אהוד אולמרט / צילום: תמר מצפי
לאן נעלם אהוד אולמרט שהכרתי? אני לא מתכוון לאולמרט שנחשב פעם לאדם ישר, אפילו לוחם בשחיתות. לאן הוא הלך, אנחנו יודעים. אני מתכוון לאולמרט שנחשב לאדם חכם, האולמרט שהיה מבין כי האוטוביוגרפיה שפרסם בימים אלה היא כל-כך מיותרת - בעיקר לעצמו. אני מבין את הצורך שהיה לאולמרט לכתוב על חייו כאשר נכנס לכלא. כתיבה, במצבים כאלה, היא תרפיה רצויה. אבל העובדה שכתבת, אהוד, לא חייבה אותך להוציא את זה לאור. כתבת, נהנית מהכתיבה, היא עזרה לך בימים קשים בכלא - מספיק. לא חייבים לחלק את הדבר הזה עם העולם.
ללא אמינות
אתה לא יכול, אולמרט, לגשת לכתיבת ספר על הפרשיות הפליליות שלך מבלי להיות מוכן להודות שחטאת ופשעת. ברגע שאתה לא עושה את זה, הרי כל מה שכתבת לא יכול להתקבל באהדה, בהבנה או באמינות. כאשר אין הודאה בדברים עליהם הורשעת כדין בבית המשפט, זה יוצר אנטגוניזם. כאשר אתה מוסיף לכך את תיאור מעשיך ה"טובים", את פועלך למען המדינה והאומה - זה עוד יותר גרוע.
בגידה באמון
אתה, אהוד, הרי לא דרייפוס. אתה לא חי בצרפת האנטישמית. אתה צמחת ושגשגת במדינה בה נחשבת למאוד ראוי, אפילו לכהונת ראש הממשלה. ואתה בגדת באמון שניתן בך. זאת האמת - היחידה. כל המלים שאתה שופך בספר לא יכולות לטשטש את האמת הזאת. גרמת למדינה ולעצמך נזקים גדולים מאד. כששמעתי על הספר חשבתי הנה, אהוד הולך להכות על חטא בכנות ובאומץ. זה לא קרה.
כתבת - עכשיו תגנוז
אני תמה אם לא היה מישהו בסביבתך הקרובה שאמר לך אהוד, לא כדאי, כתבת, בסדר, עכשיו תגנוז את הספר, כי אף אחד לא יקנה את התירוצים שלך, ובמיוחד לא יקבלו את ההאשמות שאתה מטיח בכל מי שהיה אחראי להרשעתך המוצדקת וכניסתך לכלא.
מנכ"ל הוצאת "ידיעות אחרונות", דב איכנולד, היה צריך להיות האדם שישפיע עליך לא לפרסם. אבל נראה לי שאותו מעניינים בעיקר שני דברים: מכירות הספר ופרסום תמונתו כמעט בכל ידיעה על ספר שיוצא אצלו לאור.
ההשוואה לנתניהו
בראיון שלך בטלוויזיה בלטה טענתך כי המקרה שלך לא דומה לזה של נתניהו; אבל זה לא הפריע לך להשוות אותך לנתניהו כאשר זה נראה נוח. גם אם תכחיש עד סוף העולם, אולמרט, אני לא אאמין שברקע כתיבת ופרסום הספר לא היתה התקווה שהוא עשוי להחזיר אותך לצמרת החיים הציבוריים. כשרואים את דרכו של אריה דרעי ושכמותו, למה שלא תאמין שגם אתה יכול?