כרזה עם דיוקן הנשיא שי ג'ינפינג / צילום: רויטרס, Thomas Peter
השבוע הסתמנה תמורה היסטורית בדרך שבה מתנהלת סין. מבייג'ין באה ההודעה ש"קונגרס העם", פרלמנט חותמת הגומי של סין, יתבקש בקרוב לבטל את ההגבלה על אורך כהונותיהם של הנשיא ושל ראש הממשלה. אמנם הכוח הפוליטי בסין אינו נובע מן הנשיאות, אלא מהנהגת המפלגה הקומוניסטית, אבל תיקון החוקה יפטור את סין מן העכבות היחסיות של 25 השנה האחרונות. מנהיגיה יוכלו להישאר בשלטון עד שייקראו להצטרף אל רוחות אבותיהם.
סין הקומוניסטית כמובן לא התקרבה מעולם אל דמוקרטיה פוליטית, אבל ההגבלה על זמן הכהונה - שתי תקופות, חמש שנים כל אחת - הבטיחה לכאורה שלא יהיו בה עוד מאו, או סטאלין, או חלילה פול פוט. לא עוד.
הרעיון להגביל את זמן כהונתו של מנהיג, הוא עמוק שורשים, מימי יוון ורומא העתיקות. כה זהירים וחשדנים היו הרומאים, עד שהם הגבילו אפילו את כהונתם של רודנים. הרומאים הסכימו להישלט באופן דיקטטורי, בשעת חירום, אבל לא הסכימו שהדיקטטור יחליט באופן דיקטטורי שהוא רוצה להישאר דיקטטור גם להבא. ששה חודשים, וזהו זה.
רק לא מאו
מנהיגי המפלגה הקומוניסטית של סין התלבטו ברבע האחרון של המאה ה-20 בשאלה איך לחסן את עצמם מפני התוצאות הקטלניות של שלטון יחיד. הקפריזות של מאו צה טונג, בין "הצעד הגדול קדימה" (1958-1962) לבין "מהפכת התרבות" (1966-1976, בהפסקות) עלו בחייהם של עשרות מיליוני סינים.
מאו הפליא להתעמר בחשובי מנהיגיה של המפלגה, בהם חבריו לנשק. הוא שלל מהם טיפול רפואי, הוא הרשה ל"משמרות המהפכה" להשפיל אותם ברחובות בייג'ין, הוא הגלה אותם לקומונות חקלאיות נידחות ולמחנות כפייה. הקפריזות הרצחניות שלו בלמו את התפתחותה התקינה של סין במשך רבע מאה.
ניצולי מאו נמנו וגמרו להגביל את יכולתו של מנהיג יחיד לצבור סמכויות. הם תיקנו את החוקה, והגבילו את אורך כהונותיהם של נשיא הרפובליקה העממית ושל ראש הממשלה. בנפרד, אם גם לא במפורש, הם התחילו מסורת של הגבלת אורך כהונותיהם של המזכיר הכללי של המפלגה ושל יושב ראש הוועדה הצבאית שלה (למעשה המפקד העליון של הכוחות המזוינים). למרבה הנוחיות, כל שלוש הכהונות האחרונות הוחזקו בידי אדם אחד.
רק לא יוגוסלביה
במידת מה היה אפשר לומר על הסידור הזה, שהוא היה יצוק בנוסחת הדיקטטור-לזמן-מוגבל של הרפובליקה הרומאית. אבל מאז מותו של המנהיג העליון דאנג שאופינג, ב-1997, לא היה לסין דיקטטור. דאנג היה המחליט העליון, אף כי מעולם לא נטל את תואר הנשיא או ראש הממשלה. עליונותו הייתה תוצאה של משקלו האישי המיוחד. הכול סרו למרותו, בלי קשר לחוק או לחוקה.
דאנג התנסה פעמיים בשרירות לבו של מאו וברישעותו. כמו הנשיא טיטו ביוגוסלביה, שמת ב-1980, דאנג רצה להסדיר שסמכויותיו או כוחו לא יואצלו על איש יחיד.
ביוגוסלביה התוצאות היו הרות אסון. מאין לה ממשלה מרכזית חזקה, ומאין לה הסכמה חברתית רחבה, היא חדלה להתקיים 12 שנה אחר כך, במלחמות אזרחים איומות.
סין שרויה בפחדים מתמידים מפני התמוטטות פנימית, בנוסח ברית-המועצות או בנוסח יוגוסלביה, או בעצם בנוסח המדינה הסינית עצמה במחצית הראשונה של המאה ה-20. אבל המשטר בבייג'ין היטיב הרבה יותר. הצמיחה הכלכלית נמשכה, בקצב שנתי ממוצע של שבעה אחוזים. הדיכוי הפוליטי נמשך, והוחמר בהדרגה, אבל מבלי שסין חזרה וחוותה את מוראות מאו, ומבלי שפקדו אותה גלי טיהור סטליניסטיים.
