שישי בבוקר, יום גשום. היא פותחת את הדלת ומסמנת לי להסתכל: "הוא אוהב להיות בחוץ". אני רואה ארנב קטן מקפץ בגשם. עוד בטרם אמרתי שלום לכל הנוכחים בבית, היא לקחה אותי לסיבוב. עברנו מחדר לחדר לפגוש את כל חיות הממלכה. האחרון היה ארנב בן יומו שאמו נטשה אותו, ואורלי וילנאי עטפה אותו עמוק בקפלי חולצתה כדי להזרים לו מחום גופה. ירדנו למטה מלוות בכלבים כשומרי ראש סקרנים. לאורך הראיון נבדוק שהיצור הקטן שבחולצתה נושם, ונעשה עצירות לצורך ליטוף. הבית מלא באנשים וחיות. "אני אוהבת את זה", היא אומרת לי, ופותחת שעון כדי שנספיק לאסוף את ילד האומנה מהגן.
אז מי גר בבית הזה? אורלי וגיא, יונתן בן ה-16, בן האומנה בן החמש, ארנבות, כלבים וחתול. ועכשיו, כשגיא גם סבא, בכלל הומה ושמח. מאז ומעולם אהבה אורלי חיות. בשנתיים האחרונות היא מעורבת ב'חוות החופש' במושב עולש - מקלט לחיות משק שהוצלו מתעשיית הבשר, והיא גם מנהלת אורח חיים טבעוני זה ארבע שנים. "יש משהו בבעלי חיים, ובכלבים במיוחד, שהאהבה שלהם היא כל כך טהורה. אחרי שנים של עיסוק ועבודה מול בני אדם בסיטואציות מאוד רעות וקשות, המפלט שלי הוא בעלי חיים. הם הכי נקיים שיש. רוב הזמן אני אוהבת חיות יותר מבני אדם. וזה נכון שמאז שחליתי זה הקצין, והגיע לרמות חדשות. אחרי סיום הגשת הבוקר, אנחנו מתחילים לטפל בפניות של הקו שלנו, זו עבודה נפשית ופיזית לא פשוטה, והבריחה שלי היא הגור הקטן הזה", היא אומרת, ומלטפת את גור הארנב.
איך בני הבית מקבלים את זה?
"גיא איש מדהים ומכיל, אבל התחילו להתאסף פה בבית שלנו יותר מדי בעלי חיים. שני כלבים קולניים, ארנבות, ואז עוד חזרתי עם כלב גדול וזקן, של אישה מבוגרת שהתאשפזה, והוא אמר לי 'מה את עושה, נעשית אובססיבית!'. הוא נורא כעס, אני נורא נעלבתי, והיה בכי. אמרתי: 'אתה לא מבין עד כמה הדבר הזה עושה לי טוב, עד כמה הוא מחיה אותי ונותן לי כוחות'. לקח לי זמן להודות שאני אכן אובססיבית".
בשנים האחרונות חווה וילנאי מורדות בריאותיים. במהלך עשור היא עברה שני אירועי לב, אונות הריאה שלה נסתמו, והיא לקתה באסתמה. וילנאי טורטרה במשך 7 שנים בסבך מערכת הבריאות ולא הבינה מה מתרחש בגופה. לפני כשנתיים היא פגשה סוף סוף ברופא שחיבר בין הדברים, ואבחן אותה כחולה בצ'ורג שטראוס, מחלה אוטואימונית נדירה שלוקים בה שניים מתוך מיליון איש. "למחלה יש פרוטוקול התפתחות, כך שכל הזמן עלול להיפגע עוד איבר. מערכת העצבים, הכליות ועוד", היא אומרת. "אין סיכוי שאחלים, אבל יש דברים קשים מאלה". וילנאי, אגב, מוגדרת כנכה ב-100% לצמיתות, אבל היא לא מתרגשת מכך ולא נותנת למחלה לעצור את הפעילות הרבה שלה.
לאורך הראיון היא מתקשה בנשימה, אך מקרינה ויטאליות גדולה. "אני חולה המון, והנפילות במחלה שלי מאוד מאוד גדולות. החיות והטיפול בהן מאוד עוזרים לי לקום. תראי איך גיא מדהים", אנחנו חוזרות לסיפור. "אז אחרי שרבנו, למחרת הלכתי לפגישה וכשחזרתי הוא אמר 'הבאתי לך מתנה'. פתחתי את הדלת של חדר השינה, וגיליתי גורת חתולים שאימץ. לא האמנתי. 'אבל מחית על זה שיש פה יותר מדי חיות, למה הבאת עוד אחת?', שאלתי. והוא אמר - 'אם אי אפשר לנצח אותך, אז עדיף לחבור אלייך'. הוא פשוט שינה פאזה. וכמובן שהילד הקטן מאושר. הגדול מסתגר בחדרו, אבל מכניס את הארנבות הביתה כשקר להן".
