לראות את המחר / איור: עומר הופמן
במשך תשע השנים האחרונות, בתדירות של כל הזמן, אני מנסה להשפיע על בני המקסים יונתן, שישב ללמוד. בתשע השנים האחרונות, כך לשבועתו, המורה לא נתנה שיעורי בית, שאותם ממילא הוא כבר סיים בכיתה. בנוסף, התברר שלמרבית המורות הייתה אנגינה (מדובר במגיפה בלתי נשלטת, שהשתוללה בעיקר סמוך לבית הספר שלו), כך שהמבחנים בוטלו כבר כמה שנים ברציפות, וכל מאמציי לזכות לראות אותו עושה מה שמקובל לעשות עם ספרי ומחברות הלימוד עלו בתוהו. אפילו שיעורי בית ועבודות הגשה הוא לא נתן לי להכין עבורו.
והנה, הלימודים בחטיבת הביניים רגע לפני סיום, השיבוצים לתיכון ולמגמות קרבים, ולפתע, באיחור אופנתי של כמה שנים, בניגוד גמור למה שהורגלתי אליו, הילד מנסה לעלות ברגע האחרון על כרכרת השגרה בנתיב הסלול. הוא מגיע אליי, ככה בנונשלנט, לקראת ערב, מעדכן אותי שמחר יש מבחן משווה (יש לזה שם אחר היום) במתמטיקה ומבקש, אם יש לי חצי שעה פנויה, שאלמד אותו לרגע את כל החומר של כיתות ז'-ט' באלגברה ובהנדסה. ייאוש.
פעם, כשהגעתי איתו לאסיפת הורים בכיתה ה', חפוי ראש ומוכן לעונש, המורה הסבירה לו שמוקדם מדי נהיה מאוחר מדי, ונתנה לו, שוב, צ'אנס אחרון, תוך שהסבירה לו שהוא חלש באנגלית וביקשה שישלים את החומר לפני שיהיה מאוחר. אני הנהנתי בהכנעה, כהנהן הורה באסיפות הורים, ואילו הבן יקיר לי הסביר לה שנכון שהוא חלש באנגלית, ובגלל זה הוא לא ישלים את החומר, כי אבא שלו טוען שעדיף לחזק את החוזקות שלך, כדי להיות מצוין בהן. אם הוא יחזק את החולשות שלו, הסביר, הוא יתקדם בהן לכל היותר לרמה בינונית, וחבל על הזמן שלו. ולכן, כך הודיע לה הנער, הוא נאלץ לדחות את הצעתה. והנה, לא חלפו ארבע שנים ונפלה עליו חרדת המציאות, ופתאום, באמת אני חושש שמוקדם מדי נעשה מאוחר מדי.
שנים אני מאיים עליו שאם הוא לא יוציא ציונים טובים הוא לא יתקבל ללימודים גבוהים, וחייו הבוגרים ייחרבו. כמו רבים וטובים לפניי, אני מנהל כיום את מלחמות האתמול ומנסה להכין את הילדים שלי בבטחה לחיי הדור הקודם, החיים המוכרים לי. ההורים שלנו ישבו לנו בסביבת התנוך, וניסו לשכנע אותנו למצוא עבודה עם קביעות, תוך המלצה על התעשייה האווירית, אגד, משרד החינוך או משרה טובה בעירייה, ואנחנו הנהנו ובחרנו קצת אחרת.
ההורים שלהם, בזמנם, שהיו בעלי מקצוע, ניסו לשכנע אותם ללמוד מקצוע: רתך, מסגר, טכנאי, מכונאי, ספר, שען או סנדלר, מלאכה שפרנסה בצדה בעולם של פעם. כולנו אומרים שאנו רוצים עבור ילדינו את הטוב ביותר, ומתכוונים למעשה שאנו רוצים עבורם את הבטוח ביותר, את מה שמוכר לנו. כפועל יוצא מכך, אנחנו מנסים להכין אותם לחיים הכמעט לא רלוונטיים עבורם, של הדור שלנו.
