תפוס ת'כריש / צילום: Out Of The Blu
יום רביעי, שעת בוקר מאוחרת, מגרש המכוניות של נחל פארק חדרה. עודד עוז ואריק אברמוביץ' לובשים את חליפת הצלילה, מסייעים אחד לשני עם הרוכסנים ומעמיסים על גבם את בלוני החמצן. מצב הרוח טוב. כבר ארבע שנים שהם צוללים בים התיכון וזו הפעם הרביעית שהם מגיעים לתחנת הכוח בחדרה כדי לצלול עם הכרישים, באתר שהפך בשנה האחרונה למוקד תיירות. עוז, עורך דין שלומד את מדעי הים מתוך תשוקה לנושא, שמע על המקום במסגרת הלימודים והביא לכאן את אברמוביץ'. עד 11:00 הוא כבר צריך להיות על הרכבת בדרך למשרד בתל-אביב, מה שאומר שיש להם חצי שעה בדיוק לצלול עם כרישים - וחלק מהזמן הזה כולל צעידה מאומצת אל הים עם כל המשקל של ציוד הצלילה, עניין לא פשוט של 500 מטרים לאורך הפארק שנבנה במקום עד שמגיעים אל החוף.
כשהם על החוף, הם מגלים שאינם לבד: סירת המחקר של תחנת מוריס קהאן, שחוקרת את הימצאותם של הכרישים באתר, שטה במים כבר משעות הבוקר המוקדמות; בית הספר לצלילה Out Of The Blu ממודיעין הגיע הבוקר עם צולל מאושר, שזאת הפעם הראשונה שהוא פוגש בטורף העל האדיר הזה, שאורכו 4 מטרים ו-350 קילוגרם; כמה דייגים התמקמו באזור התחנה כדי להתחרות עם הכרישים על השלל, והעובדים של תחנת הכוח והפארק הסמוך עובדים במרץ.
"אין סצנות כאלה בחיים", אומר קובי טווינה, צוללן מנוסה, מהראשונים שהחלו לפקוד את המקום. הבוקר הוא הגיע לחוף עם רחפן כדי לצלם את הכרישים מלמעלה. "צללנו בתוך להקה של 40 כרישים, ובשנה שעברה פגשנו גם להקה של 80. הם נעים סביבך מכל הכיוונים, מגיעים עד כדי מגע".
לא מפחיד?
"לא. אנשים פוחדים כי לימדו אותם לפחד מכרישים. בהתחלה אשתי הייתה מחכה שאצא מהמים ואתקשר להגיד שהכול בסדר, היום היא כבר לא מתרגשת. הבעיה האמיתית היא הזרם החזק: כשהזרמים הפוכים אפשר להיסחף ולהיפגע מהסלעים. כדי לראות את הכרישים צריך לצלול ולשבת במקום, לא לזוז. לפעמים לוקח יותר מעשרים דקות ולא קורה כלום עד שהם מקבלים ביטחון. אם לומדים איך לנשום ולא מפריעים עם המצלמה, הם מתקרבים ממש עד לפנים, מסתכלים בעיניים".
המיתוס הוא שהם מריחים דם. נכנסת פעם עם פצע פתוח?
"יש מיתוס שכרישים נמשכים לדם, אז עשינו ניסוי וגילינו שהם נמשכים לדבר אחד בלבד, וזה למאכלי ים. דם מאצבע של בן אדם פשוט לא מעניין אותם וגם לא בשר פרה. אם הם היו רוצים לתת לנו ביס, זה היה קורה בכל פעם שמישהו נכנס למים בחופי ישראל, כי הם יודעים שנכנסת גם ממרחק 200 מטר. הם מרגישים הכול".
איך הם נראים מקרוב?
"הם די פצועים, בין היתר בגלל רשתות של דייגים וקרסים שיש באזור, וגם כי כרישים עושים אהבה יותר גרוע מחתולים: יש להם מין אגרסיבי שפוצע אותם. אבל אנחנו סבורים שרוב הכרישות פה בהיריון ומה שמביא אותן לכאן זה המים החמים מתחנת הכוח. זה כמו ג'קוזי עבורן".
