קמפיין #MeToo / צילום: שאטרסטוק
יזמים בתעשיית ההייטק חושבים בגדול: הם רוצים להיות מספר 1, להשפיע על חיי מיליוני אנשים ולכבוש את העולם. הם לא נעצרים בפתח-תקווה, בלוד או בשדרות רוטשילד בתל-אביב. בלי האמונה שיוכלו לפרוץ כל גבול, יהיה להם מאוד קשה להתמיד ולהצליח. לכן, כל תודעת הגבולות שלהם היא שונה, לטוב ולרע. קשה להפריד בין התודעה הפיזית והמחשבתית לתפיסה ההתנהגותית ולשרטט את יחסי הגומלין בין סוגי התודעה השונים, אך אי-אפשר להתעלם מכך שמתקיימת ביניהן השפעה ההדדית.
היעדר הגבולות לא מסתיים רק בשאיפות היזמים, אלא קיים באופן אינהרנטי גם במבנה תעשיית ההייטק כולה ובאופן שבו היסודות שלה מורכבת. האופן שבו תהליכי ההשקעה בתעשייה עובדים והעובדה כי ישראל היא מדינה קטנה, הובילו לכך שמשקיעים וסטארט-אפים משתפים פעולה ומתחרים אחד בשני בו-זמנית: יזמים ומשקיעים דואגים למוניטין ולהצלחה שלהם, אך גם מסייעים לאחרים; וכולם בכלל מכירים מיחידה 8200 או מהשתתפות ביחד בכנסים ובסדנאות.
בתוך כל האקו-סיסטם המיוחד הקיים, מקומן של הנשים אמנם לא נפקד, אך הן בהחלט ממלאות בו תפקיד פחות משמעותי. התעשייה עדיין נשלטת על-ידי גברים - יזמים, מנהלים ומשקיעים. בקרן ההון סיכון פיטנגו, שבה שותף רמי ברכה, יש בסך-הכול 5 שותפים, כולם גברים; בקרן JVP, שבראשה עומד אראל מרגלית יש 6 שותפים בכירים, מתוכם שתי נשים; בקרן 83 North יש אישה אחת מתוך שישה שותפים בכירים. הדוגמאות האלה יחזרו כמעט בכל קרן בישראל.
חברות ההייטק הגדולות בישראל - צ'ק פוינט, מובילאיי, וויקס, מלאנוקס ועוד - הוקמו על-ידי גברים, שעדיין מובילים את החברות. גם מרבית הסטארט-אפים בישראל מובלים על-ידי גברים.
מיעוט משקיעות ומנכ"ליות מקשה על התקדמותן של נשים, גם מכיוון שיש פחות סיפורי השראה וגם כי הן עדיין סובלות מהשליטה הגברית. זה בא לידי ביטוי בשאלות שהן נשאלות בראיונות עבודה ובמצגות למשקיעים, מהתנהלות לא עניינית, מסקסיזם ובאופן כללי - מהתייחסות שונה מזאת שמקבלים הגברים. לכך מוסיפים גם את הסביבה הפטריאכלית שבה חונכו הנשים, מה שגורם לחלק גדול מהן להקטין את עצמן בסביבה גברית.
יש פה סוג של ביצה ותרנגולת - כל עוד אין נשים בתפקידים בכירים, לא ניתן לחסל את השליטה הגברית בתעשייה. במצב כזה גם ניתן להבין את הנשים שמפחדות לצאת נגד התנהלות הגברים מחשש שיתויגו כבעייתיות.
יחסי הכוח חמקמקים
הגבולות בתעשיית ההייטק פרוצים - אין גבול לכסף שזורם אליה (לפחות בשנים האחרונות), אין גבול בין אירועי קוקטייל שמטרתם לכייף לאירועים שהם חלק מהעבודה, אין גבולות לשאיפות, ואין גבול לדרישות מהעובדים ולשעות העבודה המרובות. גם אם תעשיית ההייטק יודעת להציב סטנדרטים גבוהים, למשל ביחסי העבודה, צריך לזכור - כשיוצרים עולם ללא גבולות תפיסתיים, צריך לזהות איפה הסיכונים גם לגבולות ההתנהגותיים.
הגבולות המטושטשים בתעשייה הם לצערנו (גם) קרקע פורייה להטרדות מיניות, כפי שגם היא עולה מתחקיר "עובדה" על רמי ברכה ששודר אמש (ד'). הסיבה לכך היא שמתקיימים בה יחסי כוח לא שגרתיים: אם בכל עסק אחר יש בוס ועובדים וגבולות ברורים יחסית לגבי מה ברור ומה אסור, בתעשיית ההייטק זה לא ככה. יחסי הכוח בה הם חמקמקים.
לכאורה אין תלות חוקית ומובהקת בין הצדדים, אך בפועל משקיעים בעלי ממון נהנים מיכולת להכריע את גורל הסטארט-אפים וממעמד בולט בתעשייה. מנגד יש יזמים ויזמות שצריכים הון למימון פעילותם אחרת יצטרכו לוותר על הרעיון והחלום. בעל המאה הוא בעל הדעה - והוא גם לא כפוף לשום פיקוח. המוניטין והמעמד שלו הם אלה שנמצאים בסכנה, אך כמו במקרים רבים - גם פה השוק החופשי הוא לא בהכרח הרגולטור הטוב ביותר.
גבולות מטושטשים
לטשטוש הגבולות, אגב, שותפה גם עיתונות ההייטק בישראל ובעולם (גילוי נאות: הייתי עד לאחרונה כתב שוק הון ב"דה מרקר", עם התמקדות בחברות הייטק). תעשיית ההייטק המקומית משתפת פעולה כדי לדחוף את עצמה למעלה, מה שיביא לפה עוד ועוד משקיעים וחברות זרות. העיתונאים עלולים לסבול ממשבר זהות: מצד אחד, הם שחקן באקוסיסטם שלוקח חלק באירועים של התעשייה ובניסיונות לשפר אותה (בתעשייה אף רואים בהם גורם שאמור לסייע בקידומה); מצד שני, הם אמורים לבקר אותה, לזהות בה כשלים, ואולי לפגוע בהתרוממות שלה.
הסיקור של התעשייה מזכיר לעתים את האופן שבו הכתבים הצבאיים תלויים בדובר צה"ל ובמידע שהוא מזרים להם. תעשיית ההייטק מורכבת בעיקרה מחברות פרטיות שלא מחויבות לפרסם מידע על פעילותן. הרצון של הגורמים בהייטק לשמור על התדמית הנקייה שלהם מובילה לכך שהמידע העיקרי שמשוחרר הוא ברובו ככולו חיובי, ובין השחקנים השונים יש סוג של הסכמה שבשתיקה לגבי שמירה על התדמית החיובית של כל השחקנים בה.
בחשיפת העדויות נגד ברכה השתתפו משקיעים בתעשייה - וטוב שכך - ואולי זה יסלול את הדרך לחשיפה של כשלים נוספים בתעשייה, גם אם קטנים יותר. בינתיים, העיתונאים צריכים לבחון את הגבולות המטושטשים שלהם עם התעשייה.