מה המפלגה חשבה על דמוקרטיה היא הספיקה להגיד עוד כשדאנג היה בחיים, וכוחו עדיין היה במותניו הצרות: טבח הסטודנטים בכיכר השלום השמיימי של בייג'ין, ביוני 1989. מאז, על אף תחזיותיהם של מומחים מערביים על "קץ המנדט השמיימי" שלו, זאת אומרת אובדן הלגיטימיות, המשטר לא הועמד בסכנה גלויה אף פעם אחת. ב-2010 הוא הגיב בפאניקה, כאשר עמד על היקף השימוש במדיה חברתית ב"אביב הערבי". לפיתתו סביב צוואר האינטרנט התהדקה מאוד.
על לוח הדיברות
שי ג'ינפינג עלה לשלטון לפני חמש שנים, תחילה כמזכ"ל המפלגה הקומוניסטית, ושנה אחת אחר כך כנשיא הרפובליקה ויו"ר הוועדה הצבאית. הוא היה השלישי בנשיאי העידן הפוסט-דאנגיסטי. בשני קודמיו ניכר בהחלט חוסר החשק לפנות את מושביהם. אחד מהם שינה פעמים אחדות את החוק, כדי לקצר תקופות כהונה של יריבים. הוא קיווה להוסיף ולשלוט דרך הוועדה הצבאית, גם לאחר שפינה את מקומו במזכ"לות ובנשיאות. לשווא.
לא הייתה סיבה מיידית להניח, כי שי יורשה לשים קץ להגבלות הכהונה. אבל עד מהרה התחוור, שהוא אינו דומה לקודמיו. הוא קידש מלחמת חורמה על "השחיתות". אין כמובן סיבה לפקפק בעצם קיומה, אבל קורבנות המאבק בשחיתות נטו להיות יריביו הפוליטיים, בכוח או בפועל: אנשים שתורם עמד להגיע למשרות בכירות, כולל משרתו. לשיטתו, הם ייצגו את הסטאטוס בשעה שהוא מייצג רפורמה.
כאשר שי התחיל לטפח פולחן אישיות, היה ברור למדי לאן הוא נושא את עיניו. בנוסח הקלאסי של מאו, הוא חרת את "מחשבותיו" על לוח הדיברות של המפלגה. העיתונות הסינית התחילה לדווח על נאומיו ועל הרהוריו בטון של חנופה, שלא הייתה דוגמתה בוודאי מאז ימי דאנג, אולי מאז ימי מאו עצמו.
זמנים מיוחדים
הערכות ששי ינסה להאריך את שלטונו התחילו להופיע במערב עוד לפני שנתיים. פרופ' קרי בראון מקינגס קולג' של אוניברסיטת לונדון אמר לפני שנה, כי "כל מה ששי יצטרך לעשות זה לשחק בקלף ה'זמנים מיוחדים מחייבים אמצעים מיוחדים'".
ה"ניו-יורק טיימס" כותב הבוקר מבייג'ין, כי שי אמנם שלף קלף: "הסכנה של מלחמה קרה" עם ארה"ב. לתכלית הזו, שי מטעים את הצורך במודרניזציה של הצבא, יוצר צי מלחמה גלובלי, מקים את בסיסי הצבא הסיניים הראשונים מאז ומעולם מעבר לים, וכמובן מחריף את הפעילות ההגמוניסטית של סין בים סין הדרומי ובים סין המזרחי.
הדיווח מביא מפי סמכות אקדמית חשובה של המשטר את הדעה, שהגיעה השעה לשנות את אופי תפקידה של ארה"ב באסיה. היא לא תוכל להוסיף ולהיות דומיננטית לאורך ימים, אומר האיש, שניהל לפנים מרכז מחקר חשוב במשרד לביטחון המדינה. כשנשאל אם ייתכן עימות צבאי בין סין לארה"ב, הוא השיב, "אינני מוציא את זה מכלל אפשרות".
עיתוני בייג'ין בלשון האנגלית, "גלובל טיימס" הלאומני והצעקני ו"צ'יינה דיילי" המיושב קצת יותר, מריעים לכבוד השינויים בחוקה בסגנון מדכדך. הראשון כותב הבוקר, "סולידריות היא מקור הכוח העיקרי של ארצנו, ותמיכה תקיפה בוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית הסינית היא צינור החיים של אחדות סין לעתיד לבוא".
לפני 30 שנה פקדה אותנו התקווה, שחולף והולך זמנו של סגנון אידיאולוגי עבש כזה להצדקת דיקטטורה ודיכוי פוליטי. במידה שאנחנו עדיין זקוקים לתזכורות על עודף האופטימיות והאופוריה של הימים ההם, ועל היקף נסיגתה של הדמוקרטיה הליברלית, קיבלנו אותן השבוע מסין החזקה, העשירה, היהירה, קצרת הרוח והמשתנה לרעה.
■ רשימות קודמות ב-yoavkarny.com ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny