השופטת אסתר חיות / צילום: אלון רון
1. דוח הממונה על השכר באוצר שפורסם לאחרונה כלל את שכרם של כל עובדי הסקטור הציבורי בכל המערכות, כולל רשימה של שיאני השכר במגזר הציבורי. אלא שמערכת שכר אחת בסקטור הציבורי איננה שקופה ואיננה חשופה לציבור - וזו דווקא המערכת השיפוטית הכוללת את כל השופטים בישראל.
למרבה הפלא, שכרם של השופטים בישראל, של המערכת השיפוטית בישראל, מעולם לא היה שקוף לציבור, וזו הרי מערכת, שבין היתר, אמונה על שקיפות ועל אכיפת השקיפות. ובכלל, שקיפות צריכה להיות נר לרגליה של המערכת המשפטית כמי שמייצגת את החוק. זו הסיבה שהגשתי כבר לפני כ-3 חודשים דרישה על-פי חוק חופש המידע כדי לחשוף את נתוני השכר של השופטים, ולעת עתה מנהל בתי המשפט בישראל, השופט מרדכי שפיצר, ביקש שוב ושוב הארכה בגלל עומס הנתונים.
2. עד שהנתונים ייחשפו במלואם, אפשר ללמוד על רמת השכר של מערכת השפיטה באמצעות שכר הבכירים במשרד המשפטים שפורסם במסגרת דוח השכר של המשרדים הממשלתיים. וכמובן באמצעות אותם בכירים במשטרה ובשב"ס ששכרם צמוד לשופטים ומגיע לרמה של 90-100 אלף שקל ברוטו ויותר מכך, שכן מדובר בברוטו למס - נתון השכר היותר רלוונטי כיוון שהוא כולל הטבות שכר בשווה כסף כמו רכב, דלק והוצאות אחרות.
כל אחד יכול להתרשם מנתוני השכר המצורפים למאמר בטבלה: הברוטו למס של אליעזר ריבלין, נציב תלונות הציבור על השופטים: 97 אלף שקל בחודש; הברוטו למס של שי ניצן, פרקליט המדינה: 80 אלף שקל בחודש; הברוטו למס של ד"ר אביחי מנדלבליט, היועץ המשפטי לממשלה: 75 אלף שקל בחודש; הברוטו למס של אסנת מנדל, מנהלת מחלקת הבג"צים לשעבר: 74 אלף שקל בחודש. ויש עוד רשימה ארוכה של פרקליטי מחוזות ומנהלים במשרד המשפטים שמשתכרים בין 55 ל-65 אלף שקל ברוטו למס בחודש.
3. הסברתי פה כבר אין-ספור פעמים מדוע הגיעו בכירים בסקטור הציבורי, כולל במערכת השיפוט, לשכר גבוה בכל קנה-מידה. זה התחיל בשופטים שדרשו וקיבלו הצמדות לא מידתיות לשכר, כך ששכרם עולה מדי שנה באופן אוטומטי בשיעור של עד 3%-4%. כל הבכירים האחרים, כמו בשב"ס ובמשטרה, ראו כי טוב ורצו גם הם ליישר קו עם השופטים - והנה לנו תלושי שכר תלושים מהמציאות.
יש לכך השפעות תקציביות אדירות, לא רק בתשלום השכר השוטף, אלא גם בתשלומי הפנסיה התקציבית של הסקטור הציבורי שעולים היום בתקציב המדינה בצד ההוצאות כ-20 מיליארד שקל ויכפילו את עצמם תוך 20 שנה. זה עול תקציבי אדיר, שלא רק שפוגע בתקציבים אחרים, אלא גם גורם לתסיסה פנימית בתוך המערכות - בין הדור הוותיק שנהנה מתנאי הפנסיה התקציבית, לבין הדור הצעיר שנכנס למערכת הציבורית בתחילת שנות ה-2000, אז עברה הפנסיה התקציבית מהעולם.
4. כדאי שאבהיר נקודה חשובה כדי שלא יהיה ספק: אני לא טוען שבכירי המערכת השיפוטית או בכירים אחרים בסקטור הציבורי אינם צריכים להשתכר שכר ראוי וגבוה - הרי שכר גבוה וראוי הוא בין האמצעים למשוך אנשים איכותיים לסקטור הציבורי מהסקטור הפרטי. אלא שהכול עניין של מידתיות, ושכר של 80, 90, 100 אלף שקל חרג מכל פרופורציה וחצה לטעמי את הגבולות הערכיים המצופים ממערכת ציבורית.
יתרה מכך, אם השכר גבוה, אפשר לצפות שהמערכות שעליהן מופקדים הבכירים יהיו יעילות. בקיצור: האם יש תמורה בעד האגרה, כלשון הקלישאה? אז זהו, שאין תמורה בעד האגרה.
