סתם עוד יום בעבודה / איור: תמיר שפר
א.
אני מודה שלא הקדשתי מספיק מחשבה לשרת העלייה והקליטה סופה לנדבר עד אמצע השבוע, ומתוודה שיותר מסביר להניח שלא אקדיש לה הרבה מחשבות גם מעכשיו והלאה. אבל לפרק זמן סביר היא עמדה שם, לבדה, בקרחת היער של התודעה שלי, מספרת לי את סיפורה - שאותו אנסה להעביר לכם בפסקאות הבאות.
כבר למעלה מעשרים שנה שסופה לנדבר חברת כנסת בישראל. הייתה במפלגה אחת, עברה למפלגה שנייה שנטמעה במפלגה שלישית ונפרדה ממנה שוב, כיהנה כשרה, סגנית שר, עמדה בראשות ועדות כאלה והייתה חברה בוועדות אחרות, פה ננזפה, שם חוקקה, לא הותירה חותם, אבל גם לא עשתה בושות - מה עוד אפשר לבקש משליח ציבור, לא ככה?
ועדיין, במשך כל הזמן הזה שמעה לנדבר קולות בתוכה, קולות שאמרו לה שיומה הגדול יגיע, יום אחד, יום אחד הוא יגיע, יומה הגדול, ואז כולם ידעו מי זו באמת סופה לנדבר וממה היא עשויה! כל אחד מאיתנו מכיר את הקולות האלה, נכון? כי כל אחד הוא סופה לנדבר וסופה לנדבר היא כל אחד. כולם חיים את הפער בין הבחוץ לבפנים.
והנה, היום הזה הגיע השבוע. שלא בזכותה או בגללה ובלי קשר ישיר אליה, נקלעה סופה לנדבר לאור הזרקורים, לעין הסערה, למרכז העצבים, ללב העניינים. שמה הושמע שוב ושוב במהדורות, פרשנים חזרו אחריו, אבל היא, סופה לנדבר, לא הייתה שם כדי ליהנות מזה. סופה לנדבר, דיווחה טל שניידר ב"גלובס", הייתה בדיוק בטיסה מניו-יורק לתל-אביב. לחכות חיים שלמים שיגיע הרגע שלך ואז לא להיות שם. דבר אחד בטוח: זו הייתה הטיסה הארוכה ביותר שעברה על שרת העלייה והקליטה סופה לנדבר אי פעם.
כמובן שהמחשבה שלנוכחותה או לאי נוכחותה של לנדבר יש השפעה אמיתית ומהותית על מהלך העניינים היא מגוחכת, והיא עצמה ודאי מבינה את זה. ועדיין. מה עבר בראשה של לנדבר בשעות האלה נוכל רק לשער, אבל מאחר שאני מאמין שכולנו פחות או יותר אותו דבר, זה בטח משהו כמו: "לחכות חיים שלמים שיגיע הרגע שלך ואז לא להיות שם - זה כל כך מתאים לך, סופה!".
בערך בנקודה הזו הפסקתי לחשוב על סופה לנדבר.
ב.
בתחילת השבוע התבשרו האחיות והאחים הסינים כי הפרלמנט שלהם אישר - ברוב של 2,958 תומכים מול שני מתנגדים ושלושה נמנעים - תיקון לחוקה שמבטל את הגבלת כהונת הנשיא לשתי קדנציות, או במילים אחרות: שי ג'ינפינג הוא הנשיא לזמן בלתי מוגבל. סין, שאף פעם לא הייתה דמוקרטיה גדולה, או דמוקרטיה בכלל, חוזרת להיות דיקטטורה.
ממש כמה ימים קודם קראתי על תחנת החלל הסינית טיאנגונג-1, שזה בסינית: "הארמון השמימי". ובכן, הארמון השמימי לא ממש מתפקד. הסינים הודו כבר לפני שנתיים כי איבדו שליטה על תחנת החלל, מפלצת של שמונה וחצי טונות שמתפרקת בהדרגה תוך כדי שהיא צוללת לכיוון כדור הארץ. עכשיו היא בגובה של פחות מ-300 ק"מ, והצלילה נמשכת במהירות.