איך גיליתם את המקום?
"דרך דייגים באזור. בזמנו, הכרישים שחו ממש קרוב לחוף ואף אחד עוד לא צלל כאן. היום הם כבר לא נמצאים בקו החוף, כי הם ביישנים והתרחקו בגלל הצוללנים והסקרנים. עשינו עשרות כניסות בשנה, זאת הייתה חלוציות וניסחנו נהלים. היינו יושבים פה שעות, מתצפתים ורושמים את התנועה שלהם. עם הזמן למדנו איזה מסלול הם עושים ואיפה כדאי לצלול. זה סרט טבע אמיתי".
חצי שעה עברה, טווינה מקפל את הרחפן ועוז ואברמוביץ' בדיוק יוצאים מהמים, מרוצים למדי: "אומנם האתר מלא פסולת וזרמים, אבל בשביל הכרישים שרואים פה, אנשים נוסעים למלדיביים ולסיני", אומר עוז. "כאן אפשר גם לשנרקל בלי תעודת צלילה. זה לראות טנק בתוך המים שמסתכל עליך בעיניים, הוא הבעל בית. מאחר שהראות לא מושלמת והמים לא צלולים, אתה כל הזמן במתח מתי תראה את הכריש. החלק היותר מפחיד זאת ההמתנה: כשהכריש מופיע נרגעים, כי מבינים שהוא לא מאיים. הוא עדין ואלגנטי, זורם בתוך המים כמו רכבת חשמלית על מסילה באופן שמוכיח כמה הוא שייך למקום ואנחנו לא".
איך הולך להיראות היום שלך אחרי צלילת הבוקר עם הכרישים?
"אני הולך לשתות כוס קפה ולהירגע. בהמשך היום אביא את הילדים מבית ספר ומהגן. בהתחלה היה הרבה חשש במשפחה, אבל תכלס מה שחשוב זה רק לוודא שהביטוח חיים בתוקף. זאת רק בדיחה כמובן, זה לא מסוכן. צריך לזכור שזאת חיית בר, אבל בישראל לא תועדה תקיפת כריש מתקופת המנדט הבריטי. היה מקרה לפני כמה שנים באשדוד שכריש נשך צוללן, אבל מדובר היה על כריש שהסתבך בכלוב דגים והצוללן שניסה לעזור לו הסתבך. מעולם לא קרה בישראל שגולש או שוחה במים חטפו על הדרך נשיכה מכריש".
במגרש החניה של האתר, אודי לוי ורן גולן, בעלי בית ספר Out Of The Blu, מקפלים את הציוד אחרי הצלילה עם מתן וילדבאום, שנכנס הבוקר לראשונה, כאמור, לצלול עם הכרישים: "וואו, היינו במים 56 דקות וזה עלה על כל הציפיות", הוא אומר. "ראינו שישה כרישים והייתי במרחק ליטוף מהם. זה משהו שבחיים לא ראיתי, הכי קרוב לטבע שאפשר".
שלוש שנים שלוי וגולן מגיעים לכאן עם לקוחות: "אנחנו שמים את הבטיחות קודם לחוויה", מדגיש לוי, "יש באתר צוללים שמגיעים עצמאית ויש צלילה דרך מועדונים כמונו, שהיא מודרכת. את התופעה של הכרישים בחדרה אני מכיר בתור דייג כבר 15 שנה, אבל לא העזתי לבוא לצלול, כי זה היה מורכב וגם לא היו כרישים בכמויות שיש היום. זה היה סודי, רק קליקה של דייגים ידעו שהם כאן".
בשנתיים האחרונות, מספר לוי, "הבנו שצריך לרדת לצלילות בכל פעם רק עם לא יותר משני לקוחות כדי לשמור על המאזן האקולוגי מול הכרישים וגם כי המפגשים עם הכרישים הרבה יותר דרמטיים כשהקבוצה מצומצמת. מה גם שזה אתר צלילה מורכב בכל קנה מידה עולמי, לכן יש לנו תחנה חופית ואנחנו נוקטים בכל אמצעי הבטיחות. אנחנו משתדלים לעדכן את תחנת הכוח כשאנחנו מגיעים לצלול, אבל בינתיים הם לא מכירים את הפעילות שלנו. את החוקרים באזור אני מעדכן".
