הבמאי אורי ברבש / צילום: כפיר זיו
כסברס קוצני שנולד בתל-אביב, בן להורים ציונים שעלו הרבה לפני מלחמת העולם השנייה, אורי ברבש אמור היה לגדול בלי תסביכי שואה של ילדי ניצולים מוכי טראומות. אבל למרות הביוגרפיה הארצישראלית השורשית, אחד הבמאים הגדולים שצמחו פה מרגיש כבן הדור הראשון למחנות, כאילו חווה על בשרו את אימת הנאצים. התחושה המטאפיסית הזו השפיעה על כלל יצירתו הקולנועית, הכוללת בין היתר את "משפט קסטנר", "אביב 41" ו"קאפו בירושלים", ועל בחירתו העכשווית לביים את הסרט הדוקומנטרי על משורר היידיש אברהם סוצקבר.
הוא כבר בן 71. יש בו שילוב של חספוס גברי מתובל ברגישות מופלגת לניואנסים, והשקפת עולם מנומקת, ועל עיניו הרגישות לאור מגינים משקפי שמש כהים, מעין פילטר שדרכו הוא רואה את העולם. "גדלתי בבית לגמרי ישראלי בבאר-שבע ולמרות זאת, מאז שאני אדם בוגר, אני מרגיש רוחנית וזהותית קרוב לאידה פינק, מרדכי טננבאום ואברהם סוצקבר, כאילו הם בני המחזור שלי.
"לבת שלנו קראנו תמה, על שמה של תמה שניידרמן שהייתה לוחמת וקשרית בין גטו ורשה לביאליסטוק ונרצחה ב-43'. נחשפתי למכתבים שלה, אימצתי אותה ואפילו יש לי צילום שלה מביאליסטוק. הזהות הנפשית שלי נטועה באנשים האלה, בביוגרפיות שלהם. ככל שאני חוקר את העולם שלהם, אני מרגיש קרוב אצל עצמי, כי להבין ממש מה היה שם אני לא יכול. אני לא דור שני גנטית, אבל דור ראשון מטאפורי".
יצא לך לגור כמה חודשים בפולין. ספר על זה.
"זה קרה ב-2008 כשצילמנו את 'אביב 41', קופרודוקציה ישראלית-פולנית ראשונה, המבוסס על סיפורה של אידה פינק. חייתי בלודז', עיר תעשייתית שהייתה מרכז טקסטיל תוסס, ששליש מתושביה היו יהודים, שנעלם. העיר הלכה והתרוקנה. ורשה נהרסה כמעט כולה במלחמה. לודז' שהייתה מעוז גרמני מוגן, נשארה על תילה. הגטו היהודי הוא היום שכונות עוני".
-550x413.2018314T123543.jpg "הבמאי אורי ברבש / צילום: כפיר זיו")
הרגשת שם באנטישמיות מבעבעת?
"לא באנטישמיות. בבורות. הייתי מוקף באנשי חברת ההפקה הפולנית, כולם אנשים טובים. עשינו סרט על יהודים שניסו לשרוד במלחמה. המכון הפולני השקיע בו וכשצילמנו את אחת הסצנות, שבה רואים משפחה יהודית מנסה להימלט וחלק מהשומרים, שוטרי המשטרה הכחולה הפולנית, מתעמרים בה, הם לא הסכימו, כי לשיטתם הפולנים לא עשו מעשים כאלה. רציתי שוטרים עם מדים כחולים והם התעקשו, היה שם ויכוח שלם.
"והיה עוד משהו. בסיור לוקיישנים שערכנו לפני הצילומים עם הצוות הבכיר, היינו רעבים אחרי נסיעה ארוכה והפולנים אמרו שיש מסעדה מצוינת בקיילצה. ביקשתי, לא בקיילצה, בגלל הפוגרום הנוראי שהיה שם ב-46', שנה אחרי המלחמה. פולנים רצחו שם במו ידיהם 40 יהודים שחזרו לשם מהמחנות. סיפור נוראי".
ועכשיו נכנס לתוקף חוק בפולין, שאוסר לייחס לפולנים אחריות על הפשעים שלהם כמשתפי פעולה אקטיביים עם הנאצים.
"זה טירוף מערכות טוטאלי, הייתי אומר אפילו שמה שמתרחש בימים אלה בפולין הוא פשע נגד האנושות. מדינת ישראל מנהלת יחסים עם ההונגרים, האוסטרים והפולנים - הפשיסטים הכי קיצוניים שהיו באירופה".
מדינת ישראל מקיימת יחסים דיפלומטיים גם עם אריתריאה, מדינה רודנית שמתעמרת באזרחיה. איך אתה מסביר את זה?
"זו אותה ממשלה שמגרשת פליטים ולא חשוב לי אם הוא מהגר עבודה או פליט. הכי מקומם אותי, שיושב ראש ממשלה ואומר שאנחנו מגרשים אותם לאוגנדה ולרואנדה, השווייץ של אפריקה. אז לא התעצלתי ועשיתי גוגל. במדד הפיתוח האנושי, שכולל בתוכו את רווחת הפרט, ביטחונו האישי והתזונתי של אדם, כמה שנים הוא חי, חינוך, אוגנדה נמצאת במקום ה-163 מתוך 190 מדינות (רואנדה ב-159, אריתריאה ב-179). ממש גן עדן".
ואיפה ממוקמת מדינת ישראל במדד?
"במקום ה-19. אנחנו וילה בג'ונגל. אז משקרים. זו אותה ממשלה שמנהלת יחסים אינטימיים עם ממשלת פולין".
לא צריך לנהל עם פולין יחסים דיפלומטיים?
"לא כמו שאנחנו מנהלים איתה. אני מרצה על האזור האפור של זיכרון השואה, נושא שבו עסקתי בסדרה 'משפט קסטנר', אדם שנוי במחלוקת שהיה משת"פ או מציל חיים. גם הסרט 'קאפו בירושלים', מתנהל במקום האפור של אדם ששיתף פעולה עם הנאצים ונרדף כשהוא עולה לארץ. אותו אזור אפור מאפשר לנו לשאול שאלות חשובות על האדם בכלל, עם רלוונטיות לחיינו היום. קראתי ספר שאני חולם לעשות ממנו סרט, שנקרא 'רשימת האימהות', שכתבה גלי מיר-תיבון, על גטו מוגילב ברומניה שלא זכה לחשיפה גדולה וקרו בו דברים מזוויעים. מאות אלפים נרצחו שם וכולם חושבים שהשואה חלפה ליד רומניה ולא נגעה בה.
"במרכז העלילה מתרחש משפט ושיאו הוא סוגיה קשה: כשאין כבר את מי לתת לגרמנים, מכינים רשימת אימהות חד הוריות עם ילדים, שנשלחות כקורבן, כי הן לא יכולות לעבוד בגלל הטיפול בילדים ואז הן עולות יותר אוכל. מצד אחד מובא קולן של האימהות ומהשני - הדילמה של מי שהחליט להסגיר אותן".
"זה מקרב אותנו לעצמנו"
ברבש נולד ב-46' בתל-אביב, גדל בבאר-שבע, אביו היה איש שירות הביטחון ואמו מנהלת בית ספר ומדריכת מורים. הוא היה לוחם ומ"כ חי"ר, שירת בסיירת שקד ולחם במלחמות יום כיפור ולבנון הראשונה. הוא למד בבית הספר לקולנוע בלונדון וכששב ארצה החל בעשייה קולנועית אינטנסיבית של סרטים תיעודיים, עלילתיים וסדרות לטלוויזיה, שהפכה ליסודות הבניין של התרבות הישראלית.
יחד עם אחיו בני, הוא שייך לדור של יוצרים שכמעט עבר מהעולם. יוצרים שלא רק שמנותקים מרייטינג, מסחריות, קונצנזוס ומציאת חן בעיני השלטונות, אלא כמעט בזים להם. ברבש מעולם לא חשש לעסוק בנושאים נפיצים, כמו ההחלטה להרוג את המחבלים בסדרה "קו 300", לחפור באשמה בסדרה המשטרתית "האמת העירומה", לעסוק באמנות נישה כמו שירה בסרט "באר חלב באמצע עיר", ומאידך ליצור באותה רצינות ועומק סרטים שתפסו מקום במרכז התרבות הפופולרית כמו "מאחורי הסורגים" ו"ללקק ת'תות".
ברבש תמיד עשה מה שהרגיש לו נכון ומדויק. וכשאני תוהה אם לסרט על אברהם סוצקבר יהיה בכלל קהל, במציאות של ריאליטי ונצנצים, הוא עונה בכנות ישירה, "אני לא חושב".
אז למה אתה עושה אותו?
"זאת הזהות שלי. אני באמת ובתמים קרוב אל האנשים האלה ומשתוקק לספר את הסיפור שלהם, כי זה מקרב אותנו לעצמנו, למסירות נפש, סולידריות".
ספק אם עוד קיימים בחברה הישראלית ערכים כאלה. כמי שעסק לא מעט בצה"ל ובהוויה הצבאית, בסדרות כמו "טירונות", "מילואים" ו"מלח הארץ" היית מביים סרט על אלאור אזריה? גם בסיפור שלו יש דילמה אישית וחברתית.
"ב'אחד משלנו' יש וריאציה, אולי קשה יותר, על הסיפור של אזריה. הסרט על קבוצת צנחנים שמשרתת בשטחים. הם יורים במחבל שרוצח את המפקד שלהם ומשקרים שהוא נורה תוך כדי בריחה. זה הולך הרבה יותר רחוק אל ההתייחסות של החברה והשלטון. כשאני רואה את אזריה מחובק על ידי שרת התרבות, ראש הממשלה, ושר ביטחון לעתיד, זה נורא בעיניי. אלאור אזריה הוא פושע עלוב נפש שמקומו מאחורי הסורגים".
גם גיבורי "קו 300" לא היו צדיקים - וזאת בלשון המעטה - ועדיין עשית עליהם סרט.
"בקו 300 היו שלושה בכירי שב"כ שנאבקו נגד מה שקרה ויועץ משפטי לממשלה שנלחם, והיום אין בושה".
כי אין ערכים?
"זה לא ערכים, אלא תפיסת עולם שמבוססת על שקר. האמת היא אופציה שלא מאמצים, והשקר הוא הדומיננטי".
המשורר שנגע בסטאלין
אל המציאות הכאוטית הזאת, לתפיסתו, שרק משקפיים אטומים לגמרי יכולים למסך אותה לגמרי, מביא עכשיו ברבש את אברהם סוצקבר, משורר שגדל בוילנה והחל לכתוב שירים ביידיש בגיל 13, נשלח לגטו וילנה, שם המשיך לכתוב בתופת, ברח עם אשתו ליערות, הצטרף לפרטיזנים, ובמקרה שתי פואמות שלו, שהביאו את סיפורם של היהודים בגטו - עדות אותנטית של מעשי הנאצים נגד היהודים - הגיעו בדרך לא דרך לרוסיה, התפרסמו והשאירו רושם רב על גורמים בשלטון הרוסי שהבריח אותו מהיערות למוסקבה. הוא חבר לשחקנית הדס קלדרון, נכדתו של סוצקבר, אל הבמאי והפעיל החברתי יאיר קדר, יוצר המיזם "העברים", ואל המפיק איתי ברקן - ויחד הם נמצאים בעיצומו של גיוס המונים למימון הסרט באמצעות אתר הד-סטארט. היעד הוא 145 אלף שקל (נכון לעכשיו גויס קרוב למחצית הסכום) ונותרו להם כשבועיים להשיגו.
"הסיפור של אברהם סוצקבר מחבר את שתי האהבות הגדולות שלי - ספרות ותקופת השואה", אומר ברבש. "תעשי סקר פה או בכל מקום אחר, ולא ידעו מי היה בכלל סוצקבר. הוא פשוט הציף אותי. אני מכיר את השירה שלו מימים ימימה, כל מה שתורגם מיידיש, כי אני לא מדבר את השפה, כך ששירתו לא הייתה זרה לי. וככל שחקרתי יותר ויותר את תקופת השואה, נחשפתי לאנשים שהיו דמויות מפתח בהוויה הזאת והמשורר הנפלא הזה היה אחד מהם".
איך נולד הפרויקט?
"הסיפור שלו קיבל אצלי תפנית כשליהקתי את הדס קלדרון לאחת הסדרות שלי ונוצר בינינו קשר מקצועי. כשגיליתי שהיא נכדתו, הקשר הלך והעמיק. ב-2008 היא הביאה לי ספר סיפורים שלו עם הקדשה עבורי ממנו, שגרם לי להתרגשות עצומה. ב-2010 הוא נפטר בגיל 97. היה לי ברור שאני רוצה לספר את הסיפור שלו, כמי שנולד לפני מלחמת העולם הראשונה ונפטר לא רחוק מכיכר המדינה, אדם שהיה בצמתים הכי קריטיים של ההיסטוריה המודרנית של העם היהודי.
"הוא היה בשנות ה-20 שלו בין שתי המלחמות, כשבווילנה ובסיביר הייתה חגיגה רוחנית גדולה, שמאל, ימין, עברית ויידיש. את יודעת שבווילנה היה 'איגוד הגנבים היהודים'? שהיה להם קוד התנהגות והסטנדרטים שעל פיהם נהגו? החיים שלו הם ממש אפוס הוליוודי שעובר דרך מלחמת העולם השנייה בגטו וילנה, בריחה ליערות, מוסקבה, עליה לארץ ב-47, בניית המדינה הזאת. הוא נשא את נס היידיש כל חייו, בארץ שרומסת ומוקיעה השפה הזו. כשמסכמים את הכול, תמיד היה בשוליים, בארץ לא העריכו אותו".