את משיקה החודש תוכנית טלוויזיה שבועית חדשה בערוץ עשר בשם "אורלי וחי". מנין הגיע הרעיון?
"זה הלך והתעצם בשנים האחרונות, יחד עם ההפנמה ההדרגתית של מצבי הבריאותי. אחרי כל אשפוז אני משותקת לתקופה מסוימת, וזה הוביל אותי לחשוב שאני צריכה לעשות שינוי. זה לא בגלל שאני עובדת קשה מדי פיזית, אני פשוט רוצה ליהנות נורא ממה שאני עושה. התחלתי להרהר אם לעזוב את תוכנית הבוקר, ולנסות להתמסר לבעלי חיים מחוץ למדיה. הודעתי למנכ"ל ערוץ 10, יוסי ורשבסקי, על ההתלבטות והרצון שלי לשינוי בחיים. הוא אמר שהוא מבין ושהכי חשוב שאהיה בריאה, וביקש לדעת אם יש משהו 'שיכול לגרום לי להישאר'. הלכתי עם זה הביתה וחשבתי. אולי אחבר את המקצוע שלי עם האהבה שלי? הבנתי שאני רוצה תוכנית שתעסוק בבעלי חיים. כשחזרתי וסיפרתי לו, הוא בהתחלה קצת נחנק, אבל אחרי כמה שניות התעשת ואמר - קיבלת. זה היה אושר צרוף".
לקום מהצללים
הרצון לחולל שינוי חברתי הוא כמו הטבעה בד.נ.א של אורלי וגיא כזוג. הם מעבירים הרצאות על ערכים חברתיים, ומתריסים בכולם לעשות משהו אחד קטן כדי להפוך את העולם לטוב יותר. "אנחנו מוצפים בסיפורים קשים, ואני נתקלת בהמון רוע ואטימות, שבאמת הכי קל יהיה לי להסתגר בממ"ד ולא לצאת. אבל כשדברים מצליחים והמציאות משתנה, זה אושר שאי אפשר לתאר, וכל אחד יכול לעשות את זה. היום כל מי שיש לו טלפון עם מצלמה הוא סוג של מעצמת תקשורת".
ב-2010 הם הקימו את הקו של אורלי וגיא, שמוגדר כפרויקט שעוזר לאלו שהולכים לאיבוד בסבך הביורוקרטיה. "אנחנו מנגישים זכויות, מסבירים ומלווים, פותרים בעיות למאות אלפי אנשים. זה יושב בצריף קטן באולפני הרצליה, רוני ליבנה מנהלת את הקו, ועובדים בו בהתנדבות המון סטודנטים למשפטים. זו עבודה מאוד מספקת, כי זה ממש משנה לאנשים את החיים. זה לוקח אותם ממקום אחד ושם אותם במקום אחר".
וילנאי מראה לי שני חדרים גדולים בביתה שהפכו למחסן לבגדים. באחת שמלות כלה, בשנייה מאות בגדי מעצבים שנתרמו בעבור מכירה, כדי לממן את הקרן ואת הקו. "אנחנו עושים מכירות פומביות, מדהים מה שאנשים תורמים", היא מספרת.
לצד זה פתחתם קרן להלוואות ללא ריבית. "גילינו שהבנק לא נותן הלוואות לאנשים שנמצאים במקום גרוע כלכלית, או שנותן עם ריביות מטורפות, וחלקם הולכים לשוק האפור. מהרגע הזה החיים שלהם הם גיהינום אחד גדול. אז אנחנו מלווים לאנשים כסף".
יש סיפורי הצלחה?
"צריך לזכור שלצד 50% הצלחה, יש תמיד 50% כישלון מפואר. אבל כל הצלחה כזו היא אושר גדול. לא מזמן הגיעה אלינו אישה בת 65 שנראתה כמו צל. ממש אישה בלתי נראית, שמנקה בתים מבוקר עד ערב רק כדי לשלם את ריבית ההלוואות שלקחה מהשוק האפור. היא גרה במחסן בבית ספר. אז נתנו לה הלוואה. אני באופן אישי הלכתי לאנשים בשוק האפור, לעשות איתם את המשא ומתן כדי לשחרר אותה. חלקם אנשים מאיימים ומפחידים, וחלקם ביקשו סלפי. בסופו של דבר הצלחנו לחסל את החובות שלה בשוק האפור, ופתאום היא חזרה לחיים. היא עברה מדמות בשחור לבן, לצבע. זה מטורף לראות מה קורה לאנשים כשהם מפסיקים לפחד! היא התחילה לחיות".
מה זה עושה לך?
"לראות אישה כזו חוזרת לחיים, מסב לי אושר עצום. אני עובדת, החיים שלי טפו טפו טפו נהדרים. אני לא יכולה לחיות בסיטואציה שבה אחרים נמצאים במצב מזעזע ואני לא עוזרת להם".
