יגאל אלחרר כבר היה שבע אכזבות כשבסוף 2015, כשנתיים לאחר שהחל לעבוד על הסטארט-אפ שלו, הצליח בפעם הראשונה לבנות סביבו צוות. הוא אומנם היה כבר בן 48, מבוגר בהרבה מגילם הממוצע של יזמים שמקימים חברת סטארט-אפ, אבל היו לו מתכנתים וגרפיקאים, והוא הרגיש ממוקד מאי פעם בחזון של לייב-טריפ (Live Trip), אפליקציית התיירות שהגה וקידם. עד שיחת העבודה הראשונה עם מנהל הפיתוח החדש שביקש לגייס, ושבה קיבל בומבה שכמעט ריסקה אותו לרסיסים.
"הוא התלהב מהמוצר, אבל אז שאל אותי, 'אוקיי, ואיך אתה תורם לרעיון? יש לך ידע בתכנות? יש לך תואר?'", אלחרר משחזר. "כשאמרתי לו שאני נהג מונית הוא אמר לי 'אין לי בעיה לעבוד בינתיים בלי כסף, אבל אתה מצפה שאני - שהרווחתי 60 אלף שקל בחודש בחברת הייטק גדולה - אקבל הוראות מנהג מונית?!'. היו לי דמעות בעיניים וזה שבר אותי. אמרתי לו שגם אם הוא היה המנהל היחיד שנשאר בעולם, אני לא אקח אותו לעבודה, אבל זה היה נורא. זה גרם לי להרגיש שאני לא שווה כלום. בכיתי".
לא כל היזמים שיתחילו בחודש הבא את המסלול בן ארבעה החודשים של קרן מיראז' ושל פיוצ'ר - גוף שמקדם יזמות עתירת ניסיון - מגיעים עם סיפור דומה לזה של אלחרר. כולם, לעומת זאת, חולקים סטטוס כרונולוגי דומה: האקסלרטור שפותח עם פייסבוק, קרן פראט, משרד עורכי הדין יגאל ארנון וגו פייננס מיועד ליזמים בני 45 ומעלה. התוכנית מעניקה להם מערך תמיכה אינטנסיבי וליווי בבניית החברה, ובסיומה מתקיימת תחרות בין המיזמים, שבסופה יזכה המנצח במענק של 100 אלף דולר לפיתוח המיזם.
רוני פיבלוביץ, שמובילה את תוכנית האקסלרטור ושמסיימת בימים אלו את סינון המועמדים שיתקבלו למחזור הנוכחי שייצא לדרך בעוד כחודש, אומרת שהתוכנית הוקמה מתוך הבנה שישנם בשוק אנשים שצברו שנות ניסיון רבות מאוד בתחומם, ושמעוניינים להמיר אותו למיזם משלהם גם בגיל מאוחר. "האנשים שאנחנו מחפשים החליטו בגיל 50 או 60 לעזוב את הכול ולהגשים את החלום", היא מסבירה. "רובם מגיעים מרקע מקצועי או טכנולוגי, אבל הם לא היו אנשי שיווק או מנכ"לים. יגאל (אלחרר) הוא אנומליה, אבל הוא גם הסיפור הקלאסי. הוא ישב 27 שנים במונית שלו והייתה לו הזדמנות להכיר את קהל היעד שלו בצורה מאוד אינטימית. הרי מה עושים נהגי מוניות? מדברים ומקשיבים".
אלחרר, שנחוש להפיק את המרב מהחוויה האינטנסיבית באקסלרטור ולזכות במענק, עובד כנהג מונית מאז שהיה בן 23. "אני אוהב אנשים ואני אוהב לדבר ולשמוע וזו גם עבודה חושית. לאנשים עם בעיות קשב וריכוז כמוני קשה להיות במקום סגור, אז זה התאים לי. זה לא מה שרציתי לעשות עם החיים שלי, אבל היו בעבודה הזאת שנים טובות. היו הרבה תיירים והכסף היה טוב יותר מהשכר הממוצע בשוק, אבל במשך השנים התחילו להגיע פחות תיירים והכסף נהיה פחות טוב, וכנראה שזה גרם לי להסתכל לכיוונים אחרים".