5. בעבודה שפרסם הכלכלן הראשי באוצר בחודש שעבר, ושלא זכתה להד ציבורי נרחב, נחשפה תמונה מאוד מדאיגה של מערכת המשפט בהשוואה למדינות כמו בלגיה, אנגליה, צרפת, ניו-זילנד ודרום קוריאה, שהן בעלות תוצר לנפש דומה לזה של ישראל.
בתחום המעצרים, למשל, מתברר עח רק אחד מתוך כל 5 עצורים מועמד לדין בישראל, בעוד שהממוצע במדינות ההשוואה עומד על יחס של 3 מתוך כל 5 עצורים. הפער השלילי, נכתב במחקר, משקף יעילות נמוכה בקשר שבין המשטרה לבין מערכת המשפט.
יתרה מזאת, העבודה בדקה את תפקוד מערכת המשפט באמצעות ארבעה פרמטרים: הראשון הוא "יעילות המערכת החוקית ביישוב סכסוכים", מדד המבטא את הקלות שבה ניתן ליישב סכסוכים בין פירמות באמצעות המערכת המשפטית; הפרמטר השני הוא "ערעור על תקנות שרירותיות", מדד המבטא את המידה שבה המערכת המשפטית מאפשרת לעסקים פרטיים לערער על החוקיות של תקנות ורגולציות משפטיות; השלישי הוא "אתיקה ושחיתות", מדד המורכב מהיקף התופעות של תשלומים חריגים, מתן שוחד, הסטת כספי ציבור ומידת אמון הציבור בפוליטיקאים; הפרמטר הרביעי והאחרון הוא "השפעה בלתי הוגנת", מדד המשקף עצמאות של המערכת המשפטית ומשוא פנים בקבלת החלטות בקרב עובדי ממשל.
המחקר מצא כי נכון לשנת 2015 תפקוד מערכת המשפט בישראל היה נמוך ביחס למדינות ההשוואה בכל הפרמטרים שנבחרו, ובסך-הכול הציון של תפקוד מערכת המשפט הגיע באותה שנה לשפל. המחקר קובע בצורה מאוד ברורה כי צירוף הציונים משקפים תמונת תמונת מצב המעידה של תפקוד ירוד של מערכת החוק והסדר בישראל לעומת מדינות אחרות, כאשר שחיקה משמעותית נרשמה בפרמטרים של השפעה בלתי הוגנת (המשקף את ההטייה של מערכת המשפט והמגזר הציבורי בכללותו) וערעור על תקנות שרירותיות.
אגב, דווקא רמת הביטחון האישי בשנת 2015 הייתה טובה בהשוואה לרמה הממוצעת ביתר המדינות. בביטחון אישי הכוונה למקרי שוד, גניבות, פריצות, גניבות כלי רכב, אלימות מינית, מקרי רצח, מוות בתאונות דרכים ופשע מאורגן.
אני מניח שמרבית הקוראים ירימו גבה, אבל נתוני המחקר קובעים כי מצב הביטחון האישי בישראל טוב מהממוצע במדינות ההשוואה, ושהיקף הפשיעה בישראל מצומצם לעומתן ברוב הקטגוריות. התחומים בהם ניכר פער חיובי משמעותי הם מקרי גניבות, פריצות ומספר מקרי המוות בתאונות הדרכים. המחקר מדגיש כי עשויים להיות הבדלים בדפוסי הדיווח בין המדינות, ומכאן עולה החשיבות של ניתוח מגמות ארוכות טווח.
ובכלל, העבודה מדגישה כי ישנה חשיבות לאיסוף ודיווח שיטתי של נתונים על-ידי הלמ"ס על-מנת שמדד זה יוכל להמשיך להציג את תפקוד המערכת. בשקיפות, כפי שאנחנו יודעים, הן המשטרה והן הפרקליטות לא ממש מצטיינים, ואפשר לראות זאת היטב בסוגיית עדי המדינה שבו אין שום מחקר, או איסוף שיטתי של נתוני הסכמי עד המדינה, עלותם למדינה והאפקטיביות שלהם בתהליכים משפטיים.
6. השורה התחתונה של מערכת המשפט הישראלית, כפי שהיא מצטיירת מהעבודה של הכלכלן הראשי ומנתוני השכר של הממונה על השכר באוצר, היא שהשכר בה בשמיים, והיעילות ברצפה. כולנו - משלמי כספי המסים בישראל - משלמים את המחיר פעמיים: בתשלום שכר גבוה יחסית ובחוסר יעילות של המערכת כנותנת שירותים לאזרחים. חוסר יעילות שווה כסף, הרבה מאוד כסף, ותהליך המשפטיזציה בישראל, על כל הסרבול שלה, עולה לכל באי בתי המשפט הרבה מאוד כסף.