ואיפה את שמה את הגבול שלך בתוך הסיפורים האישיים?
"אין לי, אני לומדת רק עכשיו".
תני לי להתפלש
למרות שוילנאי רוצה שינוי, היא לא באמת מסוגלת לוותר על הקיים, אלא רק להוסיף עוד לעשייה שלה . "החדשות כבר לא מטעינות אותי, זאת המילה", היא אומרת. "אני צריכה משהו טהור. אני רואה היום דברים בצורה אחרת, ככל שאתה מתבגר אתה רואה מהצד דברים שלא ראית. אני יותר ביקורתית להחלטות ולאמירות גורפות. פעם רציתי להיות דוברת צה"ל, כי הייתי חדורת מוטיבציה להעביר את המסרים, והיום זה השתנה. הייתי בחוות 'טבע האדם' בשבוע שעבר, ויצאתי מרחפת על ענן. זה כל כך כיף להמשיך ככה, ולא לחזור הביתה ולהכין את התוכנית של מחר, ולהתעסק שוב באותו דבר. זה באמת מרחיב לי את הנפש. השתניתי. פעם תמיד היו לי באוטו חליפות לשידורים ונעלי עקב, ודברים כמו טבע, לגעת באדמה, דחו והגעילו אותי פיזית. והיום, רק תני לי להתפלש".
כל העיתונות השתנתה בשנים האחרונות.
"אני אגיד דבר בעייתי. אני לא סומכת היום כמעט על כלום שאני קוראת או שומעת. מאחורי המון כותרות יש כל כך הרבה אינטרסים, כל כך הרבה ספינים. אני רואה לפעמים איך כותרות ענק מבשרות דבר אחד, וכשאני מרימה טלפון לברר את הסיפור, אז מתברר שזה משהו אחר לגמרי. אבל זה בלתי נמנע. כשיש אינפלציה כזו של מדיה ואתה חייב כל הזמן, 24 שעות, להתחרות ולייצר כותרות, אז אתה מנפח אותן. להיות עיתונאי היום זה להיכנס לאיזה מרוץ כמו אוגר בתוך גלגל, שכל הזמן - כל הזמן - צריך לייצר. וזה פול גז בניוטרל, לרוב. אתה מחפש את הכותרת הבומבסטית שלך, ואז כל כותרת על כל חקירה וכל חמג"שית הופכת למשהו נורא היסטרי, במקום החיים עצמם. אני חוששת שהיום להיות עיתונאי זה פחות להתעסק במהות של לעזור לאנשים ולשנות את חייהם, כמו שאני רואה את המקצוע. העיתונות של היום משלמת מחיר כבד, ולפעמים גם חוטאת לאמת".
אז מה מוביל אותך היום כעיתונאית?
"בכל התחקירים והראיונות שלי, בכל דבר, מאז ומעולם הרגש הוביל אותי. גם כשהתעמת*י עם אנשים מפחידים, אף פעם לא שמתי את הרגש בצד. בגלל זה הסיפורים שהגעתי אליהם היו אחרים וחריגים בנוף.
"אני נשארת במקצוע רק כי אני עוד יכולה לטפל באנשים ולהשפיע, אבל לא אכנס למרדף הזה של כותרות ובלעדיות. כשבא אלינו לתוכנית מרואיין, אנחנו לא אומרים 'אתה רק אצלנו!'. אנחנו משתדלים שזה יהיה, אבל כל העניין של להגביל ולהרגיש כאילו ניצחת, מיותר".
מה את חושבת על קמפיין MeToo#?
"זה קמפיין מבורך, אבל אני חוששת שאנחנו מנערים את המטוטלת באופן קיצוני מדי. ברגע שכל מילה, כל אמירה, כל מחשבה, הופכת להיות הטרדה מינית, זה עושה עוול למי שבאמת חוותה פגיעה משמעותית. אני חושבת שאנחנו, גם במקרה הזה, מפסידים המון לצד רווח עצום של ניקוי האורוות וחינוך מחדש של דור שאולי יתנהג אחרת, ולא ירגיש שכל תחת של אישה הוא רשותו וזכותו. אני רוצה להאמין שלבני הדור של הבן שלי הנורמות יהיו אחרות. אבל מה שקורה כרגע הוא שאנחנו מפסידים. גברים מפחדים להיות עם נשים לבד בחדר או במעלית. אני חושבת שנשים נפגעות מזה, גברים לא ירצו להעסיק אותנו או יפחדו להתחיל איתנו. יש פתאום המון זוגות שנמנעים בעולם הזה, בגלל שכבר הפכנו לכל כך קיצוניים".
עברת פעם הטרדה מינית?
"עברתי בחיי לא מעט את מה שמכנים 'הטרדות מיניות'. אבל סבלתי יותר מבוסים שצעקו עליי ושהתנהגו בצורה מגעילה, רדו בי ונתנו לי פקודות. סבלתי יותר ממפקדים בצבא שהשפילו אותי. זה היה עבורי יותר קשה, והם חרוטים יותר עמוק בנשמתי מאשר אלו שהטרידו אותי".
פמיניסטיות לא מתלהבות להתראיין אצלך.
"העזתי להעביר ביקורת ובזאת סיימתי את חיי כאישה מבחינת 'הכת הפמיניסטית'. את יודעת, יש משהו נורא צבוע בפמיניזם פה בארץ. כל אישה צריכה להיות רשאית לומר את דברה, אבל בכת הפמיניסטית הישראלית אסור. צריך לדבר בקול אחד. אם לרגע את מדברת בקול אחר, אז את חוטפת. היה אצלנו ראיון עם שרון פרי, שזה היה איזה סוג של קו פרשת המים שלי עם הפמיניסטיות. היא צילמה את עצמה, גנבו לה את הסלולרי, והתמונות הופצו. סיפור נוראי. פתחתי בשאלה שאף אחד לא רצה לשאול כי זה לא פוליטיקלי קורקט: 'תגידי, ואיפה האחריות שלך?'. והיא כעסה, ופמיניסטיות אחרות כעסו נורא ושאלו 'איך את מאשימה את הקורבן'. לא כל שאלה חותרת תחת נשים ואומרת 'בא לי לתמוך במטרידים'. העובדה שנשים סותמות פיות לנשים שומטת את הקרקע מתחת לפמיניזם. אני חושבת שצריך לשמוע גם קול אחר. אנחנו לא קורבן מעצם היותנו נשים".
אין לי טיפת חמלה עצמית
וילנאי (45), בתו של כתב קול ישראל בפנסיה שמעון וילנאי ושל שרה, אשת חינוך מיוחד, גדלה בבית שהמודעות החברתית בו גבוהה. "יש לי משהו שאני קוראת לו 'קללת החמלה'", היא מספרת. "מאז שאני קטנה אני רוצה לתת יותר כסף למוכר שנראה שזקוק לכסף, או אם הייתה מישהי לא פופולרית אז הייתי נצמדת אליה, גם אם היא לא הייתה מעוניינת בחברתי. זה נראה לי חשוב כילדה".
חמלה זה משהו שאת מפעילה גם על עצמך?
"אין לי טיפת חמלה עצמית. אני עובדת על זה, למשל דרך זה שבכלל אכיר בזה שאני חולה, ואתן לעצמי לנוח ולהתמודד עם זה, כי מבחינתי זה כלום. גם ברגעים שאני נחנקת ומגיעה לטיפול נמרץ אני אומרת לעצמי 'שטויות, נו, נלך לעבודה. אם אני מצליחה לעמוד על הרגליים, זה מספיק'".
מצב הבריאות שלך קשור איכשהו לכל החשיפה הזו לעוולות העולם?
"אין לי ספק שכן. ראית את הסרט 'גרין מייל'? זה על אדם גדול ממדים שכולאים אותו, כי יש לו בעיה: הוא שואב מאנשים את הכאב. הוא מסתכל על מישהו חולה ושואב ממנו את המחלה. הרבה פעמים אני מרגישה שאני שואבת מאנשים את הכאב שלהם. אני מקבלת כל היום, כבר במשך 18 שנה, סיפורי ייאוש מוחלט וכאב. נכון, זאת העבודה שבחרתי, אבל בשלב מסוים המיכל מתמלא ואתה נחנק. זה לא סתם שהמחלה שלי בעיקרה היא 'חנק'".
יכול להיות שאת לא מציבה גבולות מספיק ברורים שיאפשרו לך מרחב אישי.
"אני לא שמה גבולות בכלל. אני כן מלמדת את עצמי להגיד 'לא'. במשך שנים לא יכולתי. עכשיו אני לא מצליחה להגיד 'לא' לבעלי חיים, ולפני כן זה היה עם בני אדם. עכשיו אני מתאמנת על להגיד דברים כמו 'לילה עכשיו', או 'שבת'. גם מאז שיש ילד קטן בבית, בתפיסה שלי לשים את עצמי בראש זה אגואיזם, זה לא פייר".
את משלמת על זה מחיר כבד.
"או שלא. אולי אני סתם מספרת לעצמי סיפור שזה קשור, אולי סתם חליתי. ככה אני בנויה. כשאני עוזרת לאנשים אחרים זה עושה לי טוב, אז מה, אני אשב בבית ואתפנק? אני עושה את הטיפול הביולוגי פעם בשלושה שבועות, ואני לוקחת את התרופות. כשאני מתפרקת אני לוקחת גראס רפואי, וכשלא, אני בפול עשייה".
הצורך להיות בעלת ערך בעבור האחר כל הזמן הוא הכרחי?
