דונאלד טראמפ / צילום: רויטרס - Jonathan Ernst
עניינה של הדמוקרטיה היציגה, בניגוד לזו הישירה, הוא האצלת הסמכויות. הריבון (לא ציון מגדרי) הוא כמובן הבוחר. מאחר שדמוקרטיה ישירה בנוסח כיכר השוק של אתונה אינה מעשית, הריבון מואיל לוותר על סמכויותיו לטובת יחיד, או קבוצת יחידים, עד הפעם הבאה.
האצלת הסמכויות היא בדרך כלל אקט מלא, ללא התניות. מואצלי הסמכויות רשאים להחליט באיזו מידה לחשוף את תהליכי קבלת ההחלטות. שקיפות היא רעיון די חדש. גם דמוקרטיות ותיקות מאוד נטו עד לאחרונה להעניש בחומרה אנשים החושפים מסמכים רשמיים. לבריטים, למשל, יש חוק הנקרא "פקודת הסודות הרשמיים".
האמריקאים נטו שלא לדעת מה מתנהל בחדרי החדרים של נשיאיהם עד שהתחילו לגלות את המחיר. שנתיים וחצי לאחר שהנשיא ריצ'רד ניקסון נאלץ להתפטר בבושת פנים, ג'ימי קרטר התחיל את נשיאותו באקט כמעט מביך של פתיחות ושל שקיפות. הוא הזמין את הטלוויזיה לצלם את ישיבת הקבינט הראשונה שלו, ינואר 1977, במלואה.
האמריקאים לא התפעלו מכנותו. הוא היה הדמוקרט הראשון זה 90 שנה ויותר שלא הצליח לחזור ולהיבחר. יורשו, רונלד רייגן, היה אפוף סודות, ואחד מהם כמעט עלה לו בנשיאותו. אבל הגאות הכלכלית של כהונתו כיסתה על כל החטאים.
הנשיא מוצף בכוח
קשה לדעת באיזו מידה באמת האמריקאים רוצים לדעת כמה ביצים נשברות בזמן הכנת החביתה (בלשונו הלא-נשכחת של סטאלין). אבל ניסיון רב-שנים חוזר ומראה שרובם אדישים מבחינה פוליטית. זה ניכר באחוזי הצבעה, ובאחוזי קריאה (של עיתונים) וצפייה (בחדשות בערוצי חדשות בטלוויזיה).
רוב האמריקאים אינם זקוקים לרעש רקע פוליטי, כשהם עוסקים במשימותיהם היומיומיות. האצלת הסמכויות פוטרת אותם לא רק מן הצורך להשתתף במחזה, אלא מן הצורך לצפות בו. בקצרה, הפוליטיקה אינה תוכנית ריאליטי.
אנחנו יודעים כמובן, שזה שנה ורבע הכללים והציפיות בתיאטרון הפוליטי השתנו מעיקרם. תהיה הדעה על הפוליטיקה של דונלד טראמפ אשר תהיה, אין ספק שבבית הלבן יושב עכשיו הנשיא הרעשן ביותר מאז ומעולם. אין בסגנונו ניואנסים, או דקויות; אין לשון המעטה, אין זהירות, אין התהלכות על בהונות. יש אוסף אינסופי של חיוויים משופעים בסימני קריאה. האמריקאים יודעים עכשיו יותר מדי על מהלך התנהלותו של נשיאם.
אחת הקלישאות החבוטות של הימים האלה מתארת את נשיאותו כהמשך ישיר של תוכנית הריאליטי המפורסמת שלו, "המתמחה". אבל דרגת החביטות אינה גורעת מאמיתיותה. עובדה, מליצי היושר הנלהבים ביותר של הנשיא מטעימים באופן וולונטרי בהחלט את שורשיה הטלוויזיוניים של הקריירה הפוליטית שלו.
האנלוגיה מעולם לא התאימה יותר מאשר בשבוע האחרון. בעיני אוהביו, נשיאות טראמפ הגיעה אל קליימאקס. לבה לוהטת פורצת עכשיו מלועו של הר געש, שהיה כמובן פעיל כל הזמן, אבל פלט בעיקר עשן. עכשיו, בלשונה של מורין דאוד, בעלת טור ב"ניו יורק טיימס", משקיפה ותיקה ומנוסה (ועוינת מאוד לטראמפ), הנשיא "מוצף בכוח".
היא כותבת הבוקר על השבוע שעתה זה עבר, כי "בו דונלד טראמפ נעשה נשיא... הוא חדל להעמיד פנים שהוא מתכוון למלא את התפקיד באיזשהו מובן נורמלי של המילה".
עד שזה יהיה משעמם
בזמן מערכת הבחירות שלו, לפני שנה וחצי, טראמפ ניסה לשכך חששות שהוא אינו מסוגל "להתנהג באופן נשיאותי". הוא הבטיח, "אני אהיה כל כך נשיאותי עד שזה יהיה משעמם". אבל השעמום הוא אויבו הגדול ביותר. שעמום אינו מועיל למידרוג (-רייטינג). הנשיא הוא זה הקובע את הקריטריונים: כמה אנשים הגיעו להשבעתו, כמה אנשים נוכחים בעצרותיו, כמה אנשים צפו בטלוויזיה בנאומו בקונגרס.