הרעיון, שבסופו של דבר הפך ללייב-טריפ, היה לשדר מהמונית ולעשות בלוג. "אנשים חושבים שנהגי מונית זה רק האנשים שחותכים אותם בכביש, אבל לנהגי מונית קורים קטעים מדהימים", אומר אלחרר. "מצחיקים, עצובים - מה שאתה רוצה. חשבתי שיהיה מעניין להעביר חוויות של נהג מונית מירושלים עם ארבע מצלמות שאני אתקין במונית, אבל גיליתי שזה לא אפשרי. גם בגלל שב-2014 אי אפשר היה לשדר לייב בקלות, וגם בגלל שאנשים אמרו לי שאני לא אצליח לצלם ולנהוג ולדבר עם נוסעים, ושאני בכלל אקבל סרטן מזה שאני אתקין לידי ארבע מצלמות, ושאני צריך גם שאוטו ייסע אחריי ויצלם ושזה יעלה הרבה כסף, ואז הבנתי שכלכלית זה לא בשבילי וירדתי מזה".
"ואז נפל לי האסימון"
לאחר שהבלוג ירד מהפרק, אלחרר שקל לצלם תוכניות שמבוססות על נסיעות במונית. הטוויסט שהוא הכניס לעניין היה להכניס עמו למונית מדריכי תיירים שיספרו על העיר, אולם גם הרעיון הזה נפסל לאור עלויות העריכה ועלויות העסקתם של המדריכים שלדבריו הגיעו ל-500 דולר ליום.
שני הרעיונות היזמיים הללו אומנם נפסלו, אבל גם הרעיון שהפך בסופו של דבר לאפליקציית לייב-טריפ הגיע מהמונית שלו. אלחרר שם לב שרבים מהתיירים שהוא מסיע ממשיכים להשתמש במפות פיזיות ולהתייעץ איתו למרות ריבוי אפליקציות התיירות, והגיע למסקנה שהאפליקציות הקיימות לא מספקות להם מענה. "התחלתי להבין שאנשים לא מוצאים באפליקציות לא ראש ולא זנב", הוא אומר. "האפליקציות האלו אולי טובות לבתי מלון ומסעדות, והן מוצאות לך את המלון ואת הטיסה הכי זולה, אבל אף אחת מהן לא אומרת 'בוא ניקח את המדינה הזאת ונעיף אותה'.
"התחלתי לעשות מחקר שוק עם התיירים במונית, והם אמרו לי שיש באפליקציות יותר מדי מידע, ושזה מוגזם, ושהם רוצים להגיע לאתרים מעניינים ולקבל מושג איך הם נראים. נפל לי האסימון כששמעתי מאנשים שהם מגיעים לישראל עם כמה ילדים - ילד בן 17 וילד בן 4 נניח, ולא יודעים לאן לקחת אותם. שאם הם הולכים למיני ישראל, הילד בן ה-17 אומר להם מה אני עושה פה? איך אני שורף פה שעתיים? או כשאנשים סיפרו לי שהם נסעו לים המלח ובכלל לא ידעו שמערות קומראן נמצאות בדרך. גיליתי שחסר לאנשים מידע בסיסי ורלוונטי לאנשים בנקודה שבה הם נמצאים.
"בארץ לוקחים תיירים לכותל לבכות וליד ושם לבכות - ואז הם היו באים אליי ושואלים אותי 'זה מה שיש לכם? איך זה יכול להיות?'. אמרתי להם שיש מלא מה לראות - כאן יש מסעדה קטנה וחמודה, בסמטה ההיא יש מעצבת תכשיטים צעירה, והם אמרו לי שעל הדברים האלו אין להם סיכוי לשמוע ואז נפל לי האסימון".
אלחרר החליט שכדי לספק את רצונם של התיירים במידע פחות ממלכתי ויותר יומיומי, הוא יבנה אפליקציה, שתנצל את יכולותיהם המובנות של הטלפונים החכמים ותפנה את התיירים לאטרקציות בתחומים שונים שנמצאות קרוב אליהם. אלא שאלחרר, כדי למנוע מהתיירים לבזבז את זמנם בנסיעה אל מסעדה, חנות, מוזיאון או מתחם שבסופו של דבר לא יהיו לרוחם, יכניס באפליקציה טוויסט שיצמצם את פקטור אי הוודאות: וידיאו. כך, לחיצה על אייקון של מסעדה או של חנות פותחת באפליקציה חלון שבו יכול הגולש להתרשם מהמקום באמצעות סרטון קצר של עד 15 שניות ואז להחליט אם המאמץ שווה לו. "אם תמונה שווה אלף מילים, סרטון שווה אלף תמונות", מחייך אלחרר.