איימתי עליו שאם הוא לא יוציא ציונים גבוהים, הוא לא יתקבל ללימודים גבוהים, מאחר שכך זה היה לפני 30 שנים, בזמני, רגע לפני שהקימו את כל המכללות ורגע לפני שהמרכז הבין-תחומי (או כמו שהחבר'ה קוראים לו: "המרכז הבן טחונים") אפילו קיבל אישור להעניק תואר דוקטור, וניתן כבר להגיע ללימודים גבוהים בתשלום, גם בלי הצטיינות יתירה בתיכון.
איימתי עליו בביטחון מוטעה, כמצופה מהורה, שאם הוא לא יתקבל ללימודים גבוהים אין לו עתיד (לאחרונה גיליתי שכולנו מסכימים לגבי מה שיהיה בעתיד, והמחלוקות העיקריות שנותרו בין אנשים הן רק לגבי מה שהיה בעבר), זאת אף שלאחרונה גיליתי שאפילו את ההווה איני מיטיב להכיר, וכבר כיום אינני יודע ובוודאי שאיני מבין במה באמת עוסקים מרבית הצעירים שמסבירים לי מה המקצוע שלהם. לפעמים אפילו קצת נדמה לי שלא לומדים את הדברים האלה באוניברסיטה, שנותרה תקועה לה סתם, באמצע החיים של רבים מאיתנו.
העובדה שאני אפילו לא מכיר ממש את המקצועות של הדור הנוכחי, לא ממש מפריעה לי לנסות להכין את הילדים שלי, בכלים של הדור הקודם, למלחמה של הדור הבא. מה לעשות, העולם משתנה מהר ואנשים משתנים לאט.
פה ושם לאורך השנים, ניסיתי לחזק את עצמי, בלי לגלות לו, והתעודדתי מכך שביל גייטס עזב את הלימודים באוניברסיטה לאחר שנה אחת, וייתכן, לא עלינו, שעד היום הוא לא שב להשלים אותם. התעודדתי מכך שסטיב ג'ובס התחיל את הסיבוב לאחר שחזר מטיול ארוך מדי במזרח הרחוק, שם, לפי הסיפור, היו רק חומרים ספורים שאותם לא עישן, ואילו תמאס אלווה אדיסון הקטין לעשות, ועזב את בית ספר בגיל 12, התחיל ללמוד בבית, המציא מלא תירוצים מדוע בית ספר לא בשבילו, והמשיך להמציא עוד 1,093 המצאות שרשומות על שמו (כולל כמובן נורת החשמל, שאלמלא היא, היינו יושבים עד היום בבית ורואים טלוויזיה בחושך).
אבל בינינו, איזה הורה מביט על בנו הצעיר ומאחל לו שיפסיק ללמוד או שייסע קצת לדפוק את הראש במזרח, בתקווה שייצא מזה איזה ביל גייטס או סטיב ג'ובס. אנחנו רוצים עבורם שקט וביטחון, שילכו באיזה תלם חרוש, שלא ירוצו, מחשש שייפלו ושיקפידו ללבוש משהו חם כי קר שם בחוץ.
ומה לגבי אדיסון? הממציא הזה, שלכאורה היה עם הראש הכי פתוח בעולם, העסיק פעם עובד בשם טסלה, מדען צעיר, שהציע לו להאיר את החיים באמצעות זרם חילופין, המצאה שאותה דחה אדיסון בבוז גדול (אדיסון אפילו המציא על הדרך את הכיסא החשמלי כדי להוכיח כמה זרם החילופין מסוכן לשימוש). כעבור שנים ספורות כל העולם הואר באמצעות זרם חילופין, הארה שלה לא זכה אדיסון, שמת בידיעה שכשל ושאפילו הוא, גדול הממציאים בני דורו, לא הצליח לראות נכוחה את העתיד לבוא.
כשאני מבין כמה המדען הפתוח הזה היה עיוור מלחזות את העתיד של הדור הבא, אפילו בתחום שבו עסק, אני חש סלחן יותר כלפי עצמי, ויושב מדי יום כבר למעלה מחודש להשלים את החומר של החטיבה ולבקש ממי שרק אפשר מועד ב' והזדמנות שנייה לחזור, או לעלות לראשונה, ביחד עם יונתן, לתלם המוכר שאותו כה היטבתי לחרוש בעבר.