דורון גלעזר / צילום: שלומי יוסף
לדורון גלעזר אין ספק שגם הגילויים החדשים שעולים מהסדרה "סאלח, פה זה ארץ ישראל", שעוסקת בקליטתם בישראל של עולי צפון אפריקה בשנות ה-50, ישמשו שוב נשק באותו שיח אוטומטי, מירי-רגבי, שמתנהל כאן כבר עשרות שנים וביתר שאת בעידן הנוכחי, אבל לדבריו זה לא מטריד אותו. "אני מאמין שהאמת יותר חשובה מאג'נדה כזאת או אחרת. ובעיני קודם כל צריך להכיר את האמת ועל בסיס זה אפשר לנהל דיון מושכל", הוא אומר בראיון ל"גלובס".
ואכן, אחד הדברים המפתיעים שעולים מהפרויקט הוא כמה מעט ידענו על אותה סוגיה טעונה שבמובנים רבים היא החטא הקדמון של המערכת החברתית והפוליטית בישראל. גלעזר יחד עם שותפתו רותי יובל, חברו לבמאי דוד דרעי, שנולד וגדל בירוחם, והשלושה הצליחו ליצור סרט חזק ומטלטל, אך כזה שמצליח לשמור על קו מאופק, שמוקרן כבר כשנה בסינמטקים. כעת מגיעה סדרה מקיפה יותר, ששודרה אמש (ב') ותשודר בשבוע הבא, בפריים-טיים של רשת 13.
"השגיאה הרווחת היא להתייחס למה שקרה עם יוצאי צפון אפריקה כאל טעות שמקורה בלחץ של הקמת המדינה, ואם יש דבר אחד שאנחנו מוכיחים בסדרה הוא שקרה בדיוק ההיפך", אומר גלעזר. "דווקא בין 1948 ל-1951, כשהגיעו לכאן שארית הפליטה והעלייה מארצות ערב הסמוכות, 700 אלף איש בשלוש שנים, היה פה כאוס נוראי, אבל בסופו של דבר העולים שהגיעו באותן שנים עברו דווקא תהליך קליטה 'טבעי', כמו של מהגרים רגילים.
"מה שקורה החל ב-1954 עם עולי צפון אפריקה זה שאנחנו כבר מדינה מסודרת. הם לא סבלו מחוסר תכנון, הם סבלו מעודף תכנון. והאנשים האלה נשלחים, בגלל הצרכים הביטחוניים, במרמה ובכפייה למקומות שאין בהם עבודה, אין בהם בתי ספר אין שם כלום.
"ובעצם מה שהראינו בסרט, וזה אני חושב סוג של חידוש, שנוצרו שני סוגים של עדות מזרח, שבאמצע שנות החמישים מדינת ישראל מתחלקת לשנים. מי שגר במרכז - בעיקר האשכנזים כמובן אבל לא רק - עובר תהליך של התברגנות, התבססות ומובילות חברתית. ולעומת זאת מי שגר בעיירות הפיתוח ובפריפריה עובר תהליך הפוך. והמדינה הזו מתחלקת לשניים - מי שיש לו ומי שאין לו - והתהליך הזה עבר גם לדור השני והשלישי ולכן חשוב לעסוק בו".
גילוי חשוב נוסף שאמור לקבל ביטוי בסדרה נוגע לכך שמשטרת ישראל הקימה בסוף שנות החמישים, לאחר אירועי ואדי סאליב, אגף מודיעיני מיוחד שתפקידו היה לרגל לעקוב ולאסוף מידע על עולים מצפון אפריקה. במסגרת זאת גייסה המשטרה, במבצע רחב ממדים שעד היום לא נחשף, מאות סוכנים ו"מלשינים" בקרבם.
"אנחנו לא באים משם"
איך נולד החיבור בינך ובין רותי יובל לבין דוד דרעי?
"רותי ואני לא היינו מעזים לעשות סדרה שבה אנחנו מנכסים לעצמנו את סבלם של אנשי עיירות הפיתוח כי אנחנו לא באים משם, אנחנו לא מייצגים אותם. החיבור עם דוד הוא חיבור מוצלח כי אנחנו אשכנזים והוא מזרחי, ואנחנו הבאנו את קולם של המייסדים, את הפרוטוקולים, את מה שאמרו וחשבו. דוד הביא איתו לסרט את קולם של העולים".
זה יהיה נכון לדעתך להגיד שעד היום תופעות כמו התמיכה הנרחבת בנתניהו למרות כל החשדות שעולים עכשיו סביבו נעוצות שם? בטראומה הזאת של שנות ה-50?
"אין שום ספק. אני חושב שתושבי עיירות הפיתוח היו לא רק קורבן של שלטון מפא"י אלא גם קורבן של שלטון הליכוד. מצבם לא הוטב בעקבות המהפך של 77', אולי אפילו להיפך, אבל צריך להגיד את האמת - הליכוד, ועוד לפני זה תנועת החרות, נתנו להם דבר אחד: תחושה של בית שמפא"י לא ידעה לתת. נתנו להם תחושה שהם חלק מהאתוס הלאומי, שהם חלוצים לא פחות מהקיבוצניקים. ברמה הכלכלית והחומרית מצבם נשאר אותו דבר".
