עידית טפרסון / צילום: כפיר זיו
אישי: 59, גרושה 2, מתגוררת בהרצליה
אקטואלי: שחקנית הקאמרי. משחקת בהצגה החדשה "טרור" מאת הסופר ועורך הדין הגרמני פרדיננד פון שיראך, בבימויה של שרה פון שוורצה
הפיצוי שבו זכתה השחקנית עידית טפרסון לפני קצת יותר משנתיים בתום משפט שניהלה נגד הבימה, היה ניצחון עם טעם מריר בקצה. אומנם בית הדין לעבודה הכיר כי בינה ובין התיאטרון הלאומי התקיימו יחסי עובד-מעביד, אף על פי שהיא הועסקה בו כפרילנסרית במשך 14 שנים, ביקר את התנהלות התיאטרון ופסק לטובתה פיצויים של 370 אלף שקל, לרבות בגין הלנת שכר ועוגמת נפש. אבל בתעשייה המצומקת ממילא, היא הסתכנה בתווית ה"טרבלמייקרית".
לא מקום פשוט להיות בו לכל אחד ואחת, ועל אחת כמה וכמה אם את אם יחידנית לשני ילדים, אחד מהם אוטיסט בעל צרכים מיוחדים. אבל למרות הקושי הגדול, טפרסון לא מתחרטת על הצעד האמיץ שעשתה נגד התיאטרון שהיה יותר מבית עבורה, גם במחיר הכנסתה ל"רשימה השחורה" של אלה שכף רגלם לא תדרוך בו יותר. "למזלי, עבדתי ב'תיאטרון השעה' לילדים", היא אומרת ברוך נשי, גבוהה, מטופחת, לא חוששת לחשוף פגיעות. "תיאטרון נהדר שנתן לי תמיכה, אבל לא היה לי בית כמו שהייתי רגילה אליו".
פחדו לעבוד איתך?
"יכול להיות. אבל אני מאמינה שאדם צריך להיות שלם עם עצמו ולעמוד על זכויותיו. היו לנו פגישות גישור ואמרתי להם, אני אמא לילד עם צרכים מיוחדים ואנחנו אנשים שמורגלים במאבקים על זכויות, כי יש לנו כאלה כל יום. ויש לי סבלנות ולא אוותר, כי אני יודעת שאם לא אלחם, לא אקבל את מה שמגיע לי. ראיתי שבשביל הבן שלי אני עושה את זה כמו גדולה, אז למה לא בשבילי? הורים כמונו לא מפחדים".
לא מפחדים, אבל גם הרבה יותר פגיעים. ודאי כלכלית.
"היה לי מזל שהייתה לי עבודה בתיאטרון השעה, עשיתי קצת קולנוע וטלוויזיה ומה שהחזיק אותי היה התמיכה האדירה, הכלכלית והמורלית מהמשפחה שלי. אי אפשר לצאת למאבק כזה בלי גב תומך. עלמה, הבת שלי, שצעירה מיובב בשלוש שנים, עקבה אחרי ההתלבטויות שלי ושאלה, 'אמא, תוותרי להם?'. החלטתי אז שבשביל הילדים שלי, אני יוצאת למלחמה הזאת, גם אם המחיר יהיה כבד".
יובב עדיין גר בבית?
"הוא בן 23, נמצא במרכז תעסוקתי ברעננה ואני מחפשת לו בית לחיים, סוג של דיור מוגן, אבל לא מצאתי מקום ברמת חיים שאני רוצה שיחיה בה, עם חדר משלו, אמבטיה משלו, תעסוקה הולמת, קהילה, אנשי מקצוע טובים. משרד הרווחה משתתף במימון, אבל בדרך כלל הורים מקימים בתים כאלה ואנחנו מנסים לגייס כסף. הוא ילד מדהים, אבל הוא זקוק להשגחה צמודה".
וזה עולה הרבה.
"גם ילד רגיל עולה הרבה, אבל כאן זה לכל החיים. את צריכה לדאוג שתהיה הכנסה קבועה בשבילו כל החיים, שתוכל לכלכל אותו, גם כשהוא יהיה בבית לחיים".
אחרי שנתיים, הופיעה סוף-סוף קרן אור תעסוקתית.
"בינואר שעבר צלצלה אליי דדי ברון, הבמאית של 'פשוט לאהוב', והזמינה אותי לתפקיד במחזה, והקאמרי הציע לי חוזה קיבוצי. רציתי בית, רציתי לעבוד ורציתי פרויקט טוב עם אופק, וידעתי ש'טרור', אמור לעלות על הבמה".
ב"טרור", מחזה תיעודי גרמני, שמשתף את הקהל בבחירות שנעשות ומעמיד את הכול להצבעה, את מגלמת שופטת. ספרי עליו.
"כן, הסיפור הוא של מטוס לופטהנזה שנחטף בדרכו מברלין למינכן. החוטף המוסלמי מאיים לפוצץ אותו מעל אצטדיון שבו מתקיים משחק כדורגל מול 70 אלף צופים. מטוסי קרב מוקפצים כדי לנסות להסיט אותו מהנתיב. טייסי הקרב מבקשים רשות להוריד אותו כדי להציל את הצופים באצטדיון ושר ההגנה הגרמני אוסר זאת בפקודה מפורשת. בסופו של דבר, אחד הטייסים מחליט על דעת עצמו לפוצץ את המטוס על 164 נוסעים ואנשי צוות, והוא עומד למשפט שמתנהל מולי".