נקודת המפנה של נשיאותו התרחשה בתחילת השבוע שעבר, בהדחת מזכיר המדינה רקס טילרסון. היא כמובן נודעה בציוץ. ביום ו' שעבר שמענו באילו נסיבות היא נודעה לטילרסון. ראש הסגל של הבית הלבן, הגנרל בדימוס ג'ון קלי, גילה בשיחת רקע עם עיתונאים (שכמובן דלפה), כי טילרסון ישב על אסלת השירותים, כאשר קלי טילפן להודיע לו על פיטוריו. מה הולם הוא התיאור הזה מפי גיבור מלחמה רב ניסיון ומיושב, שבזמן כניסתו לתפקיד תואר כ"בוגר" שיעשה סדר בגן הילדים. הנה כי כן, סגנונו של הנשיא דבק בגנרל הבוגר יותר ממה שסגנונו דבק בנשיא. הרבה יותר.
טראמפ פורק אפוא את עול הגנרלים והמנכ"לים שהתנדבו לאלף אותו. טילרסון היה המנכ*ל של אקסון מוביל הענקית. קלי, ותיק מלחמת עיראק וראש פיקוד הדרום של צבאות ארה"ב, תלוי עכשיו על בלימה. לפי דיווחים אתמול (שבת), הושגה "הפסקת אש" בין הנשיא לבינו. אבל נראה שגורלו של הגנרל השני בבית הלבן, היועץ לביטחון לאומי הרברט מקמאסטר, נחרץ. הוא משעמם את הנשיא בתדריכים ארוכים ומורכבים מדי. מחפשים לו משימה חדשה, אולי הוא יישלח לפקד על הכוחות האמריקאיים באפגניסטן.
הנשיא נפטר עוד לפני שבועיים מיועצו הכלכלי. ביום חמישי הוא הודיע, שמינה לכהונה הזו את לארי קאדלאו (Kudlow), המגיש הקשיש של תוכנית פופולרית לענייני כספים בערוץ החדשות הכלכלי CNBC. גבות הזדקפו לשמע החדשות, מפני שקאדלאו הוא תומך נלהב של סחר חופשי, ונחשב אפוא ל"גלובליסט", קטגוריה בזויה בעיני טראמפ ותומכיו. אבל הוא עמד במבחן החשוב של מידרוג טלוויזיה.
טלטול בלתי פוסק
באמצע השבוע שעבר הכריז טראמפ בסגנון כמעט פואטי, "לעולם יהיה שינוי" (There will always be change). נראה בעליל שחזונו של הנשיא הוא זה של טלטול בלתי פוסק. הוא מודיע עכשיו בגלוי, שהוא רוצה עימות מתמיד בין עוזריו. זה כשלעצמו לא נורא, יש בזה אפילו פוטנציאל מועיל. אבל בדיחות מקאבריות מתהלכות בפרוזדורי הבית הלבן על המודח הבא, המושפל הבא, הנבגד הבא.
את השבוע חתם טראמפ בתרועה גדולה. שר המשפטים שלו, בעצמו מועמד תדיר להחלפה, פיטר את סגן מנהל האף.בי.איי, אנדרו מקייב (McCabe), יום אחד לפני פרישתו, ולפני שהפנסיה שלו עמדה להיכנס לתוקף. הסגן הואשם בהדלפה לעיתונאי, אקט לא הולם מעיקרו. אבל נסיבות ההדחה, ושמחת טראמפ לאידו של המודח, עוררו את הרושם של נקמנות קטנונית. מקייב מכין כנראה נקמה משלו: פרטים על שיחותיו החסויות עם הנשיא. המנהל המודח של האף.בי.איי, ג'יימס קומי, צייץ אתמול שהוא עומד לפרסם ספר עתיר גילויים, אשר יעניק הזדמנות לאמריקאים להחליט מי מספר להם את האמת.
רעש. רעש מחריש אוזניים. כה מחריש, עד שהספקנו לשכוח כי בשבוע שעבר טראמפ ומפלגתו נחלו תבוסה מרעישה בבחירות משנה לקונגרס, במחוז שבו טראמפ ניצח לפני שנה וחצי בהפרש של 20%. אם יישנו התוצאות האלה בנובמבר, חזקה על הרפובליקאים שיספגו תבוסה ניצחת בבחירות לקונגרס. טראמפ ובנו הבכור יצאו מגדרם לעזור למועמד המובס.
סיבה סבירה אחת לתוצאות היא שהרעש אינו משפיע, והאמריקאים מעדיפים קצת שעמום קונסטרוקטיבי. לא בקרוב, לא על מרקע הטלוויזיה הסמוך. לא לפני ינואר 2021, אם בכלל.
רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-sebolg-https://tinyurl.com/karny ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny