הפסד דרמטי לחברות הביטוח: צומצמו הסכומים שחברות הביטוח יכולות לנכות מהפיצויים שעליהן לשלם למבוטחים-נכים, ושגובהם היה עד כה בגובה התגמולים העתיידיים שלהם זכאים אותם נכים מהמוסד לביטוח לאומי. עד כה היה נהוג לנכות מסכום הפיצוי שחברת הביטוח משלמת לניזוקים-הנכים את סכומי התגמולים העתידיים שיקבלו הניזוקים מהביטוח הלאומי. לפי ההערכות, מדובר בהפסד של כ-2 מיליארד שקל בשנה לחברות הביטוח, המתבטא במאות אלפי שקלים שיישארו בידי הנכים הזכאים לפיצויים.
צמצום הנתח של חברות הביטוח בפיצויים לנכים מעוגן בפסק-דין חדש של בית המשפט העליון המגביל את הסכומים שמאושרים לחברות הביטוח ולמדינה לנכות מסכומי הפיצויים שנקבעים בתיקי פיצויים לנכים. השופטים, יצחק עמית, יעל וילנר וענת ברון, צמצמו את התחולה של הלכה קודמת שנקבעה בעניין, וקבעו כללים חדשים לאופן שבו יש לחשב תגמולים עתידיים של הביטוח הלאומי לבעלי נכות - וזאת לטובת ניכוי סכום התגמולים העתידיים מסכום הפיצוי שנקבע כי על חברות הביטוח לשלם להם במסגרת תביעות נזיקין. המשמעות הישירה של ההכרעה היא, כי המדינה וחברות הביטוח יפסידו מאות מיליוני שקלים שאותם נהגו לנכות עד כה מסכום הפיצויים שעליהן לשלם לניזוקים.
בהתאם להלכה (הלכת אלחבאנין), שנקבע ב-2014, נהגו בתי המשפט לנכות מסכום הפיצוי שנקבע כי על חברת הביטוח לשלם לניזוק, את סכומי התגמולים העתידיים של אותו ניזוק מהביטוח הלאומי. לפי אותה הלכה, נקבע כי הניכוי צריך להיעשות לפי הערכת תוחלת החיים במקרה הספציפי, ולא לפי תקנות ההיוון (חישוב ערך עתידי של סכום) של הביטוח הלאומי. הפסיקה החדשה של העליון מצמצת את תחולת הקביעה הזו למקרים חריגים בלבד.
שתי שיטות חישוב
הניכוי מסכום הפיצוי מבוסס על הרעיון שלא יהיה "כפל פיצוי" או פיצוי ביתר לנפגעים - גם תשלומים מהביטוח הלאומי וגם מחברות הביטוח, על אותו נזק. כאשר בית המשפט פוסק שלתובע מסוים נגרם נזק כתוצאה מתאונה או רשלנות בסכום מסוים, ועל כן הוא זכאי לסכום זה מחברת הביטוח; אם התובע, במקביל לסכום הזה, קיבל כספים נוספים מביטוח לאומי כתוצאה מהתאונה או הנזק, אז יש לנכות אותם מהסכום שנפסק לטובתו.
כך, למשל, אם ביהמ"ש פסק לאדם פיצויים בסך מיליון שקל, אבל במקביל נקבעו לו 300 אלף שקל מהביטוח לאומי לכל החיים (לפי אחוזי נכות שנקבעו) - הרי שלפי "הלכת אלחבאנין" חברת הביטוח ראשית לנכות את 300 אלף השקלים ממיליון השקלים שעליה לשלם. הניכוי נעשה ב"מכה אחת", בהליך המכונה "היוון" (תשלום חד-פעמי) ולא בתשלומים חודשיים. במצב כזה, הביטוח הלאומי זכאי לתבוע מחברת הביטוח או מהמדינה (תלוי נגד מי נפסקו הפיצויים) את הסכום ששילם לתובע.
החלטת העליון - שלה השלכות רוחב על תיקי פיצויים רבים ותביעות נגד חברות ביטוח - ניתנה במסגרת דיון בעניינה של א' (מטעמי פרטיות השם שמור במערכת), שנפגעה לפני כעשור כתוצאה מפרוצדורה רפואית שעברה בבית החולים רמב"ם. א' תבעה פיצוי מחברת הביטוח וביהמ"ש המחוזי בירושלים פסק לה פיצויים מחברת הביטוח בגובה של 6.7 מיליון שקל. מסכום זה, קבע המחוזי, יש לנכות את סכום התגמולים העתידיים ש-א' זכאית לקבל מהביטוח הלאומי בשל מצבה הרפואי בגובה של 3 מיליון שקל - כך שבפועל חברת הביטוח חויב לשלם רק 3.7 מיליון שקל. א' ערערה על הכרעה זו לעליון - באמצעות עוה"ד אסף פוזנר, שמואל רוזנר, אריה גרוסמן ונתנאל פוזנר - בטענה שהמחוזי שגה באופן שבו חישב את גובה הניכוי. בערעור נטען, כי יש לבצע את הניכוי בהתאם לתקנות הביטוח הלאומי (היוון), שלפיהן הסכום המקסימלי אותו ניתן לנכות הוא 2.08 מיליון שקל בלבד.
השופטים עמית, וילנר וברון דנו בשאלה - מהם המקרים שבהם יש להחיל את ההלכה הקובעת שהניכוי צריך להיעשות לפי תוחלת החיים (הלכת אלחבאנין), לעומת המקרים בהם יש לקבוע את סכום הניכוי בהתאם לתקנות ההיוון של הביטוח הלאומי.
ההבדל בין שתי השיטות נובע מהשוני שבו מחושבת תוחלת החיים של הניזוק בכל אחת מהן: לוחות ההיוון (חישוב ערך עתידי של סכום ליום החישוב) של הביטוח הלאומי מבוססים על הנחה סטטיסטית, שלפיה תוחלת החיים של אוכלוסיית הנכים נמוכה משמעותית מתוחלת החיים הממוצעת הכללית בחברה.
לעומת זאת, בתי המשפט קובעים את תוחלת החיים של הניזוק על-פי חוות הדעת המוצגות להם ולפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, המובילים לרוב לתוצאה של תוחלתחיים הקרובה לתוחלת הממוצעת באוכלוסייה - ולכן היא גבוהה מהתוחלת שנקבעת לפי לוחות ההיוון של הביטוח הלאומי.
המשמעות היא שככל שתוחלת החיים שנקבעה לניזוק בביהמ"ש גבוהה יותר, התגמולים שהוא צפוי לקבל לאורך השנים מהביטוח הלאומי גבוהים יותר, ומכאן הצדקה לנכות את הסכום של אותם תגמולים עתידיים מסכום הפיצויים שלהם זכאי הניזוק לקבל מחברת הביטוח במסגרת תביעת הנזיקין נגדה - וזאת, כדי למנוע מצב של כפל פיצוי.
את הקביעות הללו הגביל כעת ביהמ"ש העליון, כאשר קבע כי "הלכת אלחבאנין" - המאפשרת לנכות את סכום התגמולים העתידיים מביטוח לאומי מסכום הפיצוי שאותו חיובה חברת הביטוח לשלם - מתאימה רק למצבים שבהם תוחלת החיים שנקבעת לניזוק קצרה יותר מתוחלת החיים לפי תקנות הביטוח הלאומי - ומדובר במיעוט של מקרים. ביהמ"ש קבע כי במצבים אלה יש להעדיף את הניכוי לפי הסכומים העתידים להיות משולמים לניזוק בפועל לפי החישוב שערך ביהמ"ש, כדי להימנע ממצב של ניכוי ביתר.
קביעת סדרי עדיפויות
יש לציין כי ניכוי סכום התגמולים העתידיים מסכום הפיצויים שנפסקו לניזוק, לא אמור להטיב עם המזיק-הנתבע (לרוב מדובר בחברות הביטוח). זאת, מאחר שעל אף שסכום הפיצויים מופחת, חברת הביטוח לרוב תידרש לפצות את המדינה על ההפרש במסגרת תביעת שיבוב שהמדינה תגיש נגדה.
הבעיה שנוצרת בעקבות החלת "הלכת אלחבאנין" על מצבים שבהם ביהמ"ש קובע לניזוק תוחלת חיים גבוהה יותר מזו שנקבעה לו בביטוח הלאומי, היא שלמרות שהסכום שינוכה מהפיצויים שעל חברת הביטוח לשלם, גבוה יותר בהתאם לתוחלת החיים שנקבעת בהליך המשפטי, הרי שהמדינה מוגבלת בסכום שהיא יכולה לתבוע בחזרה מהביטוח הלאומי במסגרת תביעת השיבוב - וזאת בהתאם לתוחלת החיים הנמוכה יותר שנקבעה לפי תקנות הביטוח הלאומי. המשמעות היא שהמזיק/חברת הביטוח לא נדרש להשיב למדינה את כל ההפרש בין גובה הפיצוי שנקבע לניזוק ובין התשלום ששולם לו בפועל לאחר ניכוי סכום התגמולים. השופט עמית, שכתב את פסק-הדין המרכזי, התייחס לכך וציין, כי "במקרים כאלה של א-סימטריה יש לקבוע סדרי עדיפויות... ולטעמי - פיצוי יתר לניזוק עדיף על-פני חיוב חלקי של המזיק.
פסק-הדין מצמצם למעשה באופן משמעותי את המקרים שבהם ניתן לנכות את הפיצוי על-פי החישוב הישן (באופן המוביל לצמצום משמעותי של הפיצוי לניזוק) למקרים חריגים בלבד שבהם "מתעורר חשש לקיפוח של ממש של הניזוק".
השופט עמית מדגי כי ברור ש"הענקת תוקף נורמטיבי לתקנות ההיוון לצורך הניכוי מהפיצוי מרחיקה אותנו מן האמת העובדתית", אך מוסיף, כי מכיוון שמדובר בדיון "שמבוסס מטבע הדברים על פיקציות והשערות, לצורך בירור משפטי זה הותקנו תקנות ההיוון ככלי עזר, ועלינו לעשות בהן שימוש גם אם הן מרחיקות אותנו מן האמת העובדתית".
ההלכה הישנה, קבע העליון, לא עסקה במקרים שבהם תוחלת החיים שקובע ביהמ"ש לצורך חיוב חברת הביטוח בפיצויים, ארוכה מזו הקבועה בתקנות ההיוון. "אין להחיל את ההלכה באופן מכני גם על מקרים של תוחלת חיים ארוכה יותר מזו שעל-פי תקנות ההיוון. במקרים אלה, הבחירה בין שתי החלופות (ניכוי מתגמולי הביטוח הלאומי לפי תקנות ההיוון או לפי קביעת ביהמ"ש במקרה הקונקרטי) היא בעלת משמעות כלכלית שונה", פסק. "המסקנה זאליה הגעתי מתיישבת במארג הנורמטיבי הקיים. היא מסבירה את מקומה והיקפה של 'הלכת אלחבאנין', וכן את מקומן ומעמדן של תקנות ההיוון. בתמצית: ניכוי על-פי תקנות ההיוון הוא הכלל, ו"הלכת אלחבאנין" היא החריג".
בעקבות קביעתו אלו נקבע כי במקום שחברת הביטוח תוכל לנכות סכום של 2.985 מיליון שקל מסכום הפיצויים שחויבה לשלם ל-א', הניכוי יעמוד על 2.08 מיליון שקל - כך ש-א' תזכה לתוספת פיצוי של 905 אלף שקל.