"אני מאמין בלהיאבק"
בעשור האחרון הוא ירד קצת מתחת לרדאר, אבל גלעזר, 65, הוא אחד מבכירי העיתונאים שפעלו כאן. אחרי ששימש דובר של תנועות שמאל כמו "מוקד" ו"שלי" הוא הגיע בגיל מאוחר יחסית לעיתונות והחל לצבור מוניטין כעורך הראשי של "כל העיר" הירושלמי. משם התקדם לעורך הראשי של רשת שוקן, ומאמצע שנות התשעים עד 2001 מילא תפקידים בכירים בידיעות אחרונות בהם עורך המוסף "7 ימים" וסגן עורך העיתון. אחר כך כיהן כעורך "עובדה", ובהמשך גם שימש יחד עם רותי יובל, למשך תקופה לא ארוכה, עורך מעריב.
לאור זאת, היה מתבקש לשמוע את קולו בפרשיות התקשורתיות המטלטלות שעולות לאחרונה על סדר היום הציבורי בהקשר של חקירותיו של ראש הממשלה, אך גלעזר, אדם שמכיר מקרוב את נוני מוזס, נמנע מלהיכנס לפרטים בעניין עברו בידיעות אחרונות.
"אני לא שש לדבר על העיתונות של פעם מכמה סיבות", הוא נאנח. "אני מאמין שהמבחן הגדול של עורכים ועיתונאים הוא בזמן אמיתי ולא בדיעבד. אני לא מאמין בזה שאתה יושב וממלא הוראות ואחר כך אתה יוצא החוצה ובוכה איזה הוראות קיבלת. אני שומע כמה כאלה, אני לא רוצה לנקוב בשמות, ואני זוכר איך הם התנהגו בזמן אמת. אני מאמין בלהיאבק ואם צריך - אז לצאת ולשתוק. אני ניהלתי את המאבקים האלה כשהיה צריך לנהל אותם וכשזה לא הסתדר קמתי והלכתי".
לא בטוח שלכל אחד יש את הפריבילגיה הזאת.
"אני חושב שלעיתונאים יש הרבה יותר כוח ממה שהם חושבים. אם אתה לא יודע להירמז ואתה אומר למו"ל שלך 'אני בא לעשות פה עיתונות' הוא יקבל את זה. זה מה שאני למדתי בקריירה שלי ואני חושב שעיתונאים מזלזלים בכוח שיש להם".
אמרת בעבר על ידיעות שקו פרשת המים שם היה "פרשות שרון", שמהן והלאה מוזס לא רצה יותר להתעסק עם ענייני הון-שלטון.
"אני חושב שלי היה את המזל להיות ב-'7 ימים' בתקופה שראיתי עין בעין עם המו"ל את הצורך בעיתונות חוקרת. אני חושב שלנוני היו תקופות טובות בקרירה שלו ותקופות פחות טובות. המדיניות שלו בענייני שרון ואולמרט הייתה שונה ואני יכול רק להצטער על זה".
הזכרת סיבה נוספת שבגללה אתה לא שש לבקר כיום כלי תקשורת שעבדת בהם בעבר.
"כן, אני חושב שכרגע הבעיה היא לא המו"לים או בעלי הערוצים. הם במצוקה אמיתית בכל העולם, ואז השאלה היא האם השלטון מבין את המצוקה הזו, כמו שהבינו בצרפת שבה נותנים תמיכה לעיתונות, או שהשלטון זה בנימין נתניהו שמנצל את ההזדמנות הזאת כדי להשחית את העיתונות. והבעיה כרגע היא בשלטון. הם פעלו בתאגיד, ובערוץ 2, ובערוץ 10 ובגל"צ. הם השחיתו את וואלה. יש להם את ישראל היום ואת ערוץ 20. שלטון הימין ונתניהו מנצלים את מצוקתה הכלכלית של העיתונות כדי להשחית אותה".
יש דרך שבה העיתונות תוכל בעתיד לעמוד על רגליים עצמאיות?
"היום זאת כבר לא שאלה של פרינט או אינטרנט, אין פרסום לא שם ולא שם. הפרסום נמצא בפלטפורמות לא עיתונאיות (פייסבוק, גוגל וכו', י' כ'), אז אני חושש מאוד ממצב שבו בתוך 20-30 שנה לא יהיו כלי תקשורת. זה דבר נורא ואיום שאנשים לא מבינים את המשמעות שלו".
דורון גלעזר (65)
מצב משפחתי: רווק
מקום מגורים: תל אביב
השכלה: תואר ראשון בהיסטוריה כללית מהאוניברסיטה העברית
רזומה: עורך כל העיר, עורך רשת שוקן, עורך 7 ימים, סגן עורך ידיעות אחרונות, עורך מעריב (יחד עם רותי יובל)
עוד משהו: בעבר היה דובר תנועות השמאל מוקד ושל"י