"זו שאלה שאני אכן עובדת עליה. מה זה הצורך הזה, האם אני כל הזמן צריכה לזכות בהערכה? זה הקיום שלי? יש משהו בלעזור לאנשים שלא נגמר אף פעם, ותמיד שואבים ממך עוד ועוד כשאתה לא יודע לשים גבולות. זה מכניס לסחרור נורא גדול, ופה אני צריכה להבין איפה לשים גבולות. יש מקומות שבהם אם אני אעזור, אפגע בצד השני".
מה עם מנוחה?
"גיא, למשל, אוהב נסיעות, לי זה עושה רע לארוז. אני אוהבת להיות בבית, אבל אנחנו כן לוקחים הפוגות ונוסעים יחד. לקנות נעליים עושה לי שמח".
יש לך לפעמים הרגשה שגיא ואת דוחפים אחד את השני יותר מדי ושאתם צריכים לקחת צעד אחורה?
"תראי, מה שמדהים בגיא, ולא ידעתי שיש גברים כאלה, זה שהוא מדבר על הכול. הוא כל כך לא נראה הטיפוס שהוא באמת. הוא קיפוד ענק, הוא מלא קוצים ובפנים רך כחמאה. אין דבר שהוא ישאיר לא פתור, ואנחנו עוברים תהליכים מדהימים על איך לשים הכול על השולחן ולדבר. בתחילת המחלה הוא נורא האמין בי, וחשב שאני יכולה להרגיש טוב ולחזור מיד לעבודה. בשלב מסוים גם הוא הרגיש שזה להאיץ בי, ועכשיו הוא זה שאומר לי לעצור. אני מגישה את התוכנית ארבעה ימים בבוקר והוא חמישה. הוא שונא להגיש בלעדיי, וטוען שזה גורם לו לאבד את הביטחון, אבל זה המצב. אם פעם היינו הולכים המון וקרענו את העיר, אז היום אני לא יכולה. לא מזמן נסענו לגרמניה והוא אמר לי יום לפני שהוא שכר לי קלנועית. אמרתי לו "לא, עד כאן, אני לא מוכנה לנסוע בקלנועית', וזה בוטל".
איפה את חשה את החיסרון?
"נורא קשה לי, בעיקר כשאני הולכת או עולה. יש לנו 18 מדרגות בעלייה לאולפן, וכל בוקר אני עולה ובמדרגה ה-15 עוצרת. גיא כבר יודע. הוא עולה מאחוריי ואנחנו מחכים כמה שניות, אני נושמת ואז יש לי כוח לעלות עוד. זה כמו בגיל 95, פחות או יותר, אבל לא רואים את זה אחר כך, כשאני נצבעת בצבעי המלחמה והאיפור של האולפן. יש לי משאפים ותרופות לידי, כאילו הכול בסדר, אבל אני כבר לא יכולה לעשות ספורט, ללכת הרבה, לרכוב על האופניים".
לבחור את המלחמות
וילנאי ומרוז נישאו לפני כתשע שנים בטקס אזרחי שערכה עבורם שולמית אלוני ז"ל. "הפכנו להיות משפחת אומנה לפני כשלוש שנים, ובשלב מסוים עלתה אופציית האימוץ. הסתבר שאחד התנאים של המדינה למי שרוצה לאמץ ילד הוא חתונה ברבנות. אז התחתנו, למרות שמאוד התקוממתי שכופים את זה על אנשים. גיא אמר שאדם צריך לבחור את מלחמותיו ולברור אותן, ושאם אפשר לעשות אירוע משמח, אז קדימה. עשינו חתונה פה בחצר שלנו, עם רב יוצא אתיופיה, כדי שהילד ירגיש שייך".
איפה עומד תהליך האימוץ?
"התהליך מאוד ארוך וגם מאוד לא ודאי. מעבר לכך אני לא יכולה להגיד דבר".
איך את חיה עם חוסר הוודאות?
"כשאתה הופך למשפחת אומנה, הסיכוי שהילד יילקח ממך הוא גדול, וזה נורא קשה. אני לא זוכרת מה היה לפניו, מבחינתי הוא היה כאן תמיד. הוא חלק מאיתנו, פיזית ורגשית. זו אהבה מדהימה של כולם פה, כולל של הילד הגדול שלי. אבל מאחורה בראש אתה יודע שבכל רגע זה יכול לקרות, וכיוון שאני אדם חרדתי, שכנעתי את עצמי להאמין שכל כך הרבה דברים רעים שאנחנו לא מודעים להם יכולים לקרות, אז לפחות לאחד הפחדים אני כן מודעת, וכשאני מודעת אליו הוא רגוע. אני לא יכולה לדמיין את היום שבו נצטרך להיפרד. זה סופר קשה, אבל בגלל שאני כל כך אוהבת אותו, אעשה כל מה שטוב בשבילו, גם אם זה פוגע בי".
איך השפיעה החשיפה ב'מחוברים' על חייכם?
"אני לא רציתי לעשות את 'מחוברים' בכלל, הלכתי בשביל כסף. היינו בתהליך פונדקאות, והם הציעו בדיוק את העלות ששילמנו. זה נשמע כמו זנות בתחתית, אבל אני כל כך שמחה שעשיתי את זה. זה שינה את המשפחה שלנו".
למה?
"קשה לי להסביר. דווקא אני, שמשתמשת במצלמה כל כך הרבה שנים, לא הבנתי את הכוח שלה עלינו. היה משהו במראה הזאת שגרם לכל אחד לראות את הנקודה שלו ולשנות אותה. ברמה של הזוגיות שלנו - פתאום ראיתי איך אני מדברת אליו - נורא לא יפה. זה הטריף אותי והפסקתי עם זה. והיחסים עם הבת שלו היו איומים. את יודעת, אני 'האמא החורגת', היא לא סבלה את האדמה שדרכתי עליה, והרגשתי את זה יום יום. יום אחד אמרתי לה: 'אני רוצה לדבר איתך, ואני רוצה שנצלם את זה', והיא אמרה 'לא לא', אבל בסוף הסכימה וצילמנו. והיה משהו במצלמה שעמדה שם בינינו בפארק שפתח אותנו, לא יודעת להסביר למה. יצאו שם דברים נפלאים. היא אישרה לשדר את זה, כי היא הבינה את החשיבות. תקופה ארוכה אחרי אמרו לי ילדות מתבגרות 'ראינו את זה והתחלנו לדבר עם אמא / אבא'. זה נתן להן השראה".
איך הקשר ביניכן היום?
"אנחנו בקשר מאוד מאוד טוב. היא סיפרה לי דברים שהיא רצתה לעשות לי, איומים ונוראים, והיא סיפרה מה הפחד שלה ואיפה המקום של אמא שלה בתוך הדבר הזה. הסברתי לה שאמא שלה ואני בקשר מצוין, ושהיא לא צריכה לקחת אחריות על זה, אז בדיעבד 'מחוברים' עשה טוב. את יודעת, נורא לעגו לנו. הברנז'ה תמיד יודעת למצוא איזו נקודה ולרדת עלייך ולהכאיב לך, אבל החלטתי שאני לא מתייחסת, ואני באמת לא מתייחסת. אני לא קוראת ביקורות וטוקבקים".
זה לא פשוט להתעלם, עלבונות לפעמים חודרים, גם אם מנסים לסגור את הפתח.
"אני הולכת עכשיו ליועצת האכילה איילת קלטר, כי היה לי קשה לקבל את המשקל החדש והגוף שגדל בגלל כמויות הסטרואידים והתרופות שאני לוקחת. היא לימדה אותי לא להכניס לגוף דברים שלא מזינים אותך. עם הסטרואידים יש בולמוסי אכילה והתנפחות, ואני מרגישה כמו בובה של פילסברי. זוכרת את הבובה הזאת? עם השומנים מסביב, המנופחת. לא הייתי מסוגלת להסתכל על עצמי. אז למדתי לעמוד מול מראה, ולמדתי מה לאכול, וזה תקף גם לגבי מחשבות או אמירות - שאני חושבת לפני שאני לוקחת ללב. חייתי על חטיפים המון זמן, ופתאום אני אומרת 'לא, אני לא חושבת שאפרופו יעשה לי טוב עכשיו'. אז אותו דבר לגבי אמירות של אנשים. למשל, במקרה שבו ירדו עלינו נורא כי שלחנו בצחוק לאבי גבאי פרחים".
זה היה בצחוק?
"זאת הייתה בדיחה, שגם לא היינו מעורבים בה. העורך החליט לשלוח פרחים, אנחנו קיבלנו עובדה בבוקר, והכתבת אמרה דברים שלא נאמרו בשמנו. אבל לקחנו אחריות מלאה, הסברנו את האמת, שזה קרה כדי לגרום לגבאי לצאת ולהתראיין, ושזה בהומור. אני לא יכולה לומר שזה לא כאב אז, בעיקר כי לא היינו אשמים בזה. קרעו לנו את הצורה, וזה משהו שיכול לרתק אותך למיטה מייאוש. ירדו עלינו ואף אחד לא באמת הקשיב, אבל שיקפצו. אני אומרת לעצמי: למדתי בשביל הבריאות שלי לא להכניס פנימה את מה שלא עושה לי טוב".
קראתם לברנז'ה חבורת משועממים.
"אומרים שאין חברים בברנז'ה, ולנו יש חברים מאוד טובים מהערוץ. אבל יש אנשים בברנז'ה שעל כל דבר קטן נטפלים ומצייצים דברים איומים. כולם אוהבים כל כך לרדת אחד על השני, אז כן, זאת חבורת משועממים שהתעסקה ב'גאג' בתוכנית הבוקר, שנסגר אחרי שהלכנו לישון, כי אנחנו הולכים לישון מוקדם - לשלוח פרחים כדי לגרום לגבאי לצאת החוצה ולהתראיין.