מה הקושי בצלילה כאן?
"הסכנות המרכזיות הן הזרם של המים, שמתנהג כמו זרם של מים לבנים בנהר, וגם הדייגים שזורקים רשתות, הסירות של החוקרים ושל אנשים פרטיים שמתקרבים עד אזור הצלילה, וההתנהגות מול הכרישים. מצד שני, האתר מציע חוויה ייחודית והפעילות מעודדת את ענף הצלילה בארץ. אני למשל דורש מהצוללנים רמה גבוהה של ניסיון בצלילה בים תיכון ושולח אותם להשתלמויות. לאחרונה פתחנו קורסים ייעודיים לצוללנים כדי שיוכלו בשנה הבאה לצלול כאן עם הכרישים".
"עונת הכרישים בחדרה" הפכה בשנה האחרונה למטבע לשון בקרב הצוללנים בישראל וחובבי טורפי-העל הימיים והיא נמשכת בין החודשים דצמבר לאפריל. מעניין שמדי שנה מגיעות לכאן כרישות אחרות, כלומר הן לא חוזרות לישראל מדי חורף, אלא מעבירות את העונה וממשיכות הלאה ואז מגיעה להקה חדשה, כך לפי ממצאי המחקר עד כה, שמתנהל זאת העונה השלישית על-ידי החוקרים בתחנת מוריס קהאן, שלוחה של אוניברסיטת חיפה, שתייגו וזיהו 25 כרישות עד כה.
הפופולריות של האתר מכה הדים גם מחוץ לישראל: החודש הגיעו לסקר את התופעה עבור העיתונות הגרמנית, מדווח ד"ר אסף אריאל מעמותת אקואושן, שיזמה השנה תוכנית הסדרה לאתר. "רשות הטבע והגנים מובילה אותו כי לה יש מנדט בערכי טבע מוגנים וכרישים זה ערך טבע מוגן", אומר אריאל. "שותפים נוספים הם רשות הצלילה הספורטיבית, משרד התרבות והספורט, החברת להגנת הטבע, עיריית חדרה, חברת החשמל והחוקרים מאוניברסיטת חיפה".
להרבה גופים יש פה אינטרנס, אז אני מניחה שזה טוב. מצד שני, הסדרה משמעותה תשלום על הזכות לצלול עם הכרישים ואילו היום זה חופשי ופתוח לכולם.
"הסיכויים להסדרה טובים, אבל שום דבר לא יכול לזוז בלי עיריית חדרה, כי זה בשטח המוניציפלי שלה, וגם לחברת החשמל יש בעלות עליו, אז צריך את שיתוף הפעולה שלהן. חשוב לעשות את זה כי כרגע הכול בלגן. צוללים נכנסים למים בלי פיקוח, סירות נכנסות ללא הגבלה, דייגים עומדים בגדה הצפונית ששם רוב הכרישים מרוכזים, יש שובר גלים שהוא מערום סלעים לא בטיחותי, צמוד לתחנת הכוח, ושם עומדים הסקרנים. הדייגים זורקים חכות וכרישים וצוללנים יכולים להיפגע מהקרסים. המיקס הזה של סירות, צוללנים, שחיינים ודייגים לא מוצלח במיוחד, המצב כרגע לא בטיחותי לאף אחד - לא לכרישים ולא לאנשים".
אז מה בתוכנית?
"עמדת תצפית מסודרת לסקרנים ורגולציה של מועדוני הצלילה, למשל. אומנם עד היום לא היו פציעות, אבל לא צריך לחכות ליום שזה יקרה".
