מיתוסים של שפיטה
האמון במערכת השפיטה מצריך, מעיקרו, מאמצי סוגסטיה ניכרים גם כשלא מתעוררת בעיה של יושר או הגינות. האמון הזה נחוץ כדי לשכנע את הציבור הרחב בהכללה, שממצאים מחקריים אינם תומכים בה: ששופטים מוכשרים להבחין בין אמת ושקר בצורה מוצלחת יותר מהדיוטות. זהו שקר שימושי, כמו התפיסה שאמא יכולה לפתור את כל הבעיות או שלמורה יש עיניים בגב: ככל שהציבור ייטה להאמין בו הציות לחוק יגבר.
לצורך הזה גויסו בשיטות משפט שונות מיתוסים שונים. הוותיק שבהם הוא זה שגורס כי רוח הקודש שורה על השופט והיא המספקת את הערובה לנכונות הכרעותיו. מיתוס אחר, נפוץ במסורת האירופית, אך גם במקומות אחרים, מתבסס על מקצועיותו של השופט: הוא למד שנים רבות, הכשיר את עצמו בהדרגה לתפקידו, התנסה באלפי מקרים אחרים עד שהגיע לשבת בדין בתיק שלך ועל כן - יש לו טביעת עין של תלמיד חכם, שהיא הערובה לנכונות השיפוט שלו. ככל שמדובר בשיפוט בענייני עובדה (בשונה מעניינים משפטיים), גם למיתוס הזה אין שום תימוכין אמפיריים. ומכל מקום, בהינתן שאין עומד לרשות השופטים משוב אובייקטיבי המאפשר למידה מן הניסיון, לא ברור כיצד קבלת אלפי החלטות עשויה לסייע להם להשתפר במשימת איתור האמת אגב תהליך ההתמקצעות שלהם.
מיתוס שלישי, הנפוץ בשיטות המשפט האנגלו-אמריקאיות, מהלל את דמויותיהם של המושבעים כמי שמגלמים את חוכמת ההמונים, או כמי שמגלמים את המציאות, משום שהם עצמם קורצו מחומרי המציאות. אף הוא, למרבית הצער, משולל תמיכה אמפירית.
בנוסף לשאלת הכישורים המאפשרים להגיע לחקר האמת, מתעורר, כמובן, החשד שמא דעתו של השופט משוחדת. משיקולים אינסטרומנטליים, גם את החשש הזה רצוי לצמצם במידת האפשר, הן באמצעות הקטנת כמות המקרים של הטיה שיפוטית והן באמצעות הדחקת משמעותם של המקרים הקיימים.
על רקע הצורך החיוני בביסוס האמון במערכת השפיטה, ה"פרשיות" שהתגלו בתקופה האחרונה הן מצערות, אם כן, לאו דווקא משום שהן מגלות לנו דברים חדשים, אלא משום שהן חושפות באור חזק מדי דברים ידועים ונכונים, שמוטב להדחיק אותם. אף אחת מן הפרשיות הללו איננה מזעזעת או מפתיעה בפני עצמה. לא התגלה בהן "אקדח מעשן" של שחיתות ממש, אם כי משתמע מהן מה שידענו בלאו הכי: גם שופטים, כמו יתר בני האדם, מונעים מאינטרסים אישיים, שעלולים להטות את שיקול דעתם.
מן הסתם, מעטים מהם גם נגועים בשחיתות מידות, משום שאין קבוצה גדולה מספיק של אנשים שאין בה מעטים כאלה. אף על פי כן, המידע שיש לנו על השופטים במדינת ישראל מראה שמדובר, כנראה, בקבוצה נקייה למדי, הן בהשוואה לקבוצות אחרות של עובדי ציבור והן בהשוואה לשופטים במדינות דמוקרטיות אחרות. בהינתן שאיננו נשפטים אך ורק על ידי בוחן כליות ולב, השיפוט בידי השופטים הקיימים הוא חלופה משביעת רצון.
נסקור חלק מן הפרשיות האלה, מן הקל אל הכבד. ממצאי תחקיר "עובדה" על מינוי שופטים לא הפתיעו, לדעתי, איש מן המכירים את הליכי בחירת שופטים. מי שמבקש לעצמו דבר מה המותנה בהפעלת שיקול דעת בלתי מנומק - מחזר אחרי מי שבכוחו לספק את מאוויו, כך היה מאז ומעולם. מאותה סיבה שבגללה עורכי דין מתחנפים לשופטים כשהם פוגשים אותם בכנסי לשכת עורכי הדין, שופטים המבקשים להתקדם - מתחנפים למי שיש לו 22% מכוח ההצבעה בגוף הבוחר שופטים. שתי התופעות בלתי רצויות, כמובן, אך שתיהן מוכרות שנים ארוכות.
מן הפרשה המוזרה של המסרונים בין השופטת פוזננסקי-כץ והתובע שחם-שביט, קשה להפיק לקח כללי, למרות מאפייניה הדרמטיים, משום שבשונה מן השופטים בתחקיר "עובדה", לא ברורים לנו המניעים של השופטת, שהייתה צד להתכתבות. אין ספק שמדובר בשופטת שעדיין מרגישה קרובה מבחינה חברתית ומבחינת תחושת ההזדהות המקצועית, לגופי התביעה שמהם הגיעה לתפקיד שפיטה. ואולם, ככל הנראה מראית העין הכוזבת שהיא תכננה ביחד עם נציג רשות ניירות ערך כוונה כלפי השוטרים ולא כלפי החשודים. אני קורא את הדיאלוג בין השופטת והתובעת גם כמביע התענגות על תחושת המים הגנובים שבעצם קיומו, אשר שניהם יודעים היטב שהוא פסול, ושהוא איננו מקדם את ענייניהם של אף אחד מהם.
העדויות על הניסיון לשחד את השופטת גרסטל באמצעות מינוי המותנה בסגירת תיק פלילי, אם יש בהן שמץ של אמת, הן בוודאי חמורות בהרבה. אמנם לא נובע מהן ששופטים או יועצים משפטיים משוחדים, אך נובע מהן שאנשים רציניים, בקיאים ורגילים במערכות השלטון במדינת ישראל, חושבים שתסריט כזה הוא מסתבר במידה המצדיקה את הסיכון שבמתן הצעת שוחד. זאת איננה עדות ישירה לשחיתות, אך בהחלטה עדות לכך שהמערכת המשפטית נתפסת בידי אנשי ממסד, המכירים היטב את החברה הישראלית, כניתנת להשחתה. במובן זה, העדות הזאת דומה ל"מדד השחיתות הנחזית" (PCI) של ארגון "שקיפות בינלאומית": הוא מניח שקשה למדוד שחיתות, אולם קל למדוד תפיסות רווחות בדבר שחיתות.
אמון הציבור במערכת השפיטה, אותה "תמימות קדושה" שיאן הוס ייחס לאדיקות דתית, אכן נפגע קמעא בשיח הציבורי העדכני. נקווה שהנזק איננו חמור.
■ הכותב הוא נשיא המרכז האקדמי פרס.
