עיריית בת ים / צילום: איל יצהר
כשבניין עיריית בת-ים נפתח, בשנת 1963, הוא נתפס כסוג של אוונגרד. סופר עיתון דבר, שנכח באירוע החנוכה החגיגי, קבע אז שמדובר במבנה ש"חורג בצורתו מכל בנייני הציבור במדינה". העיצוב יוצא הדופן העניק לבניין איכויות של אובייקט פיסולי ונוכחות אייקונית והוא פורסם במגזינים בארץ ובחו"ל. האדריכל פרופ' אמנון בר אור, שהכין לאחרונה את תיק התיעוד של המבנה, לא היסס לכנות אותו "סמל בקנה מידה עולמי לאדריכלות ברוטליסטית" ו"סמל לאדריכלות הישראלית החדשה".
נחמד שהאדריכלים אוהבים את המבנה, אבל קשה להגיד שיש איזה שהיא הכרה מעשית בחשיבותו: עם השנים הוא הוקף בבתי דירות, המבט לים נעלם, והמבנה עצמו הוזנח בצורה בוטה.
בניין העירייה תוכנן בקצה הדרומי של בת-ים כניסיון להאצת הפיתוח בתחום הבנוי. אין ספק שעיצובו כפירמידה הפוכה, המורכבת משלוש מסות מונחות אחת על גבי השנייה, החריגה אותו ממבני השיכון הסדרתיים של העיר, אבל גם מהבנייה הציבורית של התקופה. נוכחותו במרכז רחבה עירונית פתוחה, ללא חומות או גדרות, יצרה אתנחתא מוצלת בלב העיר.
המבנה נראה "כבד" ונטוע בקרקע, אך למעשה, הפנים שלו הוא סוג של אטריום - המשרדים צמודים לקיר המעטפת ובמרכז יש חלל גדול, פתוח. כל המעטפת קיבלה טיפול דומה של מעין משרבייה, חצי פתוחה וחצי סגורה, העשויה מיחידות יצוקות (פריקאסט). הטקסטורה הדקורטיבית יצרה אחידות, הסתירה את הפונקציות הפנימיות, אך גם מיתנה מאוד את הקרינה הישירה של השמש. יש לזכור שמדובר על העידן שלפני מיזוג האוויר, ולכן על גג המבנה היו ארבע ארובות אור ואוורור שנועדו ליצירת אקלים נוח יותר בפנים המבנה.
מבחינה סגנונית, המומחים משייכים את המבנה ל"ברוטליזם", שצמח באירופה אחרי מלחמת העולם השנייה ומתאפיין בשימוש רב בבטון חשוף. הסגנון הזה, שבישר קידמה והתפתחות, ומצד שני צניעות ושמירה על אינטגריטי של החומר, התאים מאוד לאדריכלים שפעלו בארץ בעשורים הראשונים למדינה ונאלצו להתמודד עם הפער שבין הרצון להיות מעודכנים ובינלאומיים, ומצד שני להשתמש במשאבים דלים במיוחד. בין המבנים שניבנו בסגנון זה ניתן לציין את מרכז הנגב בבאר-שבע, בתכנון רם כרמי, את תיאטרון ירושלים בתכנון משרד אדריכלים נדלר נדלר ביקסון וגם את כיכר אתרים, בתכנון זאב רכטר.
אדריכלי המבנה היו צבי הקר ואלדר שרון, שאך זה סיימו את לימודיהם בטכניון ולכן צירפו אליהם לצוות התכנון את פרופ' אלפרד נוימן. זה היה שיתוף הפעולה הראשון של הצוות שתכנן אח"כ את מועדון הים התיכון באכזיב, את ביה"ס לקצינים (בה"ד 1) במצפה רמון ואת בית דובינר ברמת גן. בכל המבנים האלה, שהפכו לדוגמאות למצוינות אדריכלית, אפשר לראות שימוש רב בבטון חשוף, ובו זמנית משחק רב במודולים גיאומטריים שחוזרים על עצמם. מה שמעניין במיוחד ואפילו מרגש, זה שלצד הדגש הרב על הצורניות, האדריכלים ידעו תמיד להתאים את המבנה לטופוגרפיה, לסביבה ולאקלים.
קירות המשרבייה נאטמו
תיק התיעוד מגלה שבמהלך השנים עבר המבנה שינויים רבים: חללים פתוחים נסגרו, ארובות האיוורור והתאורה שהיו על הגג והיוו גם אלמנט פיסולי, נהרסו, קירות המשרביות נאטמו והבטון החשוף נצבע אפור. בנוסף, התווספו עשרות מזגנים, תעלות חשמל ומערכות מים על חזיתות המבנה ובתוכו.
בשיחות עם עובדי העירייה, שכמובן אינם מעוניינים להיחשף, אפשר לשמוע תלונות רבות על כך שהאדריכלות של המבנה אולי יפה, אך לא מתאימה כסביבת עבודה.
דפנה לוין, אדריכלית ומנהלת המחלקה לתכנון אסטרטגי בעיריית בת-ים, מציינת שבימים אלה מקודמת התוכנית לבניית מגדל משרדים באזור התעסוקה של בת-ים, שאליו תועבר פעילות העירייה. לאחר מכן, הכוונה היא לשפץ את בית העירייה הישן ולהכניס אליו שימוש ציבורי.
אבירמה גולן, מנהלת המרכז לעירוניות ותרבות ים תיכונית בבת-ים, מנסה כבר כמה שנים לקדם מעבר של הארכיון לאדריכלות ישראלית, בניהול ד"ר צבי אלחייני, לבית העירייה הישן: "חשבנו שזה נכון מאוד שבבניין שהוא אייקון אדריכלי ישראלי יוקם מרכז מוזיאלי ולימודי לאדריכלות. כדי לעשות את זה צריך להשקיע בשימור של הבניין וגם בהקמה של המרכז. פנינו לתוכנית להעצמת אתרי מורשת לאומית, במשרד ראש הממשלה וכתבנו הצעה.
"עברו חודשים רבים אך למרות שביררתי כמה פעמים, עד היום לא קיבלתי שום תשובה. ברור לנו שאין שום סיכוי שעיריית בת-ים תוכל להרים פרויקט כזה בלי תמיכה משמעותית לאומית. לא ברור לאיפה הוועדה הזאת נעלמה? זה פרויקט לאומי פר אקסלנס".