ביטוי לצורך בהסדרה אפשר למצוא בהודעה של יחידת הצוללים של זק"א מדצמבר האחרון: "כוננות אמת: היעלמות צולל ליד תחנת החשמל בחדרה באזור הכרישים", לשון ההודעה, "צוות חוד חנית בדרך למקום". מאוחר יותר התקבלה הודעת עדכון: "האירוע הסתיים. הצולל יצא מהמים בשדות ים לאחר שצלל עם מצלמה כדי לצלם את הכרישים. האזור נצלל (כך במקור) כמדי חורף בעשרות צוללים סקרנים, גולשי קיאק ועוד. באתר ישנם זרמים חזקים מחברת חשמל בנוסף לחוטי דיג, קרסים וברזלים במים. וכמובן הכרישים הם חיות מוגנות ולא צפויות. הפעם זה נגמר בשלום".
"יש משוגעי כרישים בכל העולם וגם בישראל", אומר אריאל, "לכן המקום הזה ייחודי ומושך רבים. אין הרבה מקומות בעולם שבהם אתה יכול לראות אפילו מהחוף כרישים של 4 מטר, בייחוד את הנקבות הגדולות של המין העפרורי. אוניברסיטת חיפה עושה פה מחקר חלוצי, גופים אחרים רוצים למנף את זה לתיירות ואנחנו כמובן חושבים על שמירת הטבע והעלאת המודעות".
פרט לחדרה, ישנם עוד שני מוקדים בישראל עם נוכחות מוגברת של כרישים: בתחנת הכוח באשקלון (אלא ששם האתר סגור ולא ניתן לצלול בו, מה גם שהראות לקויה), ובכלובי הדגים באשדוד (שבהם מגדלים דגי דניס והכרישים מתקבצים לשם בגלל שפע המזון). "כשאנחנו מדברים על כרישים בישראל, אנחנו מדברים גם על בטאים ועל הטריגונים, שהם חתולי ים או עטלפי ים. מתברר שיש הרבה כאלה בחופים בישראל".
חתולי הים של ישראל (טריגונים) מעניינים גם כן את הצוללנים המקומיים, ואכן מדובר בחיה מופלאה למראה שכמעט לא מוכרת לציבור: "זאת חיה בסכנת הכחדה בעולם, אבל דווקא בחופים של ישראל, בייחוד בחופים חוליים, בקריות ובפולג, יש כמויות יפות של חתול ים", מסביר אריאל.
את הים התיכון ובמיוחד באזורנו נהוג לכנות "מדבר ימי". אני מבינה שזה לא המצב.
"בהחלט. אני מתקומם על ההגדרה הזאת. הים התיכון פשוט היה מתחת לרדאר במשך שנים ארוכות עד שהחלה ההתעוררות לאחרונה. אפילו באזור שלנו, העני יחסית, אנחנו רואים כרישים, דולפינים ואלמוגים. יש הרבה מה לראות בים התיכון, הבעיה היא הראות כי יש גלים שמעלים חול. אבל בימים שהים פלטה ויש רוח מזרחית, מגלים מתחת למים חיים יפים שלא יודעים עליהם".
"זה פרדוקס. בעולם יש ירידה של 90% בקרב אוכלוסיית דגי הסחוס ולמרות שהסביבה שלנו מאוד ענייה בחומרי הזנה, דווקא בישראל רואים הרבה טורפי-על ימיים", מסכים ד"ר אביעד שייניין, שמנהל את תחום המחקר של טורפי-העל הימיים באוניברסיטת חיפה, "כנראה שזה קורה כי לא צדים אותם בישראל, כי הם לא כשרים. בעבר הם היו נמכרים לרצועת עזה ולשמחתנו הפסיקו את זה. מה שעשה מהפכה בהיבט של הכרישים בשנים האחרונות הוא הכנסתם על ידי רשות הטבע והגנים תחת חוק הגנת חיות הבר. יש התעוררות בכל מה שקשור לים התיכון".
מה השתנה בים התיכון שהזרקור מופנה אליו?
