עבודה, קשב וריכוז / שאטרסטוק
אחד מעמיס על עצמו אינספור משימות ונקלע ללא הרף לעומס יוצא דופן. אחר מתחיל לבצע פרויקט, ולאחר זמן מה עוזב אותו. מתחיל קורס או הכשרה, ושוב עוזב. אחת לא מסוגלת לשבת בישיבות - היא מתקשה להקשיב ולהתמקד בעיקר, ומרבה לקטוע את דברי האחרים. כך גם בפגישות ממושכות עם מנהלה או בשיחות עם קולגות, שבמהלה היא מצופה להיות קשובה, וקשה לסובבים אותה להכיל את חוסר הנוחות והקשב שהיא משדרת ("אני לא מעניין אותה, רק היא עצמה מעניינת את עצמה").
לעובדים רבים הפרעת קשב וריכוז מבלי שהם יודעים זאת, או מבלי שמישהו מואיל לסייע להם לאבחן זאת. זאת משום שהפרעת קשב וריכוז בקרב מבוגרים חמקמקה יותר מזו של ילדים ובני נוער.
מה מטשטש את קיומה של ההפרעה?
לרבים מהם אינטליגנציה גבוהה למדי, מה שמאפשר להם לפצות על קשייהם ומטשטש את קיומם בעיני הסביבה. רבים מהם גם מורגלים, בלא משים, להשתמש בטכניקות שמסייעות להם להתמודד עם המציאות המציפה - דוגמת פתקים ותזכורות - דבר שמטשטש גם כן את היותם מבולבלים ולא ממוקדים, כפי שהם אמורים, כביכול, להצטייר כבעלי ההפרעה.
בעיה נוספת היא העובדה שלמבוגרים אין "מראה" נגישה ויומיומית כשל ילדים. תצפיות, ציונים ודיווח להורים הם חלק בלתי נפרד מחיי היומיום של ילדים המשויכים למערכת החינוך ונתונים לסמכות הוריהם הרוצים בטובתם, אולם כעובדים מבוגרים איש אינו ממהר לצפות בנו ולאבחן אותנו (אלא אם ביקשנו ממנו לעשות זאת).
היחידים שכן צופים בנו ושופטים אותנו על התנהגותנו ועל תפקודנו אינם המורים או המנטורים שלנו, אלא המנהלים שלנו. ככאלה, הם אינם חייבים לנו דבר מלבד לדרוש מאתנו לתפקד כדי לזכות להמשכיות בתפקידנו. הם לא אמורים לזהות מדוע אנחנו פועלים כך או אחרת, להבין שתפקוד ירוד מצדנו נובע מקושי אמיתי ואובייקטיבי, ולסלוח לנו על כך, להכיל זאת, ולסייע לנו למצוא פתרונות לבעיה.
"הבעייתי מהתיכון"
אותו ילד "בעייתי" שלא אובחן מעולם התבגר, והיום הוא עובד. והוא אפילו לא יודע שיש לו הפרעת קשב וריכוז. זאת משום שהתסמינים המוכרים כמשויכים להפרעת קשב וריכוז אצל ילדים מקבלים צורה שונה עם התבגרותם של הילדים הללו, ולכן פעמים רבות לא מתפרשים נכונה.
כך למשל, ילד היפראקטיבי יהיה בגיל בוגר רק חסר מנוחה. בילדותו אולי השתולל ללא הרף, ובבגרותו ייתכן שבחר לעצמו עבודה פיזית, מאומצת או מרובת שעות, כדי לפרוק את המטען הזה שבתוכו. לחלופין, בילדותו ייתכן שלא הצליח להתמודד עם האתגרים שהציבו לפניו החיים "בתלם", אך בשנים שחלפו עד להיותו עובד מבוגר נאלץ לסגל לעצמו דרכים לתפקוד לצדם, ובכל זאת - במחיר של פגיעה בתפקודו בעבודה, בחיים הפרטיים, ביחסיו עם אנשים ואף בבריאותו.