ודווקא בסטאלין האכזר הסיפור שלו נגע. הוא שלח מטוס שחילץ אותו ואת אשתו מהיערות.
"כי היה בו קסם. השירה שלו הייתה הרמונית, מוזיקלית, מחורזת, כמו אצל משורר קלאסי אמיתי. גם בתקופות הכי חשוכות בגטו הוא המשיך לכתוב שירה משוכללת. הוא סיפר שהיה לו הסכם עם מלאך המוות, שאם יכתוב כל יום שיר, הוא יגן עליו. באחד היומנים המוקלטים שלו הוא נזכר איך באחת האקציות הוא הסתתר בעליית גג ליד גופה עירומה. הוא מצא חתיכת פחם וכתב עליה שיר. הוא כתב כל כך יפה, ובכל זאת הוא לא קיים אצלנו".
-550x413.2018314T123901.jpg "עם הצייר מארק שאגאל / צילום: באדיבות משפחתו של אברהם סוצקבר")
למה בעצם, אם הוא היה משורר טוב כל כך?
"כי היידיש הייתה מוקצית. הוא בחר לעלות לכאן ולא לניו-יורק, שם היו עיתונים ביידיש, סופרים שכתבו בשפה ותרבות אידית מפוארת, בעוד שבארץ היידיש הייתה מחוץ לחוק. אחרי חיסול גטו וילנה, הוא ואשתו, חברי המחתרת, בורחים ליערות, ומטוס קל סובייטי נשלח להציל אותם ומתרסק. נשלח מטוס שני, נוחת שם בקושי ומביא אותם למוסקבה ב-44' וזה בזכות 'ילד הקבר' ו'קול נדרי' שלו שמוקראות בכינוס של הארגון היהודי האנטי פשיסטי - וכך יוצא ששירה הצילה את חייו".
אותו הסכם עם מלאך המוות.
"ומיד אחרי המלחמה הוא כתב את 'יומן גטו וילנה' שבו הוא מספר על ספריית הגטו. למחרת שחיטת 300 היהודים ביער פונאר, הושאלו 340 ספרים ואחרי שנה חגגו שם אתה השאלת הספר המאה אלף. המרד הרוחני בגטו וילנה היה סוחף. הם העלו הצגות תיאטרון, ערכו ערבי שירה, קונצרטים, כתבו ספרות. הוא מספר שם על בריגדת הנייר, הסלקציה שעשו הנאצים לספרים, כשהוחלט להקים את 'המוזיאון לשאלה היהודית', חלקם נשלחו למוזיאון והשאר לתעשיית הנייר. נבחרה קבוצת משוררים וסופרים לערוך את הסלקציה".
הם הפכו בעצם לקאפו של ספרים.
"ובחירוף נפש הם מבריחים לא מעט מהאוצרות, חלקם בני מאות שנים, בסיוע הספרנית של הגטו ואנשי רוח ליטאים שמסתכנים. הם מצליחים להסתיר מאות כתבי יד וספרים נדירים תחת עינם הפקוחה של הגרמנים, תחשבי על הסיטואציה הזאת. רק לפני שנה עוד מצאו חלק מהם באחת הכנסיות".
ומי לא השקיעו אגורה?
את העבודה על הסרט, מספר ברבש, הוא החל לפני חמש שנים. "הדס מסייעת בתחקיר והסרט נשען על תסריט שכתבה. הרחבנו אותו גם לאנשים שהיו בקשר עם סוצקבר, כמו פרופ' רות וייס, אינטלקטואלית יוצאת דופן ומוערכת, שהייתה קרובה לו וחקרה אותו". אולם באספקט הכלכלי הם נתקעו. "הייתה לנו בעיה בגיוס כסף", הוא אומר, "עד שהחלטנו לפנות ליאיר קדר, שבא מעולם הספרות. הוא היה שקוע במיזם שלו, סדרת הסרטים התיעודיים 'העברים' - והוא נרתם והביא את איתי ברקן. שניהם נשמות יתרות, אינטליגנטים כל כך.
"הדבר הראשון שיאיר אמר, בואו נעשה מבצע הצלה ונצלם את כל מי שנוכל, לפני שלא יהיו איתנו. הגענו לרבקה בסמן בן-חיים בת ה-93, משוררת שכתבה ביידיש ואף אחד כאן לא מכיר, שהכירה את סוצקבר כשהייתה נערה בווילנה. נסענו לבוסטון כדי לראיין את הצייר שמואל בק, שהיה בן 12 כשאת התערוכה הראשונה שלו אצר סוצקבר בתיאטרון של הגטו".