"זה קרה הודות לגילוי הגז שהוביל לאיסוף המידע על הים התיכון. פתאום הוא הפך למקור אנרגטי וכולם מסתכלים לכיוונו, לא רק חובבי סביבה. הים התיכון זה גם מי השתייה שלנו (בשל מתקני ההתפלה, צ' ק' ה') ואם הים לא בריא, המשמעות היא שאין לנו מים לשתות. פעם היו מכנים אותנו 'מחבקי דגים', אבל בשנים האחרונות הגישה השתנתה. הנסיבות יצרו מצב שמחייב איסוף נתונים, דבר שלא נעשה באופן עקבי בישראל מקום המדינה. בעבר, כרישים לא עניינו כמעט אף אחד ודולפינים עניינו כמה אוהבי דולפינים, אבל היום זה פורץ גבולות, ההתעניינות היא גורפת. טורפי-העל הימיים הם אינדיקטור חשוב לסביבה הימית ויש להם משמעות לסביבה בריאה. הם דואגים לנקות את המערכת הימית מבעלי החיים החולים והפחות מוצלחים. אם לא נשמור על טורפי-העל של ישראל ייווצר חוסר איזון במערכת האקולוגית".
על כן, מתוכננת לקום בקרוב תחנת מחקר נוספת שתעסוק בטורפי-העל באזור אשדוד. בתחנת המחקר מוריס קהאן יוצא לדרך גם מחקר מקיף נוסף על אוכלוסיית הטונות כחולות הסנפיר בישראל. "זה טורף-על חשוב מאוד ברמה הכלכלית העולמית", מסביר ד"ר אביעד שיינין מהתחנה.
למחקר על הכרישים בחדרה שותפה גם הדוקטורנטית עדי ברש, עמיתתו של שיינין, שמנהלת גם את קבוצת הפייסבוק "כרישים בישראל". צוללנים רבים מתעדים את הצלילות, ותמונות של כריש חדרתי או של חתול ים חיפאי מועלות לרשת באופן יומיומי, מה שמהווה תרומה גם לחוקרים, שכן באמצעות צילומי הצוללנים אפשר לזהות את הכרישים, לעקוב אחד מספר הפרטים ולייצר תמונת מצב.
גם לצוות המחקר במוריס קהאן יש צלם בית, חגי נתיב, צלם תת ימי וביולוג ימי שצבר 3,000 שעות צלילה מאז 1994. הוא מלווה את המחקרים כדי שהנתונים הנאספים לא יישארו רק באקדמיה ויונגשו לציבור. "פעם הייתי יכול לצלם רק 36 תמונות מתחת למים", אומר נתיב, "אבל היום אני כמעט חופשי ממגבלות ולא רק בפן האמנותי אלא גם בתיעוד לצורכי מחקר. צוללנים קונים היום מצלמת גו פרו ומוסיפים אותה כאביזר מתחת למים, וגם אנשים שהם לא צלמים מקצועיים מביאים יופי של מידע. זה מאפשר לנו להראות את החיים המרשימים שיש בים התיכון כדי לשכנע פקידי ממשלה שחשוב לשמור עליהם".
הכרישים בחדרה וחתולי הים לא לבד בים התיכון. בישראל חיים גם כ-300 דולפינים מסוג דולפינן מצוי ובשנה האחרונה אף נצפו בחופים הדרומיים דולפינים מסוג דולפין מצוי, שנמצא בסכנת הכחדה בעולם וחזרתו לחופי ישראל משמחת מאוד את החוקרים (על כן מקודמת בימים אלו שמורה ימית באזור ניצנים). השנה גם הכריז ארגון IMMA, שפועל מטעם האיגוד הבינלאומי לשימור טבע (IUCN), על חופי ישראל כאזורים חשובים לדולפינן המצוי ולדולפין המצוי, הכרה שהיא ציון דרך בפעילות המקומית. את הדולפינים אומנם קשה לפגוש בצלילות בים התיכון כי הם נמצאים בים הפתוח, ויש רק מוקד אחד שנחשב לכזה שמאפשר מפגש איתם, והוא בסמוך לצוללת שירה במפרץ חיפה.
