מבקר המדינה יוסף שפירא / צילום: תמר מצפי
1. בואו נעזוב את השפה היבשה והדי-דיפלומטית של מבקר המדינה בנוגע לאגף התקציבים בדוח שפורסם היום. בואו ניפרד ממילים ומשפטים כמו "בעיות ברמת השקיפות של הרזרבות התקציביות"; "ליקויים וקשיים בדרך שבה אגף התקציבים מתקצב, מנצל ומשקף את הרזרבות בתקציב"; "אגף התקציבים פועל בריכוזיות גבוהה"; "ריכוזיות גבוהה עלולה לפגוע באפקטיביות הממשלה"; "בעיות ברמת השקיפות כלפי הכנסת"; "ליקויים שפוגעים ביכולתם של מקבלי ההחלטות ללמוד על השימושים והמרות שלשמם הוקצו סכומי הרזרבה וסעיפי התקציב"; ו-"למעלה מעשור תקצב אגף התקציבים רזרבות בסעיפי התקציב כ'הוצאות שונות' ו'הוצאות פיתוח אחרות' עבור פרויקטים שאמורים להיות מתוקצבים בתקציבים של משרדי ההוצאה".
בואו ניפרד מכל השפה ה"תקציבית" הזו ונקרא לילד בשמו: אגף התקציבים, האגף הדומיננטי ביותר באוצר ,"מבשל" למעשה דוחות שנים ארוכות, מסתיר את ה"בישול" מהכנסת, מחביא רזרבות, משתמש בהם בסעיפים עם שמות כלליים המגלים טפח ומכסים טפחיים, כמו "הוצאות שונות" ו"הוצאות פיתוח אחרות", שאליהן אפשר לדחוף כל דבר שאפשר להעלות על הדעת. בקיצור, אגף התקציבים פועל על דעת עצמו, מעל לממשלה ומעל לחוק, ובין היתר שותף ל"דילים" תקציביים נסתרים שמוחבאים בסעיפים תקציביים כלליים, שעוברים דרך ועדת הכספים. השורה התחתונה היא שתכנון התקציב הוא למעשה תהליך שנתי או דו-שנתי של ישראבלוף.
2. המבקר בסך הכול מתאר את מה שתואר פה שוב ושוב על אופן תכנון וביצוע התקציב במדינת ישראל. לאגף התקציבים יש מגוון של "טריקים" שבהם הוא יכול להגמיש את תכנון התקציב וביצועו. דרך אחת תוארה בפרוטרוט בדוח המבקר שפורסם היום: החבאת רזרבות בכל משרד שאסור לגעת בהן, ורק אגף התקציבים רשאי להפשיר (וזה לא כסף קטן - הרזרבות מגיעות עד 20 מיליארד שקל); שימוש ב"עודפים", כלומר אם לא מימשו תקציב בתקנה מסוימת בשנה שעברה מעבירים אותה לשנה שלאחר מכן. למשל, הקצבה בחסר כדי שהמשרדים יזחלו על גרונם במשך השנה ויתחננו לתוספות. למשל, מחזיקים בגרון לאורך השנה משרד כזו או אחר, כדי להעביר אותו סדרת חינוך למען רפורמה כזו או אחרת או התייעלות (לפעמים זו מטרה ראויה); ושיטת העבודה העקומה: אחרי שהתקציב המקורי עובר בכנסת נערכים אין-ספור שינויים תקציביים, החורגים מכל פרופורציה בניהול תקציבי. לוקחים כספים מתקנות מסויימות ושמים את הכספים בתקנות אחרות - לעיתים תקנה אחת משתנה כמה וכמה פעמים. הסכומים גדלים ובחלק הם קטנים.
התוצאה היא שהמשחקים הללו, שמוערכים מדי שנה באלפי שינויים, אם לא עשרות אלפי שינויים, דרך תקנות התקציב, גורמות לכך שהתקציב המקורי עובר כל-כך הרבה שינויים כך שאי-אפשר לזהותו בכלל. בשפה פשוטה: איכות התקציב שמוכרז מדי שנה ברעש ובצלצולים היא נמוכה ביותר. אין שום קשר בין התקציב המקורי לתקציב השינויי, והתקציב המקורי הוא מסמך חסר ערך לחלוטין. מסמך שנערכים בו שינויים בהיקף של עשרות מיליארדי שקלים בודדים תוך אישורים בוועדת הכספים ה"מלבינה" את השינויים מטעמיה היא (תן וקח, ח"כ גפני מומחה בזה).
