אילן בן דב / צילום: רוני שיצר
שופטי בית המשפט העליון דחו את ערעורו של איש העסקים אילן בן-דב, ובאופן סופי הוא לא יקבל את 50 מיליון השקלים ששילם בחזרה לכיסו. מדובר בסכום שקבע בית המשפט המחוזי מרכז ביוני 2015 שבן-דב, בעל שליטה לשעבר בחברת טאו תשואות הנמצאת בפירוק, יחזיר לקופת החברה. זאת, בדרך של מימוש אופציה שהעניק לטאו לפיה ירכוש מהחברה מניות של סאני אלקטרוניקה, חברה אחת שהייתה בשליטתו, והגיעה אף היא לחדלות פירעון.
בן-דב ערער על ההחלטה וכן ביקש עיכוב ביצוע, העליון דחה את הבקשה (אוקטובר 2015), בן-דב שילם, בתקווה לנצח בערעור ולקבל את המיליונים בחזרה - אך היום ניתן פסק דין מנומק בערעור עצמו, שמנע ממנו לקבל את הכסף והפעם באופן סופי.
50 מיליון השקלים שהועברו לידי הכונסת של נכסי טאו, עו"ד קרן רייכבך-סגל ממשרד איתן מהולל שדות, חולקו לבנק לאומי, בעל השיעבוד, כנגד כתב שיפוי.
סיבותיהם של שופטי העליון לדחות את הערעור היו שונות מאלה שבגינן קבע המחוזי שעל בן-דב לשלם. הנשיאה אסתר חיות, אליה הצטרפו השופטים ענת ברון ויצחק עמית, קבעה כי יש לבחון את השאלה, בה לא התמקד בית המשפט המחוזי, האם כטענת בן-דב עברה הזכות המהותית המגולמת באופציה לידי הבנק מכוח המחאה על דרך השיעבוד.
לאומי הצטרף למנהל המיוחד
תחילתה של הפרשה הזו נרשם באמצע 2010 אז רכשה טאו מבעל השליטה בה, בן-דב, חבילה של כמיליון מניות סאני אלקטרוניקה - אז בעלת השליטה בחברת הסלולר פרטנר - בתמורה לכ-50 מיליון שקל. בדומה לטאו, גם סאני היא חברת החזקות שנקלעה לחדלות פירעון במסגרת התמוטטות עסקיו של בן-דב בשנים האחרונות. במסגרת העסקה העניק בן-דב לטאו אופציית "פוט" למכור לו בחזרה את מניות סאני שרכשה מידיו, בתמורה לסכום הרכישה.
טאו, שהייתה כאמור בשליטת אילן בן-דב, נקלעה להקפאת הליכים ביוני 2012, כאשר לא היו בידיה אמצעים לתשלום חוב של 435 מיליון שקל למחזיקי האג"ח שלה. בתחילת 2013 החליט בית המשפט על פירוקה של החברה ומינה את ע"ד יוסי שגב כמנהל מיוחד שלה. בהמשך ביקש המנהל המיוחד לממש את האופציה בשם החברה.
אחת מטענותיו המרכזיות של בן-דב נגד בקשת המימוש נגעה לעובדה שהמניות נשואות האופציה משועבדות לטובת בנק לאומי כבטוחה לפירעון חובות טאו לבנק. תוקף השיעבודים מצוי במחלוקת בין המנהל המיוחד שמונה לחברה במסגרת הליכי חדלות הפירעון, עו"ד אשור, לבין הבנק המיוצג בידי עו"ד פיני יניב.
כשנדרש לראשונה לממש את האופציה טען בן-דב, בן היתר, כי למנהל המיוחד אין סמכות לדרוש את המימוש, לאחר שהחברה המחתה, על דרך של שיעבוד, את האופציה לבנק. לאומי מצדו הצטרף לדרישות המנהל המיוחד למימוש, ללא קשר לשאלה מי ייהנה מן התמורה בגינו. לאור המחלוקת בין הבנק לבין המנהל המיוחד של החברה לגבי השאלה מי ייהנה מפירות מימוש האופציה, מונתה עו"ד רייכבך-סגל לכונסת נכסים מיוחדת לנושא מימוש האופציה. בהליך בבית המשפט טען בן-דב כי לאור הפסיקה המחייבת (לשיטתו) לפעול בדווקנות במימוש אופציות, אין לאפשר את מימוש האופציה אלא לדרישת בעליה - הבנק בעצמו.
"הבנק לא נזקק להסכמת בן-דב"
בעניין זה פסק השופט אילן שילה כי אינו מקבל "את טענת בן-דב כי במימוש אופציה יש לפעול בדווקנות מיוחדת העולה על זו הנדרשת בביצוע חוזה בדרך כלל". בהמשך הוסיף השופט כי בשטר המשכון שנמסר בהתקשרות עם הבנק "לא נקבעה כל הוראה האוסרת על הבנק להעביר את זכות המימוש לאחר", ובהמשך אף פסק כי "הבנק היה רשאי להעביר לאחרים, ובכלל זה לחברה ולמנהל המיוחד, הן זכויות הנובעות משיעבוד האופציה והן את הכוח לשלוח הודעות מימוש, והוא היה רשאי לעשות זאת ללא צורך בהסכמת בן-דב".
השופט פסק לבסוף כי על בן-דב לממש את האופציה ולהפקיד את 50 מיליון השקלים - עלות מימוש האופציה - בחשבון מיוחד שתפתח כונסת הנכסים לצורך המימוש. בית המשפט העליון אישר את ההחלטה כאמור (י' עמית), וכעת בדחיית הערעור אישר אותה באופן סופי.