ואיפה גרמניה הזאת של אחרי פיגועי ה-11 בספטמבר, פוגשת את הקהל הישראלי?
"יש פה שתי השקפות עולם מתנגשות, שמזכירות לחלק מהצופים את פרשת אלאור אזריה. תובעת שמאשימה אותו שהוא רוצח וסנגור שטוען שהוא גיבור".
ואת בתווך.
"לפני שראיתי את המחזה בלונדון, רציתי לשחק את התובעת, ואז שיניתי את דעתי. שאלתי את שרה פון שוורצה, שמביימת את המחזה וכילידת גרמניה יש לה חיבור מיוחד אליו, איפה השופטת עומדת בסיטואציה הזאת. היא השיבה בכנות שהיא לא יודעת, וככה בכל ערב אני מרגישה קצת אחרת. פעם לכיוון הזה, ופעם לאחר - ובסופו של דבר, הקהל משמש כחבר מושבעים ומשלשל לקלפי פתק. יש לי שתי גרסאות לגזרי הדין השונים ואני פותחת גם דיון לשאלות, שזו דינמיקה מעניינת".
מה שעוד מעניין הוא שההופעה של התובעת ושל הסנגור בכל הצגה, משפיעה מאוד על גזר הדין, בדומה למה שקורה בבית המשפט.
"במהלך הדיונים בתביעה שלי נגד הבימה, הבנתי עד כמה הפרפורמינג חשוב וקריטי. היו רגעים שבהם חשבתי שאני יכולה לעשות את זה טוב מעורכי הדין שהופיעו שם, ואותו הדבר היה במשפט הגירושין שלי. העניין הוא השואו מול השופט, זה מה שמכריע. אבל בעוד שבבית המשפט עושים הצגה לפני השופט כדי להצליח, אנחנו, כשחקנים, צריכים להביא את החיים לבמה, לנשום כמו בחיים הרגילים. לעשות פעולות, לא לשחק. אני לא אוהבת לראות שחקן שהכול אפוי לו, שאני יודעת בדיוק מה הוא הולך להגיד ואיך יגיב. שחקן צריך להפתיע את עצמו".
באחד הראיונות בעבר אמרת שאת לא בוררת תפקידים בגלל המצב המשפחתי שלך.
"זה לא מדויק. אני רוצה תפקידים מאתגרים".
ואם תפקיד לא מאתגר?
"ופרנסה טובה? אקח אותו. המשחק הוא משלח היד שלי וגם כלי לפרנסה. אי אפשר לעשות כל הזמן דברים בשביל הנפש. גם הציירים הגדולים עשו עבודות שלא היו שלמים עמן אמנותית".
וכאילו שלא מסובך מספיק, נכנס עוד פרמטר - הגיל. חגגת בתחילת החודש 59, את מרגישה שהיצע התפקידים מצטמצם?
"דווקא לא. אבל אם מדברים על גיל, מה שאני באמת רוצה זאת בריאות. היו לי שלושה ימי אשפוז בבית חולים לפני כמה חודשים, עשו בירור והכול בסדר, אני אישה בריאה, אבל זה היה פחד אלוהים. בשנים האחרונות איבדתי המון אנשים קרובים - את נאוה סמל, את רונית אלקבץ שנפטרה בגיל 51. לילדים שלי יש בעיקר אותי. כשאנחנו יותר צעירים, יש לנו אומץ כזה וכשמתבגרים מתחילים לרעוד".
עלייך או על הילדים שיישארו לבד?
"גם עליי. ברגע ששני ההורים אינם, גם אם הם נפטרים כשאת בת 50, ולמרות שיש לי אחים גדולים ששומרים עליי, את פתאום לא ילדה של אף אחד. הם היו הורים מאוד מחבקים ועוטפים, מי ידאג לי אם יקרה לי משהו? אני צריכה להיות החומה של עצמי".
לפחות עם העבודה את יכולה להיות רגועה עכשיו.
"לגמרי. יש את 'פשוט לאהוב' ואת 'טרור' בקאמרי, מצלמת סדרת טלוויזיה בת ארבעה פרקים של דני סירקין על-פי ספרה של נעה ידלין 'שטוקהולם'; שיתוף פעולה של קשת וכאן, יחד עם ששון גבאי, דבל'ה גליקמן, ליאורה ריבלין, תיקי דיין וגידי גוב בתפקיד גווייה. אני מגלמת נובורישית והם חבורת בוהמיינים, לול וכאלה, אנשי רוח שלא סובלים אותי, האאוטסיידרים של החבורה. יש לי גם תפקיד אורח בסרט של ינקול גולדווסר עם דב'לה גליקמן ודב נבון, ועוד סרט שוויצרי עם אלי גורנשטיין, שצולם לפני כמה חודשים".
בקיצור, צלחת את המשבר.
"הטלוויזיה והקולנוע עוזרים מאוד, כי ככל שאת יותר ידועה, המניות בתיאטרון עולות כי את מושכת יותר קהל. אבל יש מחיר שאני לא מוכנה לשלם, כמו השתתפות בתוכנית ריאליטי מטופשת. נעשים מפורסמים ברגע, ולכמה זמן זה מחזיק?".