הארמון השמימי הולך להתרסק על כדור הארץ מתישהו בחודש הקרוב, עוד לא ברור איפה. המדענים נותנים הערכות שונות: אולי בסין, אולי במרכז איטליה, אולי בצפון ספרד; אולי בניו-זילנד, אולי בדרום אמריקה ואולי במזרח התיכון - כן, אולי פה, אצלנו בישראל! רובו יישרף וייתאדה תוך כדי הכניסה לאטמוספירה, אבל משהו בין עשרה ל-40 אחוזים יכולים לשרוד גם את זה ולהגיע לאדמה.
אף על פי שהרעיון של למות מנפילת חללית אולי נשמע קוסם, אין מה להילחץ, חברות וחברים, וחבל שכך. הסיכוי שזה יקרה לכם נמוך יותר מנמוך: אחד לטריליון, או מיליון מיליונים. הסיכוי שיפגע בכם ברק גדול פי מיליון, שזה בערך הסיכוי של סופה לנדבר להשפיע על הקדמת הבחירות. מצד שני, זו רק סטטיסטיקה. הסטטיסטיקה היחידה שאני מכיר היא חמישים-חמישים. או שייפול עליך חלק של תחנת חלל סינית או שלא.
אבל זו לא הנקודה. הנקודה היא שדיקטטורות ותחנות חלל לא הולך ביחד. גם אם הדיקטטורה נוצצת מבחוץ, מבפנים היא תמיד מתפוררת ובסוף היא תמיד מתרסקת. זה לא מקרה שהארמון השמימי התחילה להתפרק במקביל לדיקטטוריזציה המואצת שעברה סין על האדמה בשנים תחת ג'ינפינג.
החלל זה לא מקום לדיקטטורות. הוא מושך את החופשיים, את קוראי התיגר, לא את המצביעים פה אחד.
ג.
מאחר שהזכרנו מצביעים פה אחד, נזכרתי בסופה לנדבר ואז בהקדמת הבחירות. נתניהו מתכנן לערוך את הבחירות מתי שהכי מתאים לו. מי בישראל, למעט ילדים בגן טרום חובה, עוד לא הבין את זה? זה כל כך ברור מאליו שמעליב אותי להקליד את זה כמו שמעצבן אותי לשמוע פרשנים אומרים את זה בטון רציני כאילו התובנה נחתה עליהם ממש הרגע מהשמיים בפעם המאה אלף.
קוראי העמוד הזה זוכרים אולי שמלבד בבוקר שאחרי הבחירות אני תמיד בעד הקדמת הבחירות. למעשה, אני בעד מערכת בחירות נצחית - שזה בעצם המצב הישראלי הטבעי. תחשבו על זה: אם כמעט כל ממשלה לא משלימה את ימיה וכמעט כל בחירות מוקדמות, אולי זה משהו אחר חוץ מנתניהו - אולי זה אנחנו.
בכל הדיון שחוזר על עצמו בנוגע להקדמת הבחירות בכל פעם שמקדימים את הבחירות, מדברים על האינטרסים של זה ושל ההוא, אבל לא מדברים על האינטרס של העם הישראלי: להישאר נאמן לאורחות חייו, מנהגיו ואמונותיו. מי בכלל אמר שבחירות צריכות להיות כל ארבע שנים? איפה זה כתוב? בתורה? בחירות ישראליות צריך לקיים כל שנתיים וחצי-שלוש. גג.
מי שמבין את זה הכי טוב זה כמובן נתניהו. כשהוא חש את רצון העם לבחירות מתעורר, הוא מתחיל לחתור תחת הממשלה, ולא משנה אם היא שלו ולא משנה כמה היא יציבה. לא הכול זו בחירה חופשית שלו, גם הוא עונה לצורך הקדמון, רוקד לקצב הלבבות של מיליוני ישראלים. לא כולם יבחרו בו, אבל כולם רוצים בחירות. עכשיו. החרדים, הרוסים, הערבים, השמאלנים והמתנחלים - כולם רוצים את הבחירות האלה, גם אם זה לא האינטרס הישיר של המחנה שלהם. זה בקצב שלנו, הקצב של השבט הישראלי. זו האמת.
גם בגלל זה נתניהו נבחר: כי הוא תמיד נראה זה שהכי רוצה להיבחר, שהכי אוהב את הבחירות, שנשמע לאותם תופי הטם-טם כמונו. מי שלא רוצה בחירות זה בגלל שהוא מפחד, ומי יצביע למי שמפחד להיבחר.