כולם ככה
"אני לא מצליחה לסיים בזמן את כל המשימות המשעממות, אלה שקשורות למשל בבירוקרטיה. ניירת, דוחות, תשלומים, אלה תמיד נדחפים לרגע האחרון, ולפעמים גם לאחר הדד ליין", מתארת עובדת בעלת הפרעת קשב וריכוז. זהו אכן קושי טיפוסי להפרעה זו, אך לתחושתה, "זה נורמלי לגמרי. כולם הרי שונאים את זה. אני בטוחה שגם אחרים מפשלים או שאולי הם פחות עמוסים במשימות אחרות, ואז יש להם יותר זמן מאשר לי לטיפול בזה".
אולם העובדת מתעלמת מהעובדה שהפרעת קשב וריכוז היא לא עניין נקודתי שנובע מריבוי משימות או עומס שנקרה בדרכנו במהלך החיים ויחלוף מתישהו. זו גם לא תכונת אופי - "המאחר", "זה ששוכח חפצים במקומות שבהם הוא מבקר", "הפוחדת מניירת". אלה הם סימפטומים של אותה תופעה, והיא הפרעה ממשית ומתמשכת.
גם הסביבה סובלת
העובדת מתעלמת בתשובתה גם מהעובדה שאנשים אחרים בסביבתה ככל הנראה כועסים עליה, או אולי ממהרים לחשוב שהיא מפונקת, עצלה, או שאינה תורמת לצוות, מתחמקת ממשימות משעממות הקשורות לבירוקרטיה, ו"מפילה" אותן על אחרים.
ואם לא די בכך, כדאי לדעת שהיעדר טיפול בהפרעת קשב וריכוז עלול לייצר גם חרדות, מתח כרוני, הערכה עצמית נמוכה, היתקלויות לא מוצדקות עם הסובבים (בבית ובעבודה), קשיים רגשיים כתחושות לא מרפות של כעס וטינה כלפי אחרים, תחושה של אובדן שליטה, אשמה תכופה על שגיאות בלא משים, הישגיות גבוהה ובלתי מותאמת, עצבנות, רגישות לביקורת ועוד.
כל אלה, כמובן, לא מקשים רק על חייו של העובד שאינו מודע לבעיה, אלא על כלל הסובבים בעבודה: העובדים שלו ("רגע אחד הוא אומר משהו אחד, רגע אחר הוא מדבר על משהו אחר - אנחנו יוצאים מהישיבות אתו מבולבלים ולא יודעים מה לעשות ועם מה להתחיל"), הקולגות ("אי אפשר לסמוך עליו שיעשה משהו בלי לטעות... צריך כל הזמן לערוך בדיקות והגהות אחריו") והמנהלים ("היא כל הזמן מסתבכת בקונפליקטים עם חבריה לצוות, ואני הגננת שצריכה לטפל בשטויות האלה!").
אבחון חשוב
עובדים רבים שסובלים מהפרעת קשב וריכוז יכולים להיות עובדים מעולים, מבריקים, בעלי יכולות ייחודיות ופוטנציאל אדיר. אלה כמובן רק יועילו לעצמם (ולסביבתם) לו יסתייע בידיהם לזהות את מקור האתגרים הללו.
ולא פחות חשוב - המאבחנים עצמם יועילו לכולנו אם ייטיבו לאבחן מבוגרים, ולא להקשות על חייו של עובד שכבר חושד בקיומה של הפרעת הקשב שלו ומבקש טיפול מתאים. אחריות זו ממשית, שהרי אחרי הכול, כמעט כל עובד בלתי מטופל שכזה הוא גם נהג שמסכן את חייו ואת חיינו אנו.
■ יעל מהודר היא יועצת ארגונית וכותבת הספר "המועמד הנבחר" והספר בערבית "העתיד הנבחר". המאמר מיועד להעשרה, אינו תחליף לייעוץ מקצועי ואישי המתאים למידותיו של כל אדם ואדם, ואין להתייחס אליו ככזה. אפשר ליצור קשר עם יעל בפייסבוק או באתר.