פקקים
להלן ההצעה שעומדת בפני עובד מדינה: קבל החזר של 3,000-1,500 שקל בחודש (תלוי בדרגה, בשכר ובגודל הרכב) ותגיע לעבודה במכונית פרטית; או: קח 1,000-500 שקל בחודש ותגיע בתחבורה ציבורית - באוטובוס או ברכבת, הלוך וחזור.
במילים יותר ברורות: אם תבחר מרצונך החופשי להפסיד חלק נכבד מההטבה האדירה (לפי האוצר, 20% מהשכר בממוצע נובע מהחזקת רכב) שהמדינה משתוקקת להעניק לך - אז תסתדר עם האוטובוסים והרכבות. בחרת ברכב פרטי? אל דאגה, יש חניה צמודה. אם היא מעט מרוחקת אזי מופעלים מיניבוסים לאיסוף ולהגעה, אם לא - אז (לפעמים רק אחרי הפגנות ועיצומים שמסתיימים בהסכם שנחתם בהיחבא) תקבל כיסוי למימון החניה ואפילו הכרה בחצי שעה-שעה כ"שעות נוספות" בכל יום בגין חיפוש חניה או קושי ביציאה מחניה (בשנים האחרונות החלו ועדי עובדים במדינה לדרוש גם העלאה בדרגה בתמורה ל'אין חניה' צמודה. לא ברור אם התחילו לקבל).
אם שפר עוד יותר גורלו של העובד הוא יקבל "רכב שירות". זה אומר כיסוי של הוצאות הביטוח, התחזוקה, ירידת ערך ורוב עלות הדלק. אם תבחר, עובד יקר, באוטובוס או ברכבת - אז תגיע מהתחנה ברגל, או קח מונית על חשבונך.
אז מה הפלא שרוב-רובם של עובדי המדינה והשירות הציבורי בוחר בתמריץ הזה ומשתמש ברכב הפרטי? ומי שנשאר "לבלות" בתחבורה ציבורית הם עובדים מתחילים, בדירוגים נמוכים ביותר, בשכר נמוך מאוד, ו-נשים (חלק מכריע של נשות שירות המדינה מגיע בתחבורה ציבורית כי הרכב הרי צמוד לגבר במשפחה).
להחליף אפליה באפליה
את ההטבות הללו מקבלים, אם לא יותר מזה, גם המקבילים בשירות הציבורי. כך קורה שככל שעולה מספר העובדים בממשלה, בחברות הממשלתיות, בתאגידים, בגופים המוניציפאליים ובצמודים לכל אלה כמו למשל באקדמיה, בחלק ממקצועות ההוראה, בפקידות הצבא ועוד - והמספר אכן נמצא בעלייה מתמדת - הרי שגם הפקקים בעלייה מתמדת.
הם כמובן לא לבד. בדרכה ההסתדרותית של הארץ הפכו תנאי ההעסקה במדינה ובאיגודים המקצועיים הגדולים לכוכב הצפון של תנאי ההעסקה גם במגזר העסקי. מימון הוצאות רכב, תמיד עדיף "רכב מהעבודה" או "רכב צמוד", הוא אחד התנאים והפיתויים הגדולים. בעיקר נוכח העובדה שמול זה מי שמגיע בתחבורה ציבורית מקבל בקושי את עלות הכרטיס.
לפני כחצי שנה פרסם הכלכלן הראשי באוצר סקירה הנוגעת לשכירים שמקבלים רכב חברה. קרוב ל-80% הם גברים, שכרם בסביבות 30 אלף בחודש והם מתגוררים במרכז הארץ. השבוע פרסם בנק ישראל את ממצאיו לפיהם רק מי שהכנסתו נמוכה ביותר משתמש, בלית ברירה, בתחבורה ציבורית. כך קרה שההוצאה הממשלתית על החזרים לעובדים בגין שימוש בתחבורה ציבורית נמצא בירידה מתמדת, בעוד שעלות ההחזר עבור רכבים פרטיים בעלייה מתמדת.
לפני למעלה מעשור החל דיבור על תוספת שכר לעובדי המדינה במקום תשלום להחזקת רכב. כלומר, השוואת ההטבה לאלה ולאלה בהערכה שאז יעדיפו עובדים את השימוש בתחבורה ציבורית וישאירו לעצמם יותר כסף חופשי. באותה עת פורסם מחקר שערך ארגון התחבורה "היום ומחר" ("הבעיה המרכזית של התחבורה בארץ היא בעיית הנגישות, "גלובס", 12.11.2006), שמצא כי הוראות החשב הכללי בדבר החזר הוצאות רכב מפלות לטובה את בעלי הרכב ומהוות תמרוץ לרכישה ולנסיעה ברכב פרטי. כך, נקבע, מעודדת המדינה ומגבירה את העומס בכבישים, את הפקקים, תאונות הדרכים, זיהום האוויר והפגיעה בפריון.
