נוסטלגיה / איור: אייל אונגר
"אני מחפש אנשים שהיו בקייטנת מכרסמים בשנת 88'. במיוחד כאלה שהיו בקבוצת 'עכברוש'. היה שם ילד אחד שאני לא זוכר את שמו, שתמיד בבוקר היה צועק 'החתול בא לאכול אותי' ומתגלגל על הרצפה, בסופו של דבר הווטרינר העירוני הרדים אותו והכול נגמר בסדר. מישהו זוכר מי זה הילד הזה?".
הזיכרון המטריד הזה פורסם על ידי אורן מנדלבאום בקבוצת הפייסבוק "זיכרונות ילדות - עיר שלא קיימת", קבוצה פארודית שקמה בעקבות הצפת פייסבוק בקבוצות המוקדשות לזיכרונות ילדות מיישובים שונים בארץ. הפוסטים האמיתיים בקבוצות הנוסטלגיה לא הרבה יותר משמחים. "זוכרים את היום שבו מישהו ניסה להתאבד בקפיצה מבניין ברחוב הראשי ובקושי תפסו אותו?", "בנות, למי עוד שרו 'ניצנים נראו בארץ' כשהתחלתן להתפתח", "מי היה מכניס מחט לעור באצבע ומוציא בצד השני?". הזיכרונות האלה אולי לא מעוררי תיאבון במיוחד, אבל חברי הקבוצות, קשישים כצעירים, טבעו בשיח הזה במשך כמה שבועות טובים, עד שהטרנד חלף.
יש המגדירים נוסטלגיה "זיכרונות עבר, אבל בלי הכאב, ובעצם זיכרונות מעבר שמעולם לא היה". מה מוביל אנשים לשקוע בעולם העבר הזה? מה גורם להם לשקוע בזיכרונות בכלל? והאם התרפקות על העבר פוגעת בקשר שלנו עם ההווה, או דווקא להיפך? טרנד הנוסטלגיה לא פסח גם על האקדמיה, וכמה מחקרים שנערכו בעת האחרונה מצביעים על התועלות שלה - לא רק כיעד אסקפיסטי המשפר את מצבנו הרגשי הנוכחי, אלא גם כפעילות שעשויה לשפר את חיינו בעתיד.
ד"ר שון גמון מבית הספר למינהל עסקים באוניברסיטת לנקסטייר, בריטניה, ערך מחקרים רבים על נוסטלגיה וחיבר את הספר "נוסטלגיה בספורט". לדבריו, "נוסטלגיה במשמעותה כיום היא מונח יחסית מודרני. מקור המילה הוא ביוונית: 'נוסטוס' פירושו לחזור הביתה ואילו 'אלגוס' פירושו כאב, כלומר נוסטלגיה היא הכאב הקשור ברצון לחזור הביתה, כמו Homesickness באנגלית.
"המונח היה בשימוש נרחב יחסית באירופה של המאה ה-17, אז נוסטלגיה הייתה ממש מונח רפואי שתיאר געגועים הביתה. התרופה הייתה פשוט לחזור הביתה, או לפחות לפתח תקווה לגבי האפשרות לחזור הביתה יום אחד. כלומר, נוסטלגיה לא נתפסה כגעגוע למה שכבר אינו קיים, אלא לבית הממשי".
פרופ' קונסטנטין סדיקידס, חוקר אישיות וזהות במחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת סאות'אמפטון בבריטניה, כותב בספרו, שעסק בנושא, כי במאות ה-17 וה-18 הוגדרה נוסטלגיה מחלה של ממש, שהסימפטומים שלו כללו פרצי בכי בלתי נשלטים, הפרעות שינה וחרדות. היא יוחסה לקבוצות אוכלוסייה ספציפיות, בעיקר לילדי השנה הראשונה בפנימיות, וכן למהגרים.
במאה ה-20, משמעות המושג השתנתה. נוסטלגיה יוחסה לזמן יותר מאשר למקום, ובמקום מצב נפשי הדורש טיפול, המושג תיאר מצב נפשי תקין וחולף, שיש בו געגוע עצוב-מתוק, אך בעיקר מתוק, למה שהיה.
