חנך הגנרל פרנקו תערוכה בארמון שבלב הפארק, והוא עדיין פעיל כמוזיאון.
גם אם יש תור בגלל תערוכה כזו או אחרת שמוצגת בו, שווה לטרוח להמתין ולהיכנס פנימה. לא בשביל התערוכה, כמו בשביל החוויה הייחודית של חממת ענק שצבעיה משתנים בהתאם לצבע השמיים. עוד תמצאו בפארק פסלים, מזרקות ואגמים (באביב אל תוותרו על גן הוורדים), וגם בית קפה או שניים. חוויה מדרידאית כהלכתה.
בפעם היחידה שפתחנו את הטלוויזיה בנסיעה הזו, דיווח ערוץ חדשות ספרדי כי כרמן פרנקו, בתו היחידה של הגנרל העריץ, זו שכונתה בילדותה "הפנים הצעירות של הפשיזם", מתה בגיל 91. הידיעה לא נמשכה יותר מעשר שניות. מהעבר אי אפשר להתעלם לגמרי, אבל גם לא ממש חייבים לזכור.
את ההיסטוריה שלהם אוהבים הספרדים לעשות בפוארטה דל סול, הכיכר ששעון הענק שלה מכריז על כניסת השנה החדשה לספרד - כל תחנות הטלוויזיה עוקבות אחרי מחוגי השעון הזה, בזמן שאלפים נדחסים תחתיו, משולהבים, סופרים לאחור. בקצה הכיכר נמצא פסל הדובה המחבקת את עץ התות, שהפך לסמל העיר.
פיסת היסטוריה מעניינת לא פחות מספק מקדש דאבוד. זהו מקדש מצרי עתיק מהמאה השנייה לפני הספירה, שהוקם לפי ההוראות של מלך מרואה (בירתה של כוש הקדומה), ונבנה בדרום מצרים. ב-1968 הועתק המקדש לפארק דל אוסטה, כהוקרה על מאמצי הסיוע שהשקיעה ספרד בהצלת מקדשי אבו סימבל, שבניית סכר אסואן העמידה אותם בסכנה.
המקדש מוקם במרכז בריכה גדולה, אך רדודה, וכיום אין אליו גישה ישירה. ניתן רק להקיף את הבריכה, לחפש זוויות צילום מעניינות, ולחכות לשעת השקיעה - אז מגיעים עשרות רבות של תיירים לצפות בו במלוא תפארתו והדרו, כשהוא מקבל אופי מיוחד בזכות שילוב בין תאורה מלאכותית לתאורת סוף יום.
ריאל מדריד ומקדש הנעליים
בחלוף כמה ימים בעיר, כבר אפשר לאבחן: לכל אחד יש את מדריד שלו. יש את זה שלא יפספס את ההזדמנות למופע פלמנקו, יש מי שיעלה על הרכבל שמוביל לגן החיות, ויש מי שהאזור המלכותי - האופרה, הארמון וקתדרלת אלמודנה - יהלך עליו קסם. כי למרות השם שיצא לה עד היום, בירת ספרד יכולה להיות מעניינת כשהיא רוצה. ובימים אלה, היא רוצה מאוד.
את אחד האייקונים הבולטים ביותר של המדינה ניתן למצוא בכיכר אספניה, הממוקמת בקצהו המערבי של רחוב גראן ויה. במרכז הכיכר ניצב פסל האבן העצום של הסופר והמחזאי מיגל דה סרוואנטס, מגדולי היוצרים בשפה הספרדית. משני צדדיו פסלי אבן של דולצינאה, אהובתו של דון קישוט, והאביר עצמו, מפוסל בברזל. לצדו, כמובן, העוזר הנאמן סנצ'ו פנשה.
אם במהלך שהותכם בעיר מתקיים משחק של ריאל מדריד, כדאי לרכוש כרטיסים ולנסוע לאצטדיון סנטיאגו ברנבאו - כמעט כל משחק של ריאל הוא חוויה. לעומת זאת, סיור באצטדיון במהלך שעות היום (25 אירו) פחות דיבר אליי, בעיקר בשל התחושה הכמעט-דתית האופפת ביקורים כאלה. נדמה שאנשי מחלקת השיווק עושים כמעט הכול כדי שהמבקר ירגיש שהוא נכנס לסוג של מקדש.
כפי הנראה, זה המצב בכל הקבוצות הגדולות, ולתובנה הזו הגענו בביקור בקמפ נואו שבברצלונה, כאשר הציעו לנו לרכוש פיסת דשא מהאצטדיון שבו הפליא מסי את בעיטותיו, כמו שמציעים לתיירים נוצרים לרכוש מים מהכינרת, כי לאמונתם ישו הלך שם פעם על המים.