-550x413.2018314T123929.jpg "עם הנשיא לשעבר זלמן שזר / צילום: באדיבות משפחתו של אברהם סוצקבר")
היה לכם כסף למבצע ההצלה הזה?
"יאיר לקח על עצמו סיכון עצום. לצערנו פספסנו את אלי ויזל (נפטר ביולי 2016) ועוד חבר טוב של סוצקבר שנפטרו. אבל המשכנו לצלם בכל מחיר. הקרן העיקרית שתומכת בנו היא קרן מקור לקולנוע וטלוויזיה. עמית גורן, שעומד בראשה, והחברים האחרים שם הבינו החשיבות של הסיפור. גם קרן אבי חי, שירות הסרטים וקרן בווילנה לתרבות יהודית השקיעו כסף. ומי לא השקיעו אגורה?"
מי?
"גופי השידור הישראלים".
למה?
"תשאלי אותם. כל כך חבל לי. את רוב הצילומים כבר עשינו, אנחנו נמצאים בשלבים הראשונים של העריכה, וחסרים לו כ-150 אלף שקלים שאותם אנחנו מגייסים בהד-סטארט".
שזה עולם חדש לגמרי בשבילך.
"דווקא השקעתי בהד-סטארט של אחרים, אבל לא הייתי מעורב בהד-סטארט ככה. את רוב העבודה עושים הדס, יאיר ואיתי, וזאת עבודה קשה. אני מקווה שנגיע לפסטיבל ירושלים ביוני".
רווח לא תראה פה.
"אני לא צריך להרוויח, אלא להתקיים. אני מתקיים גם מסדרות שעשיתי בעבר".
הבימאית מיכל בת אדם אמרה באחד הראיונות, שקשה להות אמן מתבגר בארץ. אתה מרגיש כמוה?
"נעשה יותר ויותר קשה להיות אמן בארץ בכלל. כשאני יצרתי את 'משפט קסטנר' ואת 'קו 300', מנכ"ל רשות השידור היה מוטי קירשנבאום, וזה בדיוק ההבדל. זה לא רק הערכים, אלא האנשים".
מצד שני, אתה בעצמך מודה שלסרט על סוצקבר אין שוק. גופי השידור עושים את החשבון הכלכלי ואולי בצדק מבחינתם.
"כשאתה יוצר סרט דוקומנטרי במאות אלפים בודדים, תקציב מאוד נמוך בכל קנה מידה, ההשקעה אינה גדולה ואפשר להגיע להיתכנות כלכלית מתקבלת על הדעת. המניע שלי לא כלכלי ואף פעם לא היה. רציתי שהסרטים שלי יצליחו. גם כשיצרתי את 'מאחורי הסורגים' אף אחד לא רצה אותו".
והוא היה מועמד לאוסקר. היית עם "מאחורי הסורגים" בטקס בהוליווד. ל"פוקסטרוט" של שמוליק מעוז היה לדעתך סיכוי שם?
"הייתי בטוח שיגיע לחמישייה. יש לי בעיות קשות עם התפיסה של הסרט וויכוחים איתו, אבל ההישג הקולנועי שלו מרשים. אנחנו רוצים תרבות שתעורר ויכוח".
אתה יודע כבר מה יהיה הפרויקט הבא שלך?
"אני כרגע שקוע בסוצקבר. אנחנו בקילומטרים האחרונים של המרתון הזה. יש סדרת דרמה עם חיים שריר (המפיק), חבר יקר, על עולם הצללים של המוסד. גייסנו שני תסריטאים צעירים ואת רונית ויס ברקוביץ'. חומר מטלטל".
שקרוב לוודאי ייחטף בחו"ל. רק השבוע פורסם שנטפליקס רכשה את הסדרה התיעודית "המוסד: סיפור כיסוי".
"זה סטארט אפ תסריטאי שכרגע אני לא יכול להרחיב עליו את הדיבור".
ועל קמפיין MeToo שהתחיל בעולם הקולנוע?
"ולצערי כנראה יישאר שם, בוודאי שאני יכול לדבר. הוא מהלך מבריק, מיותר לומר למה, אבל במהלכו נעשו גם כמה לינצ'ים ציבוריים שלא יעשו. אי אפשר להיות המתלונן, השופט והמוציא להורג. מה שמפריע לי זה שהוא לא מצליח לעזור לנשים שנרצחו בעולם, במגזר הערבי ובבתי החרושת - אלה שמצבם באמת מעורער ונמצאות רחוק מהפרוז'קטור".