גם במקרה זה המיזם נבט מן השטח: הוא החל לצלם בעצמו כמה סרטונים כאלו, להראות אותם לאנשים ולקבל תגובות. "אנשים אמרו לי 'איטס אמייזינג'", הוא צוחק. אחת הנוסעות במונית חיברה אותו אל אייזיק חסן, שהקים עם אלי וורטמן את פיקו (PICO) פרטנרס, שמשמש כהאב ירושלמי לחברות סטארט-אפ. "נכנסתי אליו ואמרתי לו 'אני יגאל, נהג מונית ואני רוצה שתשמע את הסיפור שלי, ותהיה גבר ותגיד לי את האמת על מה שאתה חושב'. אמרתי לו שאין לי תואר בכלכלה ושאני לא מבין בטכנולוגיה, והוא אמר לי שהוא יעזור לי. הוא נתן לי מקום לשבת אצלו בהאב בחינם, והסביר לי שאני צריך להתקבל לאקסלרטור כדי להבין את המשמעויות של הקמת סטארט-אפ".
ב-2014 אלחרר התקבל לאקסלרטור החברתי של פיקו; שם החל לקדם את הרעיון, אבל הבין שהוא צריך לגייס עובדים וכסף - משימה לא פשוטה לאף אחד, לא כל שכן למישהו עם משאבים מוגבלים וללא ניסיון בתחום. "החלום הזה גמר אותי. קיבלתי מלא פעמים לא. גם עם המשפחה לא קל. אשתי והילדים הם התומכים הכי גדולים שלי, אבל אחרי כמה חודשים גם הם התייאשו. הבעיה בעבודה שלי זה שכשאני לא נוהג, אני מפסיד כסף. איבדתי המון עבודה על פגישות שלא יצא מהן כלום.
"אתה יודע כמה פעמים אנשים שמעו מה אני רוצה לעשות והתלהבו, ואז, כשהם שמעו שאני נהג מונית ושאין לי תואר בשום דבר אמרו, 'נעמוד בקשר' ומאז לא שמעתי מהם כלום? מלא. באיזשהו שלב אשתי אמרה לי 'או אנחנו או הסטארט-אפ שלך'. לא פשוט להגיד את זה, אבל כיסחתי את המשפחה כלכלית. הוצאתי המון כסף על הדבר הזה. הגענו למצב לא פשוט וכשהלכתי להתייעץ עם אייזיק הוא אמר לי 'קודם כול המשפחה', וויתרתי. אמרתי לעצמי זה מה שיש. אני אמשיך עם המונית".
הרפתקה בגיל 50
זה גם המקום שאיתו מבקש להשתלב האקסלרטור לבני 45 ומעלה, שהרעיון בבסיסו הוא לסייע לאנשים שפיתחו עסק או מוצר חדשני להתמודד בהצלחה עם האתגרים הכרוכים בהפיכת הרעיון למציאות עסקית. זאת, תוך הבנה שכיזמים מבוגרים הם עומדים בפני קשיים ייחודיים שאינם מנת חלקם של עמיתיהם בני העשרים והשלושים ומשהו.
"כיום", מסבירה רוני פיבלוביץ, "ילדים לומדים יזמות כבר בבית הספר, והם יוצאים לשוק. הם מכירים שותפים עסקיים ויזמים יותר בקלות ויש להם פערי מידע שמצטמצמים מאוד מהר. כשאתה יוצא בגיל 55 להרפתקה הזאת אחרי שהיית 20 שנה באותו מקום עבודה, מאיפה תדע איך מתחילים ומה עושים? הרבה מאוד מהם עושים טעויות שעלולות להיות קשורות לחוסר הידע הזה. המחשבה שלנו הייתה שכשאתה מצמצם את הפער, אתה מייצר מצב שבו היזמים המבוגרים יתחילו מאותה נקודת מוצא".
נעמי גרוסמן, למשל, השתתפה באקסלרטור בשנה שעברה עם החברה שהקימה - Life Journey Books. בת 51 ואם לחמישה מהיישוב חשמונאים, היא עלתה עם משפחתה לישראל מאזור בוסטון לפני שש שנים. בארצות הברית החלה את דרכה המקצועית כעיתונאית ומאוחר יותר עברה לתחום התוכן באינטרנט, כאשר לפני כעשור החלה להעביר סדנאות לכתיבת סיפורי חיים, כתבה ספר הדרכה בנושא וחיפשה דרך לשווק את התחום בצורה רחבה יותר לאחר המעבר לישראל.
