אביחי מנדלבליט / צילום: שלומי יוסף
היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט מבקש לדחות העתירה שהוגשה נגדו לבג"ץ בדרישה שיפסול עצמו מלטפל בעניינו של ניר חפץ במסגרת תיק 4000, למרות שהסתייע בשירותיו, בעת שהיה מזכיר הממשלה והתמודד על תפקיד היועץ המשפטי לממשלה. לדברי היועץ, חפץ לא היה אותה עת עובד מדינה, וההיכרות ביניהם שטחית, מצומצמת ביותר, ולא התקיימו ביניהם קשרי חברות אישיים.
בתשובתה לבג"ץ מטעם המדינה תוארה ההיכרות כך: "בשנים 2014-2015 פרסם העיתונאי דן מרגלית מספר טורים אשר עסקו ב'פרשת הרפז' והתייחסו באופן ביקורתי למנדלביט. מנדלביט הביע את מורת-רוחו מאותם טורים, משום שסבר כי האופן שבו תוארו בהם הדברים אינו משקף את הדברים כהווייתם. למיטב זיכרונו של מנדלביט, מר חפץ מסר לו כי שמע אותו מביע את מורת-רוחו מהדברים, וציין כי כדאי לו להיפגש עם העיתונאי על-מנת להסביר את נקודת מבטו ביחס לפרשה ולחלקו בה. מנדלביט מסר לחפץ כי אינו מכיר את מרגלית, וחפץ הציע להכיר בין השניים ולתאם המפגש. מנדלביט נענה בחיוב להצעה. בהמשך לכך, חפץ דיבר עם מרגלית ותיאם את המפגש בין השניים בביתו של מרגלית. חפץ הגיע למפגש לצורך עריכת ההיכרות בין מנדלביט לעיתונאי ומיד לאחר מכן עזב את המקום. במסגרת ישיבה זו הציג מנדלביט בפני מרגלית את נקודת מבטו ביחס להתנהלותו בפרשת הרפז".
לקרוא ולא להאמין. כה פשוט. משל מדובר באדם תמים, שכועס על סיקור עיתונאי לגביו, או אז מגיע לפתע יועץ פלאים ומציע שירותיו לאותו תמים. אותו יועץ גם דואג ליישם הצעתו ומתאם את המפגש עם העיתונאי ואף מגיע לביתו על-מנת לערוך היכרות בין הצדדים. כך ממש.
אמון הציבור עומד בבסיס האיסור להימצא ולפעול במצב של חשש לניגוד עניינים. מי הוא הגורם המוסמך לקבוע מהו הרף ונקודת הגבול בו עובד ציבור או נבחר ציבור חוצה קו זה ונכנס לתחום המינהלי או למצער לשטח המשמעתי (לגבי עובדי ציבור) או במקרה החמור לזירה הפלילית של עבירת הפרת אמונים?
ממש בימים אלה פורסמו ב"הארץ" וב"גלובס" סיכומי המדינה שנכתבו על-ידי הפרקליטות בתיק משמעתי המתנהל כנגד מנהל מינהל מקרקעי ישראל לשעבר, בנצי ליברמן. עמדת המדינה, כפי שנכתבה בסיכומים אלו, קובעת כי "גם אם סבר (ליברמן) שבמעשיו לא קיים פסול כלשהו, שהרי המבחן הוא אובייקטיבי, הנתון בידי בית הדין לקבוע, משום ההיגיון הפשוט 'ששחיתותו הביאה אותו לכך שאין הוא רגיש לפסול שבהתנהגותו'". מילים כדורבנות. מן הראוי כי ייושמו אף כאשר מדובר במי שניצב בראש הפירמידה של מערכת אכיפת החוק בישראל.
במקרה זה בו אנו עוסקים ביועמ"ש עצמו, פקיד שאין מעליו אחר ברשות המבצעת ולא ניתן לערור על החלטותיו ברשות המבצעת. הדעת נותנת שכללים אלו חלים עליו ביתר שאת והנורמות המצופות ממנו ומחמירות יותר מאלה החלות על כל יתר עובדי הציבור.
בהקשר זה, שיא האבסורד בתשובת המדינה לבג"ץ מגיע בהודעה לפיה בהתייעצות בתוך הפרקליטות הוחלט כי אין מניעה שמנדלבליט יעסוק בניר חפץ. פרקליט המדינה, שי ניצן, הכפוף למנדלביט, כמו יתר העובדים במשרד היועץ, התייעצו והכשירו את עיסוקו של המנהל שלהם בנושא.
בית המשפט העליון לא נחה דעתו מתשובת המדינה שניתנה אתמול, 19.3.18, והשופט ג'ורג' קרא קבע כי העתירה תובא לדיון בפני הרכב בהקדם.
נשיא בית המשפט העליון לשעבר, אשר גרוניס, גרס כי מנדלביט לא ראוי לשמש בתפקיד היועץ המשפטי לממשלה לאור ניגוד עניינים בין תפקידו הקודם כמזכיר ממשלתו של נתניהו לבין תפקיד היועץ, וכי נדרש פרק זמן של צינון בין תפקידים אלה. נראה כי עמדת המדינה בבג"ץ מעידה כאלף עדים על הבעייתיות שמצא גרוניס במינוי האמור.
דין אחד למנדלביט ודין אחר לכל פקיד בשירות הציבורי.
■ הכותב היה הממונה על משמעת בשירות המדינה.