אמרו אז שאם תבוטל האפליה לרעה, אם יתיישר התגמול לאלה ולאלה, הרי שאחרי עובדי המדינה יבוא כל השירות הציבורי, אחריו גם המגזר העסקי. הממונה דאז על השכר באוצר אמר שיבדוק את זה, שישקול להחיל את הדבר בהסכם מיוחד עם עובדים חדשים, כמובן מותנה בהסכמת ההסתדרות. זה לא התקדם.
לפני חמש שנים נידונה החלטת ממשלה שקובעת שיש להמליץ על שיטת תגמול שוות ערך למחזיקי מכונית ולמי שאינם מחזיקים במכונית בשירת המדינה. גם זה לא התקדם.
לפני כחצי שנה, ב-24 ביולי 2017, קיימה ועדת המדע והטכנולוגיה דיון בנושא "עידוד הגעה ירוקה לעבודה באמצעות המרת שיטת השכר". יו"ר הוועדה, ח"כ אורי מקלב מיהדות התורה, פתח ואמר: "נחשפנו להצעה. אנחנו יודעים רק לשבח ולהלל אותה... רבים מהעובדים רוכשים רכב כדי לקבל את ההטבות שלצידו".
מיטל להבי, סגנית ראש עיריית תל אביב ושותפתו של מקלב לקידום ההצעה, הבהירה איך זה יקרה: "עובד שזכאי להחזקת רכב, ברצותו ניגש לממונה ואומר: 'אני רוצה לוותר על הרכב'. במידה והמעסיק מסכים לכך, העובד מקבל הטבה באותו סכום לשכר הנטו שלו וההטבה לא תיחשב לחישוב הפנסיוני ולא תשפיע על מנגנון האיזון האקטוארי. אנחנו מדברים על הסכם קיבוצי שבהמשך יצטרך חקיקה".
את עמדת האוצר ביטאה חמוטל בן דור, סגנית הממונה על השכר, שאמרה: "פגשנו את ההצעה הזו לפני כמה שנים. ניהלנו הרבה מאוד דיונים... ועדיין אנחנו רואים סיכונים מאוד גבוהים בפרטים הקטנים. המחוייבות האקטוארית לכך היא מיליארדים. בממוצע, 20% משכר העובד זה החזקת רכב. יש סיכונים גדולים בהצעה ולכן אנחנו לא מתחברים אליה... לצד זאת, אנחנו עדיין חושבים על הנושא".
אלא שאז קם נציג ההסתדרות, רן קופל, שרץ לדאוג למעמדו של הארגון על חשבון הציבור והפקקים, ובעצם קבר את הרעיון כולו: "חשוב לנו שהדבר יעשה בשיתוף פעולה איתנו בצורה של הסכם קיבוצי. ההצעה טובה ויפה, אך שיורדים לעומק יש קצת עיוותים ודברים שאנחנו נלחמים עליהם... בנוסף עולות תהיות: למה באמת שעובד יוותר על הרכב שלו? הוא מוותר על נוחות. אם לא יהיה תמריץ מעבר אולי זה לא יקרה. האם זה רכיב פנסיוני כן או לא, גם זו אחת השאלות".
במילים אחרות שהיו ברורות לכל מי שנכח בישיבה: לעמדת ההסתדרות, הרבים החזקים שמשתכרים שכר טוב, שמקבלים את הטבת הרכב - וגם ימשיכו לקבל אותה - יצטרכו לקבל גם "תמריץ מעבר". כלומר, יחליפו אפליה באפליה. יותר מזה, ההסתדרות כבר הניחה את המוקש הגדול על השולחן: היא תדרוש, ובפועל כבר דורשת, שהתוספת תיחשב כרכיב פנסיוני. זה הרגע וזו הסיבה שהרעיון כולו נקבר עמוק באדמה. הישיבה נגמרה באמירה של מקלב שיש למצוא פתרון משפטי וחקיקתי, וגם "לא נמתין עוד שנים, נשים את זה על שולחננו, נפנה לשר האוצר ונדרוש פתרון".
שום דבר לא קרה מאז חוץ מעוד ועוד מכוניות פרטיות, עוד הטבות מפלות והרבה הרבה יותר זמן בפקקים.