נוסטלגיה, טוען סדיקידס, היא במקביל זיכרון המלווה בצער על מה שאבד ובשמחה על עצם הזיכרון. יש בה נחמה הנובעת מהתחושה שפעם דברים היו "כפי שהם צריכים להיות".
"בין שהזיכרון הוא אותנטי ובין שאינו אותנטי, נוסטלגיה היא תגובה לחוסר היציבות או לפגמים של ההווה", אומר גמון. "הזיכרונות הללו יכולים להיות אישיים או קולקטיביים. לפעמים הגעגוע הוא לאירוע בעבר האישי שלנו, לאירוע בעבר הציבורי או לתחושות שלנו בעת ההתרחשות אירוע ציבורי.
"עם השנים התפתחה גם נוסטלגיה מסחרית, שמלמדת אותנו להתגעגע לדברים שלא הרגשנו שאיבדנו, ואפילו נוסטלגיית כורסה, כלומר געגוע לעולם שכלל לא חווינו בעברנו האישי".
זיכרון לשיפור הביטחון
בשנים האחרונות הולך ומתגלה הכוח החיובי של הנוסטלגיה, לא רק ככלי לבריחה מהמציאות, אלא ככלי להתמודדות עם המציאות ואפילו שיפור שלה.
סדיקידס, מהחוקרים שמובילים את המגמה, מסביר באחד ממאמריו שיש שלוש דרכים עיקריות לשקוע בזיכרון. האחת היא רומינציה, כלומר חזרה על אירוע במחשבה דווקא בשל הכאב שהוא מסב לנו, אולי כדי לנסות להבין מה השתבש. הגרסה הקשה ביותר של זיכרון מהסוג הזה היא תסמונת פוסט-טראומתית; דרך אחרת היא זיכרון נוגד-עובדות, כלומר, ניסיון לדמיין מה היינו יכולים לעשות אחרת ומה היינו יכולים לומר במקום מה שאמרנו ואיפה הכול השתבש. זהו, כמובן, זיכרון לא מהנה ולא בריא. הדרך השלישית היא נוסטלגיה, שבה אנחנו נזכרים באופן מהנה. החוויה היא נינוחה ומרגיעה לעומת שני סוגי הזיכרון האחרים, שהם מעוררים מאוד, אך לא באופן חיובי.
"מחקרים של נוסטלגיה מגלים שהיא מופיעה בכל התרבויות ובכל קבוצות הגיל", כותב סדיקידס. נוסטלגיה היא שונה מעט בכל תרבות, אבל לרוב יופיע בזיכרון אדם משמעותי לנו, במקום משמעותי לנו, ואנחנו עצמנו משמשים לרוב בתפקיד מפתח באירוע.
רק לאחרונה החלו חוקרים להצביע על האפשרות להשתמש בנוסטלגיה כטיפול נפשי. סדיקידס מצא במחקריו שנבדקים דיווחו על הערכה עצמית גבוהה יותר, תחושה שהם אהובים ותחושת ביטחון אישי רבה יותר לאחר שעוררו בהם זיכרונות נוסטלגיים, אף שהזיכרונות הנעימים הועמדו כקונטרה להווה, הפחות נעים והפחות חמים. נבעו מזיכרון חיובי שהועמד כקונטרה להווה. מהמחקר עלה שבדידות יכולה לעורר נוסטלגיה, אך הנוסטלגיה משככת את תחושת הבדידות.
התיאוריה של סדיקידס היא שנוסטלגיה משפרת את הקשר הנתפס בין העבר להווה שלנו, והקשר הזה נותן תחושת משמעות גדולה יותר לחיינו.
לא מנותקים בכלל
הסכנה הברורה של שקיעה בזיכרונות נוסטלגיים היא שמרוב הנאה מהעבר נוותר על חלקנו בהווה, שלא לדבר על העתיד. בתרבות הפופולרית, מי ששוקע בנוסטלגיה הופך בלתי רלוונטי, אולם מחקרים של גמון וסדיקידס הראו שלנוסטליגה יש השפעות חיוביות אפילו על העתיד.
"נוסטלגיה יכולה להועיל בכל גיל, אבל היא חשובה במיוחד למבוגרים", אומר גמון. "השינויים בהווה גורמים להם לחוש שהם כבר אינם חלק מהתרבות הקיימת, שהעולם כלל אינו שלהם ובשבילם. הפוליטיקה והמוזיקה משתנות, בלתי אפשרי להם להתקדם עם הטכנולוגיה. המקום היחיד שבו הם מרגישים שליטה ומעורבות הוא העבר".
נוסטלגיה היא גם תגובה לכך שיש לך "פחות עתיד לצפות לו", אולם "אם אנחנו יכולים להיזכר איך הרגשנו, מי היינו בעבר, כמה אופטימיות חשנו לגבי העתיד אז, כמה חזק היה החיבור שלנו לתרבות ולאירועי היומיום, אז אחרי שאנחנו משחררים את הזיכרון הזה וחוזרים להווה, למציאות, משהו מהתחושה הזאת נשאר ומשפיע על ההווה שלנו. זה גילוי די חדש במדעי החברה".
לדברי גמון, ככל שקצב השינויים הטכנולוגיים יגבר, כך אנשים צעירים יותר יחושו חוסר אוריינטציה וחוסר ודאות שמובילים לחפש נחמה בעבר. "אם הייתי היום צעיר בעצמי, לא הייתי מסוגל להתמודד עם קצב השינויים בעולם. אנחנו רואים שצעירים, גם הם נוסטלגים לעתים, והנוסטלגיה אצלם נחווית באופן דומה לזו של המבוגרים, ויש לה אותן תועלות".
המחקרים של סידיקידס וצוותו הראו שלאחר פרץ של נוסטלגיה, הנבדקים מרגישים גם אופטימיות רבה יותר וגם מוטיבציה גבוהה יותר. כך, למשל, באחד המחקרים, לאחר האזנה לשיר נוסטלגי, נבדקים הביעו תקווה רבה יותר לגבי העתיד מאשר לאחר האזנה לשיר עדכני אהוב לא פחות.
ד"ר טים ווילדשוט מאוניברסיטת סאות'אמפטון, אחד החוקרים שהובילו את המחקר הזה, משער שהקשר עובר דרך ההערכה העצמית - כאשר זו עולה, גם התחושה שהעתיד יהיה מוצלח משתפרת. כמו כן, האמונה (אמיתית או לא) כי בעבר היה טוב מגבירה את האמונה כי בעתיד יכול להיות יותר טוב. כתוצאה מכך, עולה גם המוטיבציה לחתור לאותו עתיד חיובי, והנוסטלגיה דווקא עשויה להפוך אותנו ליותר פרו-אקטיביים, יותר פרו-סוציאליים, ההיפך מהתדמית של מי ששקע בזיכרונות והתנתק כך מהעולם.
ואם זה לא מספיק, נוסטלגיה גורמת תחושת חמימות - ממש פיזית. אנשים נוטים לשקוע בנוסטלגיה כאשר הם בחדר קר, יותר מאשר בחדר נוח או חמים. ככל שהם נוסטלגיים יותר באותו חדר קר, כך הם מרגישים פחות את הקור.
מהי הדרך הכי בטוחה להגיע אל זיכרונות העבר המוצלחים ולשקוע בנוסטלגיה טיפולית?
גמון: "המחקר שלי עסק תחילה בנוסטלגיה על חוף הים. זהו מקום מצוין לעורר נוסטלגיה משום שזיכרונות מחופשות הם בדרך כלל חיוביים, או שניתן לעצב אותם ככאלה בדיעבד בקלות. הים מפעיל את החושים בצורה מאוד מיוחדת. הוא יוצא דופן בריחות, בטעמים, בקולות ובמראות.