במקום להתבונן בנעלי הכדורגל של כריסטיאנו רונאלדו וגארת בייל, העדפתי לגרור את בן זוגי לתערוכה "אמנות הנעל", שמציגה את עבודתו הייחודית של מעצב הנעליים מנולו בלניק. התערוכה, שמתקיימת במוזיאון האמנויות הדקורטיביות (כניסה חינם. עד 8 במארס), מסכמת 45 שנות קריירה של מעצב-העל הספרדי, וכוללת למעלה מ-200 דגמי נעליים, וגם רישומים של חלקם (כ-80), וכן צילומי אופנה של גדולי הצלמים בתקופתנו.
התערוכה מתפרסת על פני שתי קומות, בשישה חללים שונים, והיא מרתקת גם למי שאפילו לא חולמת להוציא סכומים של אלפי אירו על זוג נעליים אחד. הביקור בה הוא הזדמנות לצלול לתוך מוח יצירתי בצורה יוצאת דופן, ולהקדיש מחשבה לשאלות מה אפשרי ומה לא אפשרי, ומדוע אנחנו נוטים לציית למה שמקובל, במקום לתת לדמיון לעוף לכל הכיוונים.
אגב: היו שם עוד גברים, שנגררו בידי נשותיהם. נראה היה שרובם ניסו לשתף איתן פעולה, ולנתח למה להתכוון המשורר, כלומר המעצב, כשפיזר עשרות פונפונים קטנים בליווי אבני חן על נעלי סטילטו, שצריך קורס מיוחד כדי לצעוד בהן מבלי ליפול.
ומה עם האוכל? איך אפשר בלי איזה טאפאס קטן? אז קודם כול, עצה לגבי ארוחת הערב שלכם: בניגוד למקובל באירופה, עבור המדרידאים, לאכול ב-20:30 נחשב ממש מוקדם. אם תזמינו שולחן לשעה הזו, רוב הסיכויים שתמצאו את עצמכם כמעט לבד במסעדה. זה לא כי לאנשים אין כסף לשלם, או כי בחרתם מסעדה לא טובה. החיים פשוט לא מתחילים לפני תשע בערב.
בשעות הצהריים, מומלץ לבקר בשוק סן מיגל - אומנם בוקריה זה לא, אבל בין הדוכנים הרבים, כמעט כל אחד יוכל למצוא מאכלים ספרדיים שמדברים אליו. פאייה שחורה לצד פאייה צמחונית, מגשי גבינות עם כוס יין מקומי, פטאטס ברוואס, כל פירות הים האפשריים, וגם שקדים מטוגנים ברוזמרין או בלימון - כל אלה הוכיחו לנו שעדיף לבוא רעבים, ויותר מפעם אחת.
לא כדאי לוותר גם על הצ'ורוס המקומי, שהוא הרבה פחות מתוק ממה שמוכר לנו בארץ. את הצ'ורוס טובלים בכוס שוקולד מומס, ואת מה שנשאר אפשר פשוט לשתות. הייתם במדריד ולא אכלתם צ'ורוס? לא הייתם במדריד.
מהשוק כדאי להמשיך לפלאזה מאיור הסמוכה - כיכר מרובעת, מוקפת בניינים, שהכניסה אליה היא דרך שערים צרים יחסית. זהו הלב העתיק של מדריד, שהחל לפעום בימי הביניים כשוק מחוץ לחומות. ב-1560 ביקש המלך פיליפ השני מהארכיטקט חואן די הררה להפוך את השוק לכיכר "אמיתית". אומנם הייתה היענות חיובית, אך המהלך יצא לפועל רק ב-1617.
בניית הכיכר הושלמה אחרי שנתיים "בלבד", לא דבר של מה בכך לאור גודלה: כ-120 מטר אורך ו-90 מטר רוחב. באותה תקופה היא הייתה מוקפת במבני עץ בני 6 קומות. הבתים נשרפו במהלך השנים שלוש פעמים: ב-1631, ב-1672 וב-1970, ובכל פעם נבנו מחדש.
כיום ניתן לראות באחת הצלעות של הכיכר את ציורי הקיר הנהדרים של קרלוס פרנקו, המתארים דמויות מיתולוגיות שקשורות להיסטוריה של מדריד; ואילו במרכז הכיכר ניצב פסל של פיליפ השלישי רוכב על סוס.
מסביב, מתחת לאכסדראות העמודים, ניתן להבחין כי חלק מהחנויות סגורות, נטושות. רמז עצוב למה שקרה לכלכלה של העיר ושל המדינה בכלל. עם כל הכבוד לתיירות, זאת אומרת.