אפליקציית אובר / צילום: רויטרס
שגשוגה של כלכלת השיתוף, המבוססת על חיבור בין ספקי שירותים לצרכנים באמצעות פלטפורמות שיתופיות וניצול משאבי ההמון על שיתוף שלהם, מעלה לא מעט שאלות רגולטוריות ומשפטיות.
במשפט העבודה, אפשר לראות עדות לכך בתביעות שהוגשו נגד חברות השייכות לכלכלת השיתוף. הבולטות שבהן הן התביעות שהגישו נגד נהגי אובר ועסקו במעמד העובד בחברה כזאת. הנהגים טענו כי מעמדם בחברה צריך להיות כשל עובדים לכל דבר ועניין, על כל המשתמע מכך. לפחות בחלק מהמקרים התביעות התקבלו. למשל בתביעה של נהגת נגד החברה בקליפורניה, שבה דרשה החזר הוצאות מכוח קוד העבודה במדינה, קבע בית המשפט כי הנהגת היא עובדת תחת שליטתה של חברת אובר ופסק כי על החברה לשלם את הוצאותיה.
עבודה שהגיש לאחרונה אופק ברוק במסגרת סמינר בדיני עבודה בקריה האקדמית אונו, בהנחיית ד"ר שלומית יניסקי-רביד, מנסה להציע פתרון למצב המשפטי הסבוך.
יניסקי-רביד, מרצה בקריה האקדמית אונו ובאוניברסיטת ייל, אומרת ש"דיני העבודה לחלוטין אינם מוכנים לקלוט את כלכלת השיתוף, שהיא הרבה מעבר לאובר. אם מישהו עובד היום באתר אינטרנט של פרילאנסרים נכנסים לשם עם יוזר ואפילו לא יודעים באיזה גיל, לאום או מדינה הוא אז שום חוק לא חל עליו. עושים שם עבודות שונות של גרפיקה, תרגום, עריכה בצורה כמעט אנונימית ולכן כל דיני העבודה שמבוססים על תפיסה של מדינה הם חסרי רלוונטיות לחלוטין. אי אפשר לדבר אפילו זכויות בסיסיות כמו פנסיה. ולכן, צריך לחשוב על עולם העתיד כעולם שבו דיני העבודה הקיימים לא יהיו רלוונטיים לחלוטין".
לדברי יניסקי-רביד, הפתרונות חייבים להיות בינלאומיים כי האינטרנט הוא ממד על-מדינתי. הם צריכים להיות בתחום של מיסוי אתרי האינטרנט לצורך תשלומי הזכויות לעושי העבודה. ואם זה נשמע לכם חזון רחוק, אז לדבריה, "בארצות-הברית מדברים היום על כך שבתוך 10 שנים חצי מהאנשים יאבדו את מקומות העבודה ויאבדו דרך האינטרנט. העולם צריך להיערך לכך".
קטגוריה חדשה של עובד
בעבודתו, טוען ברוק כי חברות כלכלת השיתוף, באופן כמעט גורף, כופרות בהיותן מעסיקות של נותני השירות ומסווגות אותם כ"קבלנים". לשיטתן, אותם נותני שירות לא זכאים לזכויות סוציאליות או להגנות מכוח החוק מאחר שהם לא מוגדרים כ"עובדים". "האמת המכוערת היא כי מאחורי הצלחתה המשגשגת לכאורה של כלכלת השיתוף, עומדים עובדים מנוצלים שהצלחתה של כלכלת השיתוף באה על חשבונם ומכיסם", כותב ברוק.
העבודה דנה במצב הקיים בישראל ובשאלה כיצד משתלבת דיכוטומיית ההגדרה של זכויות העובד הישראלי (בין "עובד" ל"קבלן עצמאי") עם התפתחותה של תבנית ההעסקה המיוחדת של כלכלת השיתוף. ברוק מגיע למסקנה כי בבואו של בית הדין לעבודה או בית המשפט הישראלי לתת את דעתו לסיווג העובד בחברת כלכלת שיתוף, הוא ככל הנראה ייתקל בקשיים.
"המבחנים הקיימים במשפט הישראלי אינם מגדירים כיאות את המונח העובד המזדמן'", כותב ברוק. עם זאת, לטענתו, אם המבחנים הללו ייושמו על פרשה כמו פרשת אובר, במצב המשפטי בישראל "העובד המזדמן" ככל הנראה יסווג כ"עובד".
