מרכז כלל בשנות ה- 80 / צילום: אדריכל דן איתן
כנס איגוד המתכננים האחרון, שנערך בשבוע שעבר במרכז כלל בירושלים, הזכיר, הפעם לציבור המקצועי, את אחד המבנים הפחות פופולריים בארץ.
מאז הקמתו של המבנה, ב-1978, אין לאף אחד שום דבר טוב להגיד עליו: הוא זר למרקם העירוני הנמוך של שכונות נחלאות ומרכז העיר, בממשק עם הרחוב הוא מציג אדריכלות אטומה ומנוכרת, יש שיגידו שמכוערת, המרחב הפנימי לא נעים ובנוי מחומרי גמר זולים, ונוסף לכל, התחזוקה לא טובה. בשונה ממבנים אחרים מאותה תקופה, שעוצבו ברוח דומה (למשל, דיזנגוף סנטר), המקום נראה עלוב ועצוב ודי שומם.
מרכז כלל ממוקם במרכז רחוב יפו בירושלים, לא רחוק משוק מחנה יהודה וכיכר הדווידקה. באתר שבו הוא הוקם שכן במשך כ-100 שנים בית הספר אליאנס, שהיה יוזמה של "כל ישראל חברים", ונועד לחלץ את ילדי ירושלים, לא רק היהודים, מעוני ובורות.
אחרי מלחמת ששת הימים ננטש הבניין וחברת מרכז כלל, שהייתה שותפות של חברת אזורים, חברת ההשקעות עוז, ואיש העסקים ויקטור קרטר, רכשה את הקרקע ושכרה את שירותיו של האדריכל דן איתן, לתכנון של מבנה גדול למשרדים ולמסחר.
דן איתן, כיום בן 87, הוא אחד האדריכלים הוותיקים הפועלים בארץ. הוא היה שותף, יחד עם יצחק ישר, בתכנון מוזיאון תל-אביב, בניין מקסיקו באוניברסיטת תל-אביב, חדר האוכל של קיבוץ גבעת חיים איחוד והתחנה המרכזית בחדרה. הצוות תכנן יחד גם את שכונת הניצחון בדימונה ושכונה א' ("הנחלים") כולל מגדל "14 קומות" ביפו. בין היתר הוא תכנן את מטה המשטרה הארצי בשייך ג'ראח ואת מגדל העיר בכיכר טליתא קומי, בירושלים.
הפגישה שלי עם איתן מתקיימת במשרד המשותף לו ולבת זוגו, האדריכלית רות להב, במגדל נצב"א ברחוב יצחק שדה, בתל-אביב: "בירושלים של אחרי 1967, לא היה מרכז בממדים דומים. לא היה קניון, לא היה עירוב שימושים, לא היו מעליות שקופות, ולא הייתה ראיית בניין כחלק ממרקם עירוני מרכזי הבונה סביבה שלמה.
"מערכת רחובות פנימיים סביב כיכר"
"התפיסה התכנונית של הפרויקט, וזאת לאחר לבטים רבים, הייתה של מערכת רחובות פנימיים המתפתחת סביב כיכר ספירלית פנימית בחצאי קומות והמטפסת במפלסים ל-4 קומות מסחר ומרתף המשמש כמרכז למבנה. בגלל תנאי הטופוגרפיה, מתאפשרת כניסת הולכי הרגל במפלסים שונים מהרחובות מסביב. התוכנית יצרה ספירלה תכנונית עם גלריות מסביב המאפשרות מבטים לכל האזורים, ויצירת חוויה מרכזית במבנה".
כשאני מבקש מאיתן להסביר את העובדה שהבניין שתכנן הוא בבחינת כשלון, הוא מסביר את זה בחוסר שיתוף-פעולה של גורמי התכנון בעירייה, שסירבו להכיר בכך שכדי שהבניין יצליח יש לתכנן את כל הסביבה, ובעיקר בניהול כושל ואפילו רשלני, של אנשי חברת כלל: "הלכתי למנכ"ל כלל ואמרתי לו שאני חושב שמשהו לא טוב קורה בפרויקט הזה, שמי שמי שמנהל אותו מוביל אותו בכיוון הלא נכון, ואפילו הבאתי לו דוגמאות שהיו קשורות לבחירת הפונקציות, לבחירת השימושים, לבירת החומרים, לאיכויות הגמר, לכל דבר.
"הוא הקשיב לי ואמר: אני נותן למנהלים שלי חבל, לפעמים הם מסתבכים בו. אחרי שלושה חודשים הוא פיטר את האחראי על הפרויקט, שמואל דכנר, שהפך לדמות המפתח ועד המדינה בהולילנד. מי שהחליף אותו היה אביגדור קלנר, שישב בכלא, גם הוא בגלל הולילנד. העירייה ישבה בצד. לא אמרה, לא כיוונה".
המיקום מכתיב את ההצלחה או הכישלון
ד"ר צבי אלחייני, מנהל ארכיון אדריכלות ישראל ומומחה לאדריכלות ישראלית, מסביר שאפשר דווקא לשבח את הבניין, כי בשונה ממבנים אחרים שניבנו באותה תקופה בירושלים, למשל, ברובע היהודי, או בשכונות גילה ורמות, לא היה כאן ניסיון לייצר סגנון מודרני ירושלמי כביכול. מצד שני, הוא לא מהסס לומר שמוטב היה לו המבנה הזה לא היה נבנה: "החל מסוף שנות ה-60 אפשר לראות את הכניסה של המגה-סטרוקטורות לתוך הערים. אפשר לראות את מרכז הנגב בבאשר שבע ודיזנגוף סנטר והתחנה המרכזית החדשה בתל-אביב. הערים מתחילות להבין שכדי לצמוח אין ברירה אלא לאחד חלקות קטנות ולבנות קומפלקסים שמערבים מסחר ומשרדים ומגורים.
"מטבע הדברים, המיקום מכתיב את ההצלחה או את הכישלון. מה שמצליח בתל-אביב, לא יצליח בהכרח בלב ירושלים".
- האם לסגנון האדריכלי יש קשר להצלחת המבנה?
"זאת דוגמה מוצלחת מאוד לברוטליזם שלא יודע איך לנצח. באותן שנים מתכנן משרד האדריכלים נדלר-נדלר-ביקסון את תיאטרון ירושלים, אבל בכישרון רב. הבניין של מרכז כלל לא הצליח, אפילו לרגע אחד מאז שהבניין קם, הוא לא הצדיק את קיומו. זה מסוג הבניינים הברוטליסטים שאפשר היה גם לוותר עליהם".