"אני לא מבינה איך יש לכל האנשים האלה זמן לטוויטר, אינסטגרם ופייסבוק. אין לי אינסטגרם ואני לא בפייסבוק. אני עסוקה עד מעל הראש כל היום בפניות של אנשים, טלפונים, הודעות, מיילים, ואני לא מצליחה להשתלט על זה ולחזור לכולם, אז מאיפה יש לאנשים האלה זמן? הם בטח עסוקים יותר ממני, בטח אם הם כתבים פוליטיים או מדיניים. כשאתה מכלה את זמנך בלרדת על מישהו אחר, אז אתה כנראה משועמם".
למה לה פוליטיקה עכשיו
וילנאי ומרוז אוהבים לעשות דברים יחד, ובאיזשהו שלב החליטו שאם ירוצו בזירה הפוליטית ירוצו במשותף. "דיברנו על ראשות עיריית תל-אביב. אני בכלל חושבת שצריך ראש עיר זוג, או אפילו ראש ממשלה זוג, ולא כמו הזוג של עכשיו. כשאתה זוג, אתה מכפיל כוח.
"קיבלתי הצעות לשריונים במפלגות, הייתי יכולה להיות היום חברת כנסת לפחות, אם לא שרה. אבל לא בא לי. אמרתי לגיא 'לא, אני חולה, בוא נרד מזה', כי הוא היה נחוש ללכת. להגיד לך שזה לא יקרה בעתיד? אני לא יכולה. אני מניחה שלא נסיים את חיינו המקצועיים בטלוויזיה, אבל זה לא בוער לי בכלל. חברי כנסת פונים אלינו כדי לבקש שנעזור להם ונטפל באנשים, אז בשביל מה לזוז למקום אחר? אני גם מרגישה שזאת ביצה טובענית. אני לא בנויה לדבר הזה שבו אתה מחויב לעשות כל מיני דברים כדי להתחנף, והצורה שבה מדברים היא נורא בוטה ומסיטה את העשייה הצידה. יש כאלה שעושים עבודה טובה ונטו נקייה: אורלי לוי-אבקסיס שהיא מדהימה, ואיציק שמולי, למשל. אני לא בנויה לזה כרגע. עוד לא מיציתי את היכולות שלי בטיפול באנשים ובעשייה חברתית במסגרת הטלוויזיה, אז לא כל כך בא לי על פוליטיקה עכשיו".
את חושבת שבצל המלצות המשטרה, נתניהו צריך להתפטר?
"אני חושבת שהדברים נסחבים יותר מדי זמן והם גורעים מהיכולת של כל אדם להיות ראש ממשלה. אני נורא רוצה שאדם שיש לו כזה מיילג' ארוך ושהמקום שלו כל כך בטוח שנים, יקום ויגיד: 'אני רוצה לשנות את סדרי העדיפויות. חינוך ובריאות אצלי במקום הראשון'. אבל זאת הנאיביות שלי. אנחנו כל הזמן משמרים את האיומים סביבנו ואת הלחצים. אולי זה הדבר שגורם לעם הזה כל הזמן לעמוד על המשמר ולא לקרוס".
בואי נדבר רגע על משהו דרמטי. המוות.
"אני משוכנעת כל הזמן שהמוות פה. זאת אומרת, ניצב לידנו בסלון. אפילו בכל שנייה שמישהו מאהוביי לא עונה לטלפון. זה ברמה קצת אובססיבית. אני ממש משוכנעת כל הזמן שאנשים קרובים למות - שתקרה תאונה, שיקרה משהו. אפילו ברמה המשוגעת של ללכת לבדוק באמצע הלילה אם הילדים, בן ה-16 ובן ה-5, נושמים. וגם הארנבות, להבדיל. הכול כל כך שביר וקורה בשניות. שבריר השנייה הזה שבו מסתיימים חיים הוא משהו שנורא הלחיץ והדהים אותי עוד מצעירותי. יש אנשים שמתהלכים בינינו וחושבים שהמוות זה דבר נורא רחוק, ואני מבחינתי מסתובבת כל הזמן כמו איזה מלאך מוות לצד כולם. אז כן, זה מלחיץ.
"אני חרדתית וגיא חרדתי כמוני, מה שהופך את הבית הזה למאוד לא רגוע. אבל במצבי חירום אני מתפקדת מדהים. באיזה קור רוח לא הגיוני. גיא מתעלף ואני תופסת פיקוד. אם קורה משהו - מפיצוץ צינור ועד מלחמה. רק אחר כך מגיעים הפחדים ".
זה גם חלק מהעבודה שלך, כעיתונאית שמסקרת זירות אסון, למשל.