"אני והשותפה שלי הבנו שאנחנו צריכות לעבור לרשת", היא מספרת. "אנשים מבוגרים נמצאים יותר ויותר אונליין והדרך שבה אנשים עובדים על ספר אינה תהליך שזורם בקלות. חשבנו שנקים פלטפורמה דיגיטלית שתעזור לאנשים לספר את סיפור החיים שלהם. כתבנו תוכנית עסקית והתקבלנו לאקסלרטור של MassChallenge בירושלים ושם גם שמענו על רוני (פיבלוביץ) ועל התוכנית שלה".
"מה שאהבתי בתוכנית הזאת זה שהיא מאוד תכלס, שזו מילה שתכלס חסרה לי באנגלית", היא צוחקת. "מה שקיבלנו משם זה שפיתחנו אסטרטגיה שיווקית טובה שעד אז לא הייתה לנו. אנשים ממש היו נדיבים עם הזמן שלהם ופגשנו דרך התוכנית המון מנכ"לים ומשקיעים שישבו איתנו שעות ושמאוד עזרנו לנו. הלוואי שהייתי יכולה יום אחד לשבת עם אנשים ולעזור להם ככה".
גרוסמן אומרת שהיא בטוחה שליזמים צעירים קל יותר לעשות את צעדיהם הראשונים בתעשיית ההייטק הישראלית. "אני אפילו חושבת שבישראל קשה יותר להיות מבוגר. כשעלינו לארץ, בעלי היה בן 50 ואני בת 45 ואף פעם לא הרגשנו מבוגרים עד שהגענו הנה. יש כאן תרבות של פוקוס על נעורים, ובסצנת ההייטק וגיוס הכספים במיוחד יש תחושה שאם אתה מבוגר, אז אתה מבוגר מדי".
גרוסמן סבורה שליציאה לדרך היזמות בגיל מתקדם יש שני צדדים. מצד אחד, ליזמים מבוגרים יותר יש יותר מה להפסיד. יש להם משפחות שהם צריכים לתמוך בהן ויש להניח שגם מחשבות על הפנסיה מזדחלות למערכת קבלת ההחלטות שלהם. מצד שני, יש להם תחושה שהם חייבים לנסות עוד משהו חדש לפני שיהיה מאוחר מדי. "אני חושבת שבמובן מסוים אתה רעב יותר כשאתה מבוגר יותר. אתה יודע שזו ההקפה האחרונה שלך מסביב למסלול", היא שוב צוחקת, "אתה רוצה לעשות את זה עכשיו!".
גם בועז זילברמן, בן 60 מרמת השרון, השתתף באותה תוכנית עם Project Ray - החברה שהקים שמנגישה טלפונים חכמים לבעלי לקויות ראייה. הוא עבד בכמה סטארט-אפים בעבר, גם כמייסד וגם כעובד, אבל אומר שהרגיש שהוא צריך שמישהו אחר "יסתכל לו מעבר לכתף", כדי שיוכל לספק לי תובנות מבחוץ. "הגדולה של התוכנית הייתה שאנשים עם הרבה מאוד ניסיון גרמו לי להסתכל בצורה יסודית ובעיניים אחרות על דברים שעשיתי, וככה לפתח רעיונות חדשים".
זילברמן מחמיא לתוכנית בכך שהוא אומר שהתכנים שבה אינם תפורים לבני גיל הזהב, אבל אומר שהוא בהחלט הרגיש בנוח להיות מוקף בה באנשים סביב גילו פחות או יותר. "מכיוון שהיו בה מבוגרים, התוכנית והשפה הותאמו לניסיון שהיה לאנשים שהגיעו אליה. התוכן היה מאוד ענייני ופחות בסיסי. החוויה שלי של להיות בין אנשים שקרובים לגילי ולא הרבה יותר צעירים, עזרה לי. היה בזה משהו מהותי, אבל באופן ענייני, מלבד התאמת התכנים לאנשים עם הרבה ניסיון, זה עבד כמו אקסלרטורים אחרים. היתרון היה שזה נבנה לאנשים עם הרבה מאוד ניסיון".
"אי אפשר אחרת!"
נחזור אל יגאל אלחרר שלזמן מה אכן "תלה את המפתחות", אולם לאחר כמה חודשים הוא נוכח לדעת שחיידק היזמות מסרב לעזוב אותו. מפעם לפעם הוא קרא כתבות על יזמים שהצליחו להפוך את החלום למציאות והרגיש שהוא פשוט לא יכול להשאיר את לייב-טריפ מאחוריו. "אמרתי לאשתי שכל עוד אלוהים לא לוקח אותי, אני חייב להצליח", הוא אומר. "יזמות זה משהו בוורידים. משהו בדם. משהו בנשמה. ביקשתי מהמשפחה שלי שתיתן לי עוד צ'אנס. שאלו אותי כמה זמן אני רוצה. אמרתי שנה. אמרו לי 'אין שנה. קח שלושה חודשים. אנחנו רוצים את אבא שלנו חזרה. אין לנו חיים'".
לקראת סוף 2015 הוא העלה פוסט בפייסבוק על "סטארט-אפ ירושלמי ללא כסף שמחפש עובדים" ונדהם כשקיבל 49 פניות ממתכנתים, מעצבים ומומחים לקידום עסקי. "לא ידעתי לקרוא קורות חיים בכלל ואייזיק עזר לי לבחור אותם וככה גייסתי שמונה עובדים תמורת 2% בחברה". נראה שהדברים עולים על המסלול הנכון, אבל אז אירעה התקרית עם מנהל הפיתוח שתוארה בתחילת הכתבה.
אלחרר נסע ללונדון אל אחותו כדי "לסדר את הראש", אבל שם הרגיש יותר מתמיד שהוא חייב להגשים את האפליקציה ויהי מה. "הרגשתי שהדבר הזה רודף אחריי, שאני חייב את זה, וגייסתי מתכנת, כדי שיהיה לי משהו ביד ואוכל לגייס כסף. לקחתי מתכנת - בחור בן 16 בשם איתמר קופרמן והוא בנה את האפליקציה תמורת כמה אלפי שקלים".
בעצתו של הנער, ומבלי שלשניים יהיה מוצר ביד, הגיש אלחרר מועמדות לתחרות יזמות של משרד התיירות שנערכה בפברואר 2017. הוא התקבל, ובסוף ההאקתון שבסיומו קיבל אישור חריג להציג לחבר השופטים את הרעיון בעברית ולא באנגלית - הוא הוכרז כמנצח. "זו הייתה הפעם הראשונה שקיבלתי אישור חיצוני לזה שיש לי ביד משהו טוב וזה נתן לי המון כוח", הוא מספר. "קיבלתי גם עשרת אלפים שקל ואז אשתי אמרה לי גם 'יאללה, תעוף על זה'".
אלחרר המשיך לקדם את האפליקציה ולהוסיף לה תוכן, אבל במקביל קיבל עוד ועוד תשובות שליליות כשניסה לגייס מימון לסטארט-אפ. "אנשים אמרו לי שהם לא מוכנים לתת לי כסף בלי צוות והיה מישהו שאמר 'איך אתה מבקש ממני מיליון דולר כשאתה מתעסק בעשרים שקל?', אבל הפעם - למרות שזה דקר אותי - המשכתי הלאה.
"הגעתי למכון לב ולמכללת הדסה וביקשתי מהם סטודנטים שיעזרו לי, ובאמת העניינים התקדמו. היה צוות, אבל לא היה לי כסף. אמרתי לבורא עולם 'תן לי היום סימן או שאני עוזב את הדבר הזה, ואז אני עוצר בצד ונכנס לפייסבוק ורואה את הפוסט של קרן מיראז' ושל פיוצ'ר על זה שהם מחפשים יזמים בני 45 ומעלה עם רעיון שקשור לעבודה שלהם. מיד הבנתי שזה בשבילי, ובפגישה הראשונה שלי עם רוני הרגשתי בפעם הראשונה שזה שאני נהג מונית זה לא משהו שפוגע בי. היא אמרה לי 'יופי, זה בדיוק מה שאנחנו מחפשים'".
כשאני שואל את אלחרר אם האקסלרטור מהווה מבחינתו את הצ'אנס האחרון להוציא לפועל את החלום שהוא מפתח כבר ארבע שנים, הוא משיב תחילה ש"כן, אני הולך לנצח בתחרות כי פשוט אין לי ברירה. אם במשך ארבעה חודשים אני לא אעבוד יומיים בשבוע בגלל התוכנית הזאת, יהיה לי חור מאוד עמוק בכיס. אני חייב להצליח לנצח בתחרות כדי להחזיר למשפחה. להראות לה. אני לא חושב שיהיה לי כוח לעוד סיבוב. תראה, אני כבר בן 50 ושלושה חודשים".
אלא שאז הוא מהרהר לרגע, "אבל אתה יודע מה? כשאני שומע את עצמי אומר לך את זה, אני יודע שאני משקר לעצמי. אני אמשיך הלאה. אי אפשר אחרת!".