האם האזיקים באמת הכרחיים?
קובי אלכסנדר, מפרשת קומברס והבקדייטינג, שהסגיר עצמו מנמיביה לארה"ב, נכלא בבית סוהר אמריקאי, ביקש והגיע להסכמה להעביר את יתרת מאסרו בישראל - היה צריך לפנות רשמית בבקשה ליועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, ולשופטת בית המשפט המחוזי בירושלים, מרים לומפ, באמצעות עורך דינו דוד ליבאי, כדי לקבל אישור לא להגיע לדיון בעניינו - כי התבייש בפני ילדיו להיות מצולם כבול באזיקים.
זו מהות הביורוקרטיה חסרת ההכרה ושיקול-הדעת, ששולטת גם ב"מערכת הצדק" ו"זכויות האזרח". אלכסנדר הוא רק דוגמה אחת. בולטת. וזה קרה בשבוע שעבר. כמותו יש אלפים רבים בשנה: לא מסוכנים - אבל אזוקים. מצולמים עם אזיקים - אבל לא אשמים.
כ-1,000 עצורים ואסירים מגיעים בכל יום מחדרי המעצר ובתי הכלא לבתי המשפט. הם מובאים על-ידי שירות בתי הסוהר או המשטרה. כולם אזוקים, גם בידיים גם ברגליים. הם מגיעים כבולים למתקני המעצר וממשיכים כך לאולם הדיונים. אם הם "סלב" - זה בדיוק הזמן לצלם אותם מושפלים עד עפר.
עובדה היא שפחות ממחצית העצורים מגיעים בכלל לכתבי אישום - אבל ההשפלה ותמונות האזיקים נשארות לתמיד. בדרך-כלל מסירים את אזיקי הידיים באולם עצמו, אבל הרגליים נותרות כבולות. מסוכן או לא - זה לא משנה. כולם ככה, שיהיה בטוח.
"אני פונה אלייך בבקשה שתתערבי בעניין שיש בו פגיעה חמורה בכבוד האדם, ואשר מתרחש מדי יום בעשרות אולמות בתי המשפט ברחבי הארץ. המדובר בתופעה של כבילה גורפת של עצורים ואסירים באולמות בתי המשפט ביגוד להוראות החוק". כך נפתח מכתבו של איש משרד המשפטים וראש הסנגוריה הציבורית, ד"ר יואב ספיר, מספטמבר 2017, לנשיאת בית המשפט העליון מרים נאור, ומוסיף "...עם הכנסתם לאולם הדיונים, צוות הלווי מסיר בדרך-כלל את האזיקים מידיהם, אך באופן כמעט קבוע רגלי העצורים נותרות כבולות לאורך הדיון. כאשר המשטרה היא שמובילה את העצור, הכבילה עלולה להיות גורפת אף יותר ונצפו מקרים בהם אף אזיקי הידיים אינם מוסרים...".
המצב הזה מנוגד לחוק ולהנחיות. סעיף 9 א' לחוק סדר הדין הפלילי וסעיף 11 א' לפקודת בתי הסוהר מורים כי הכלל הוא שעצור או אסיר לא יהיה כבול במקום ציבורי. ניתן לכבול כעניין חריג, רק בעילות הקבועות בחוק, ולאחר שיקול-דעת של שוטר או סוהר. "מקום ציבורי" על-פי החוק הוא "מקום שלציבור או לחלק ממנו גישה אליו". לכן, אין ספק שאולמות הדיונים בבתי המשפט הם מקום ציבורי.
עוד נאמר בחוק כי השופט מוסמך להורות על שחרור עציר או אסיר מכבילה כשהוא באולמו, סוהר ושוטר חייבים להיענות מיידית.
בסיום מכתבו מבקש ספיר מנאור: "לאור המציאות המתוארת, נראה כי מן הראוי להנחות את השופטים ולהקפיד ולוודא שעצורים ואסירים היושבים באולמם הותרו מכבליהם, לרבות כבלי רגליהם, למעט במקרים חריגים...".
בסנגוריה הציבורית אומרים כי נשיאת העליון נאור עדכנה אותם שהעבירה את המכתב לכל נשיאי בתי המשפט וביקשה להעבירו לכל השופטים. בשב"ס אומרים: "לכל אסיר ועצור המלווה לבית המשפט נעשית הערכת מסוכנות בהקשר של ביטחון ובריחה. בהתאם נלקחות החלטות גם בדבר כבילה. ...יודגש כי רכב הליווי ומתחם שב"ס בבתי המשפט אינם עונים להגדרה של 'מקום ציבורי'. באולמות בית המשפט כבלי הידיים מוסרים. אם יש צורך ביטחוני בהשארת הכבילה ברגליים, היא בדרך-כלל מוסתרת מאחורי חופה".
כך או כך, אלכסנדר היה צריך אישור מיוחד מהיועמ"ש ומהשופטת לא להתייצב בבית המשפט - כדי לא להיות מצולם אזוק.