כדי לעקוב אחרי אוכלוסיית הדולפינים בישראל, מבצעת משנת 1994 עמותת מחמל"י (מרכז חקר, מידע וסיוע ליונקים ימיים בישראל) שפועלת בחסות האקדמית של המכון ללימוד ים באוניברסיטת חיפה, תצפיות וסקרים שהובילו ליצירת "קטלוג הדולפינים של ישראל": 150 דולפינים מזוהים עם שם, מאפיינים, צילומים ומעקב אחרי המסלול שלהם. את הקטלוג ניתן למצוא ברשת והוא מורכב מצילומי סנפירי הגב של הדולפינים, שעליהם יש "שנצים" מזהים, צלקות שנצברו במהלך חייהם ממשחק, ריב או היקלעות לרשתות דייגים. 20 מהדולפינים בקטלוג אף מוצעים לקהל לאימוץ. עבור 180 שקלים לשנה, תרומה לעמותה, ההורים הגאים יקבלו דיווח שוטף היכן נראה הדולפין וצילומים שלו.
בין המועמדים לאימוץ אפשר לציין את אייל, דולפין קשוח שלא חושש מקרבות ונצפה באכזיב, את בוגי הדולפין החברותי ממכמורת, את גבע הקופצני מנתניה, דני מהרצליה, דרורה מראש הנקרה, הולו מתל-אביב, וזיגזג התל-אביבי, שהוא הגור הצבר של זיגי הדולפינה, המוכרת לחוקרים משנת 2005 ומדי שלוש שנים מביאה גור או גורה. גם טלי היא דולפינה ישראלית אסלית, שנצפתה לראשונה בשנת 1999 ומאז נראתה לאורך מישור החוף מאשקלון ועד חדרה. מוני הדולפין קיבל את שמו כי הסנפיר הגבי שלו נראה כמו חצי ירח. ויש גם את סוכר, דולפין שאוהב לקפוץ מחוץ למים ונצפה כמה פעמים בין נתניה ותל-אביב.
"היכולת לזהות דולפין ברמה האישית מאפשרת לנו להעריך את גודל האוכלוסייה בישראל, את קצב ההתרבות, ולעקוב אחרי ההשתנות בזמן", מסביר שיינין, "יש לזה גם פן אישי ורגשי בקשר עם הציבור, שמאפשר לו לקחת חלק פעיל במחקר (ב-2017 התקבלו בעמותת מחמל"י 116 דיווחים של אזרחים שראו דולפינים בים, צ' ק' ה'). כיוון שזה פרויקט שאין לו כמעט תקציב, אנחנו עושים גם שיתופי פעולה עם מועדון היאכטות Sea-Gal ומציעים לקהל הפלגות של ארבע שעות לתצפות על דולפינים בים באזור המרכז".
"קל לראות דולפינים בהפלגות של יאכטות כי הם רוכבים על גלי החרטום, הם בעצם תופסים גלים", מסבירה ד"ר מיה אלסר מעמותת מחמל"י שחוקרת את הדולפינים בישראל זה עשרים שנה. "גם סקרי דולפינים מתבצעים על יאכטות באמצעות שלושה סוקרים, אחד מקדימה ואחד בכל צד. אנחנו עושים זיגזגים במשולשים מהחוף ומערבה לאורך אזור מסוים. אם רואים דולפינים, עוצרים את הזיגזג ומתחילים להתחקות אחריהם. לתצפת אם הם אוכלים, מתרבים או רק נודדים בכיוון מסוים. את הדולפינן המצוי אפשר לראות בים במקבץ של כמה פרטים בודדים ועד 12 פרטים ביחד".
כמה זמן דולפין יכול לחיות?
"בתנאי שבי דיווחו על 40 שנה. כדי לאמוד את הגיל של הדולפינים בישראל אנחנו לוקחים דגימות מדולפינים מתים שמגיעים לחוף. בשיניים שלהם יש טבעות כמו שיש בעצים, מדי שנה מתווספת שכבה דנטלית ואפשר לספור. הדולפינה הכי מבוגרת שמצאנו בישראל הייתה בת 29. בנתיחה שלה נמצאה רמה גבוהה מאוד של כספית שנובעת מזיהום הים, בעיקר על-ידי שפכים תעשייתיים, מה שמוכיח את הצורך בשמירה ושימור הסביבה הימית".
מה מעמדם של הדולפינים כיום בישראל?
"מבחינת חקיקה, היונקים הימיים נחשבים מין מוגן, כלומר אסור לצוד אותם בניגוד לשנים שאחרי קום המדינה, אז היו בישראל הרבה דולפינים שנחשבו מזיקים לחקלאות וניתנו היתרים לדיג וציד של דולפינים. היום זה אסור, הם מינים מוגנים, אבל מצד שני לא נעשה שום דבר משמעותי כדי לשמר אותם".
מה צריך לעשות ולא נעשה?
"קודם כול צריך לדעת כמה דולפינים יש בישראל ומאיזה מינים. כיום המדינה לא מממנת שום תוכנית ניטור ליונקים הימיים והעבודה נעשית במחמל"י בהתנדבות ומתרומות. יש לנו עזרה מהרשות לטבע והגנים, אבל זה רחוק מניטור כמו שצריך: אנחנו מצטרפים על בסיס מקום פנוי לספינת הניטור של המדינה בבת גלים, מה שקורה לעיתים רחוקות. לדעתנו, צריך גם להרחיב את הסקרים: היום אנחנו עושים אותם במים חופיים שהם עד 6 מייל מהחוף, אבל אנחנו לא יודעים מה קורה עם יונקים ימיים בים העמוק בישראל. לכן צריך להכניס את תוכנית הניטור של הדולפינים לתוכנית המרחב הימי של משרד החקלאות. היום היונקים הימיים לא מוזכרים בתוכנית הזאת. בקידוחי הגז, למשל, עושים סקרים באמצעות שחרור גלי קול וסונר כשלב מקדים לקידוחים וזה מפריע ליונקים הימיים, זה יכול להרוג אותם או להבריח אותם מכאן. אנחנו מבקשים לעשות סקרים מקדימים לפני שנותנים היתר לספינה לשחרר גלי קול בכזה תדר. אנחנו לא מבקשים מהמדינה להוציא כסף על זה אלא צריך לגייס את חברות הגז לשלם על הסקרים הללו, כפי שזה נעשה בעולם. מהעדכון האחרון שקיבלתי ממשרד האנרגיה, הם לא מתכוונים לעשות את זה. מה גם, שבחוף הצפוני בישראל יש ירידה משמע ותית ביונקי הים וצריך לבדוק למה זה קורה, גם על זה אף אחד לא נותן היום את הדעת. צריך להבין: ברגע שמרחיקים מפה את היונקים הימיים שהם טורפי העל, זה ישנה את כל מארג המזון בים ואין לדעת מה יהיו ההשלכות".
מה בכל זאת מושך את הדולפינים אלינו?
"אני משערת שחוסר הצפיפות. כיוון שאנחנו נמצאים במקום דל בחומרי תזונה, אין פה הרבה מאבק ותחרות על שטחי מחיה, הטמפרטורה מאוד נוחה והחוף שלנו מאוד מגוון - יש חופים סלעיים, חופים עם מים עמוקים בצפון וחופים עם מים רדודים בדרום".
בשנה שעברה חנכה העמותה את מרכז הדולפין והים באשדוד, מרכז מבקרים למשפחות שמעלה למודעות את חיי הדולפינים בישראל ומציע פעילויות גם בחול המועד: "זה חלום של שנים ובזכות עיריית אשדוד והנמל הקמנו את המרכז", אומרת אלסר. "אני זוכרת שבתחילת המחקר על הדולפינים הייתי נתקלת בשאלות כמו 'מה, איפה יש דולפינים בישראל?', אבל היום הישראלים יודעים שהדולפינים בישראל נגישים. הם מצלמים אותם בעצמם ומדווחים לנו. לא חייבים לראות אותם רק בשבי או בסרטים והתגובות מהציבור מאוד אוהדות".
בצד החיבה ליונק החייכן והחכם, אלסר גם מבקשת להזכיר: "זאת לא חיית מחמד אלא חיית בר. אני כבר חטפתי מכת סנפיר, נגיחה ונשיכה מדולפינים".