3. מעולם לא קניתי את הסגידה התקשורתית לאותם "בעלי מקצוע" או "שומרי הסף", כפי שהם מכונים בתקשורת, בן היתר שומרי הסף של אגף התקציבים שרובם צעירים וצעירות, לרוב קצת מעל לגיל 30, בלי היכרות מעשית עם הסקטור העסקי. ניר ברקת, ראש עיריית ירושלים, אמר בצדק בוועידת "גלובס" לעסקים ש"יש באוצר פקידים שלא ניהלו אפילו חנות מכולת... יש להם קיבעון מחשבתי". הכינויים המחמיאים שמדביקים להם מתייגים את בעלי המקצוע אוטומטית כאובייקטיביים וכמי ששומרים על האינטרס הציבורי והחלטותיהם הם מעל לכל אינטרס, פוליטי או אחר. זה ממש רחוק מהמציאות. א. אנשים הם לא קדושים, גם האובייקטיביים שבהם, כולנו הרי טועים. ב. גרוע מזה, חלק מאותם אלו שמתוארים כ"בעלי מקצוע" וכ"שומרי הסף" הם פקידים בתחפושת פוליטית שלעיתים מקדמים אג'נדות פוליטיות ופרטיות (בין היתר, כדי לקדם את עצמם בתקשורת) בתחפושת מקצועית - ובחלק מהמקרים זה לא לטובת האינטרס הציבורי.
צריך לומר זאת בלי כחל ובלי שרק: אפשר וצריך לבקר מבוקר עד ערב שרים ופוליטיקאים בעמדות מפתח, אבל בהרבה מקרים הם כלי משחק בידי הדיקטטורה הפקידותית הבכירה. מה שנכתב היום בדוח המבקר הוא תיאור נאמן למציאות של שלטון פקידים, במקרה הזה של פקידי האוצר. תיאור של שלטון בכירי אגף התקציבים שהפכו למנהלים האמיתיים של הכלכלה, לטוב ולרע, ויש מקרים שזה גם לרע. הם אלה שבהרבה מקרים מתווים מדיניות, מבשלים רפורמות, קובעים סדר עדיפויות, מנהלים את... הבוס שלהם (שר האוצר), ולא אחת מסוגלים למרר את חייו אם הוא אינו מיישר קו איתם בהדלפות לתקשורת.
אני משתמש לא אחת במילה הקשה "דיקטטורה", כיוון שהניסיון של פקידים שלא נבחרו, מוכשרים ככל שיהיו, לארגן ולקבוע את המדיניות החברתית של מדינת ישראל לאורך תקופה ארוכה קרוב מדי לעריצות כלכלית. הקלות הבלתי נסבלת שבה פקידים, שוב - מוכשרים ככל שיהיו - יכולים להשתמש בכוחם הרב (ולפעמים הכוח שלהם הרבה יותר גדול מכל פוליטיקאי) כדי לקבוע ולשרטט מדינות חברתית-ציבורית היא בלתי הגיונית, וגרוע מכול - היא לעתים מסוכנת לכלכלה ולדמוקרטיה.
כן, משחקי התקציב של אגף התקציבים ברזרבות, כפי שתוארו בדוח המבקר, הם סכנה לדמוקרטיה. הם נעשו מעל ראשה של הכנסת, בהיחבא. זו לא דמוקרטיה, זו דיקטטורה של פקידים.
4. המבקר מתאר את התנהלות אגף התקציבים באוצר כבעלת "ריכוזיות גבוהה" - הקביעה הזו משעשעת ועצובה כאחת. אלו היו הרי אנשי אגף התקציבים, בין היתר, שניהלו יחד עם חבורה מצומצמת של עיתונאים קמפיין היסטרי, אלים ופופוליסטי נגד ה"ריכוזיות" בסקטור הפרטי, למרות שלמוסדות המדינה יש אין-ספור חוקים ותקנות כדי להילחם בריכוזיות בסקטור הפרטי בכל תחום - מבנקאות, דרך קמעונאות ועד תקשורת.
הקמפיין האלים הזה שירת רק את העיתונאים ואנשי האוצר ביחסים של תן וקח - כתבות מלטפות תמורת מעבר של חוק מטופש. הקמפיין האלים הזה, לא בלבד שלא הועיל למשק ולצרכנים במאומה (הוא רק הזיק), הוא גם הסיט את האש מהריכוזיות האמיתית, כפי שתוארה באופן חלקי על-ידי המבקר בנוגע לאגף התקציבים. מדובר בריכוזיות הממשלתית של השלטון המרכזי. בריכוזיות של הרגולציה הממשלתית. בריכוזיות של המשפטיזציה. בריכוזיות של הבירוקרטיה. בריכוזיות שתוקעת גלגלים בצמיחת המשק. לא לחינם ישראל מדורגת נמוך מאוד בדירוגי קלות עשיית העסקים בה. זה בדיוק בגלל הריכוזיות הממשלתית.
זה לא שבסקטור הפרטי הכול נפלא. ממש לא. יש ויהיו הרבה חוליים שצריך לטפל ורגולציה תהיה תמיד הכרח בעסקים. אלא שהצמיחה במשק והחוזק של הכלכלה הישראלית הם בזכותו של הסקטור הפרטי, ולמרות הריכוזיות הממשלתית וההכבדה הרגולטורית. הגיע הזמן לטפל בבעיה האמיתית, ולא בבעיות שממציאים כמה עיתונאים ופקידים. אגף התקציבים "מבשל" למעשה דוחות שנים ארוכות, מסתיר את ה"בישול" מהכנסת, מחביא רזרבות. ובקיצור: פועל על דעת עצמו, מעל לממשלה ומעל לחוק. השורה התחתונה היא שתכנון התקציב הוא למעשה תהליך שנתי או דו-שנתי של ישראבלוף.