"בבתי חולים שמטפלים בחולים דמנטיים, לפעמים מקימים 'מסדרון זיכרונות', שיש בו תמונות וריחות ומוזיקה מהעבר של כל אחד מהמטופלים. בגדים מהעבר מעוררים זיכרונות חזקים, וכך גם תוכניות טלוויזיה המציגות לנו סצינות שלמות שלא השתנו במאום.
"מוזיקה נראית אפקטיבית במיוחד, ובעיקר מוזיקה שהאזנו לה בגילאי 15-25 - אנחנו תקועים איתה לכל החיים. היא מפעילה אותנו רגשית באופן שונה ממוזיקה שהתוודענו אליה בכל תקופה אחרת".
הרי לכם תובנה משמחת-מעציבה. כנראה לא תוכלו עוד להתרגש ממוזיקה חדשה כמו פעם, אבל היא תמיד תספק לכם שביל אל העבר המתוק.
"באחד מבתי החולים הקימו תחנת אוטובוס פיקטיבית, מעוצבת כמו התחנות של פעם, ואחת הנשים הדמנטיות, שתמיד הייתה משתוללת, ראתה את התחנה, עצרה וחיכתה לאוטובוס, כי זה היה מוכר לה, זה היה משהו שהיא יודעת לעשות", אומר גמון. "בבתי חולים אחרים אנחנו נותנים למטופלים להיכנס לסופרמרקט כמו זה של פעם, לקנות בכסף של פעם מוצרים שנראים כפי שנראו בעבר".
אם כך, כשמדברים על הפרעת הזיכרון של המבוגרים, זו בעצם פחות הפרעה בזיכרון ויותר הפרעה בלמידה.
"יש בזה משהו. הם לא לומדים איך להתמודד עם העולם והוא הולך ומשתנה עד שהם מתנתקים ממנו, אפילו אם הם זוכרים את העבר לא רע. הם פשוט לא מצליחים להתאים את עצמם".
לסיום, גמון מחזיר אותנו לרגעים היפים והאבודים לנצח של תחילת הכתבה הזאת - אל קבוצות הנוסטלגיה בפייסבוק. "נוסטלגיה מיטיבה איתנו במיוחד אם אנחנו חולקים אותה עם עוד מישהו. ההשפעות של נוסטלגיה כזאת הן פחות מוצלחות באופן משמעותי, אם אנחנו חיים בתוכה בלבד. "גם אם אתה חולק את זה עם מישהו שלא היה שם - ההשפעה היא דומה, אבל העיקר לחלוק".
איך נוסטלגיה משפיעה
■ הרגשה של שייכות וקבלה
■ חיבור בין דמות העצמי בעבר ובהווה
■ אופטימיות לגבי העתיד ותחושה של יכולת לשנות
■ תחושה של חמימות פיזית
■ נוסטלגיה גורמת לנו לקנות יותר
העסק המשגשג של ספורטסטלגיה בארה"ב
ד"ר שון גמון הגיע אל הנוסטלגיה מתוך חקר הפסיכולוגיה של הספורט. "בצפון אמריקה, שבה יש לכל דבר שם, נתנו שם גם לזה - ספורטסטלגיה".
לא רק שם נתנו לתופעה, אלא בנו סביבה עסק משגשג. "בארה"ב קמו תחת כל עץ רענן קייטנות Sport Fantasy, שבה בני 35 ויותר יכולים לשחק מול גיבורי העבר שלהם, הפנסיונרים של התחום. זו תעשייה ענקית. מקום בקייטנה כזאת עולה אלפי דולרים".
הקייטנה היא בעלת משמעות גם לפנסיונרים. "רבים מהם מביאים את הילדים שלהם, שיראו כמה נהדרים הם היו פעם, כמה הערכה הם מקבלים ממי שהכירו אותם אז. זה מאוד עוזר להם להתמודד עם גילם המתקדם. גם המפגש עם חבריהם מאז הוא מרגש. אנחנו רואים אצלם את מה שראינו גם במחקרים במעבדה - הם נזכרים כמה כיף להיות איך שהם היו פעם, וחלק מהחיוניות הזו נשארת גם אחרי המפגש".