"בעבודה שלי בערוץ 1 בחדשות שידרתי מהמון זירות פיגוע. כאילו נמשכתי אל המוות. הייתי מגיעה ראשונה לזירות ודורכת בעל כורחי על חלקי גופות, תוך כדי שאני משדרת לאנשים שיושבים בבית. זה דבר ששנים גם היה מופיע לי בחלומות. יש אנשים שחיים באיזה כפר וירטואלי ולא רואים. ואני ראיתי יותר מדי, ובאופן מוחשי. אז כן, מוות הוא החיים".
מה את רוצה להשאיר אחרייך?
"אני תורמת את גופתי למדע. גיא ואני סיכמנו שנעשה את זה, כי אנחנו מפחדים להישאר לבד בלילה בבית קברות, קבורים. מבחינתי, הבנתי את סיפור החיים. לא חייבים להמשיך אותם לעוד המון המון שנים. זה כיף, היה קשה לפרקים, אבל סך הכול טוב. בעיקר אני לא רוצה שלאנשים יכאב אחרי לכתי, אני לא רוצה להשאיר אחריי אנשים עצובים. אני מקווה שאוכל להשאיר אחריי בחלקת האלוהים הקטנה שלי עולם טיפה יותר טוב, לפחות בתחומים שבהם אני פועלת. אני מקווה שיהיו פה יותר אנשים שאוהבים לחיות ביחד מאשר לריב ביחד".
בסוף הפגישה שלנו וילנאי מזמינה אותי להצטרף אליה לקחת את הילד מהגן. אנחנו מגיעות כשהארנב נמצא עמוק במחשוף שלה, מתחמם ליד לבה. היא מראה לילד את הגור הקטן, והוא שואל: "מה קרה לו?". "אמא שלו לא יכולה להניק אותו", היא מסבירה. "אבל למה?", הוא מקשה. "אנחנו נלך הביתה, ננסה להאכיל אותו יחד מבקבוק ונגלה למה בדיוק זה קרה", היא חותמת. עמדתי והקשבתי לשיחה בשערות סומרות. אנחנו יוצאים לגשם השוטף: וילנאי וילדה הצעיר, מטרייה ורודה, גור ארנבים ולב רחב מאוד, קשה אפילו להבין לאילו ממדים זה מגיע. אני עוצרת מונית ומרגישה שאני רוצה לעשות יותר בחיי. למה? כי אפשר.
הרגע שבו אני מרגישה הכי חיה
"אני מרגישה הכי חיה כשאני בבית. זה 'המקלט האטומי' שלי ויש בו הכול, כך שאין צורך לצאת. במכירת בגדים שעשינו, הבאתי את כל העולם אליי הביתה במקום לצאת החוצה. לגיא זה היה לא פשוט, הוא מישהו שאם הגבינה שלו זזה מילימטר, עולמו מיטלטל. הוא עבר קושי משמעותי, למרות שהוא רצה להכיל את כל זה. אני מאד נהניתי. היה לי כיף לארח פה המוני אנשים.
"אני משתדלת לעשות את רוב הפגישות בבית. יכול להיות שזה נובע מחסך של הרבה שנים שבהן כל הזמן הייתי בריצות, בקושי ישנתי, בקושי הייתי בבית. בשנים האחרונות אני מתכנסת יותר. פה, בבית, אני הכי נקייה. טבעית. יש פה את רוב מי שאני אוהבת, כולל החיות. סידרתי לי פינות חמד שאני נהנית מהן.
"התלבושת האהובה עליי היא פיג'מה. יש לי אוסף נדיר של פיג'מות שאני מאוד מחבבת, בעיקר כשהגומי כבר הופך להיות כזה רופס. זה בגדר מהפך בשבילי, כי בשנות ההתבגרות והבגרות שלי, לא יצאתי בלי איפור אפילו למכולת. אני בן אדם שלא אומרים לו 'את הכי יפה כשנוח לך', כי זה לא נכון. זה בדיוק הפוך אצלי. כשנוח לי זה בדרך כלל הרגע הכי רע, אבל אני מאד אוהבת שנוח לי. כשיוצאת החוצה, אז זה לצבוע את עצמי".
"בעבר הרגשתי הכי חיה בטלוויזיה, בשטח, בצילומים. הרגשתי שזה הקיום שלי. שזאת תכלית הקיום שלי. כלומר - אם אני לא מוכיחה את עצמי אני לא חיה. חשבתי שזו המהות שלי. עד היום זה נורא מבלבל. השאלה 'מה את עושה?', היא לא 'מי את?'. אז תמיד נורא השקעתי בכרטיס הביקור הזה שלי, שגם נורא עניין אותי, והייתי מלאת דרייב להצליח. היום ה'דיפולט' שלי מתרחק מזה. פעם אלו היו החיים שם בחוץ, היום זה בדיוק הפוך. היום אני נהנית מזה שאני לא צריכה לעטות שום שריון".