ברוק מציע כי עבור עובדי כלכלת השיתוף תיווצר קטגוריה חדשה של "עובד מזדמן", "מאחר שקיימת מערכת יחסים של שליטה וכפיפות כפי שקיימת אצל עובד קלאסי, אולם לצד השליטה והכפיפות נתון החופש לידיו של המועסק לקבוע את היקף העבודה, להחליט אם לקבל הצעות עבודה ואינו תלוי במעסיק בודד".
ברוק מציע להגדיר "עובד מזדמן" בחוקת העבודה כך: "מי שהתקשר בחוזה להספקת שירות באופן אישי וישיר אשר דרך עבודתו נשלט על ידי אדם אחר, ושנתמלאו לגבוי כל אלה: 1. היקף עבודתו נקבע לפי רצונו, הכנסתו אינה קבועה מראש, אלא תלויה בהצעות העבודה שאותן הוא מחליט לקבל. 2. משך ההתקשרות הינו לאורך זמן והשירות ניתן ללקוח קבוע ואולם ההתקשרות נעדרת כל בלעדיות".
ברוק מציין כי הגדרת "עובד מזדמן" אינה חפה מקשיים. "הגדרת המונח נותנת מענה לתבנית ההעסקה שנוצרה על ידי כלכלת השיתוף בעת האחרונה, אולם כפי שההיסטוריה מלמדת אותנו, אין בכך כדי להוות סוף פסוק. תבניות העבודה ממשיכות וימשיכו להשתנות לצד ההתפתחויות והשינויים בחברה ועל כן על המשפט להיות גמיש דיו בכדי לתת מענה להתפתחויות ושינויים אלה", הוא כותב. לדבריו, "ייתכן שבעוד מספר שנים מאפייניו של העובד המזדמן ישתנו או ייתכן שיוולדו להן תבניות העסקה חדשות".
בהקשר זה, העבודה מזכירה את פסיקת בית המשפט העליון בבג"ץ יעקב רסמי (1898106). באותו מקרה ביקשה המדינה מבית המשפט העליון להגדיר באופן נוקשה ואחיד את המונח "עובד", ואולם העליון סבר כי הגדרת המונח "עובד" באופן נוקשה אינה ראויה, אלא יש להגדיר את העובד בהתאם לנסיבות העניין ותוך בחינת המבחנים המקובלים.
גמישות לבית המשפט
על כן, ברוק מסיק שבהתאם להלך הרוח של הפסיקה הישראלית ראוי להשאיר פתח, אף אם הצר ביותר, שבו יוכלו בתי המשפט להפעיל את שיקול-דעתם השיפוטי ולסטות לעתים לפי הצורך מן ההגדרות הנוקשות בחוק. "ראוי כי לבתי הדין לעבודה תוקנה הסמכות להגן על מועסקים ולהקנות זכויות מסוימות לאותם מועסקים שאינם עומדים בהגדרותיו הנוקשות של החוק, כל אימת שבית הדין סבור כי השכל הישר והצדק מחייבים להגן על אותו מועסק".
במקרה כזה, בתי הדין לעבודה יצטרכו להחיל את דוקטרינת הפרשנות התכליתית, שלפיה במקרי העסקה מיוחדים יש לבחון את המונח "עובד" באופן שיקנה הגנה לקבוצות מועסקים שראוי לתת להן הגנה מאחר שהן פגיעות. ברוק מצדד בהצעה של פרופ' גיא דוידוב מהאוניברסיטה העברית בירושלים, שהציע להקנות הגנות כגון חופשות, שעות נוספות ופנסיה לקבוצות מועסקים שמתאפיינות בעובדים במשרה חלקית המועסקים אצל מעסיקים שונים ותלויים בהצעות שונות, או במילים אחרות "עובדים מזדמנים" כמו אלה המועסקים בחברות כלכלת השיתוף.
ההצעה להגדרה של "עובד מזדמן"
1. אדם שהתקשר בחוזה להספקת שירות באופן אישי וישיר ודרך עבודתו נשלט על ידי אדם אחר.
2. היקף העבודה נקבע לפי רצון העובד והכנסתו אינה קבועה מראש אלא תלויה בהצעות העבודה שהוא מחליט לקבל.
3. ההתקשרות היא לאורך זמן והשירות ניתן ללקוח קבוע, אך ההתקשרות אינה בלעדיות.