נשיא המדינה, ראובן רובי ריבלין / צילום: שאטרסטוק
הבוקר התפרסמה בעיתונות ידיעה שלפיה יונתן היילו הגיש לנשיא פעם נוספת, שלישית במספר, בקשה לחנינה. נזכיר: היילו הורשע בהריגת אדם שאנס אותו במשך תקופה ארוכה. הוא נדון ל-20 שנות מאסר, ולאחר מכן קוצר עונשו. אבל הוא הושאר בכלא למרות מחאה ציבורית רחבה. שתי בקשות חנינה שהגיש לנשיא נדחו. לפני יומיים (ב'), נשיא המדינה ראובן ריבלין ושרת המשפטים איילת שקד הציגו את "מתווה ה-70" להגשת בקשות חנינה במסגרת ציון 70 שנה להקמת מדינת ישראל. במסגרת המתווה יישקל מתן חנינה, בין היתר, לאסירים שעברו התעללות על ידי נפגע העבירה. בול יונתן היילו, שבמשך תקופה ארוכה היה קורבן לאונס מצידו של האדם שרצח.
הכלל והחריג
המכשול העומד בדרכו של היילו הוא הסעיף במתווה הקובע ש"ככלל, לא תינתן חנינה לאסירים שהורשעו בעבירות רצח והריגה". הסייג הזה מובן - ככלל. הוא לא מובן, ולא הגיוני, כאשר מדובר במקרה יוצא דופן כמו זה של היילו. אונס, בין של גבר ובין של אשה, הוא מעשה אכזרי מאין כמותו - זו אכזריות מאין כמותה. כאשר ההתעללות משתרעת על פני ימים ושבועות היא בלתי נסבלת. אונס מן הסוג שחווה היילו הוא לא רק אכזרי, הוא גם משפיל, מעשה שהורס צלם אנוש.
אפשרויות אחרות?
אפשר לטעון, והיו שעשו זאת, כי עמדו בפני היילו אפשרויות אחרות. לפנות למשטרה או לפנות לעזרה בדרך כלשהי. אולי היה אפשר וראוי לעשות זאת. זה בוודאי נשמע הגיוני לנו, היושבים מרחוק ולא חווים את ייסוריו של היילו, וגם לא ממש יודעים ומכירים את הנסיבות של המקרה. לפי העדויות, של היילו ואחרים, היילו פחד לפנות לעזרה. בכל פעם הוא קיווה שאולי היא האחרונה. מכל מקום, הייתה לו בהחלט סיבה טובה להאמין שאם יתלונן הוא יעמיד את חייו בסכנה.
זר לא יבין זאת
המקרה של היילו נראה לי ראוי להיכלל בקטגוריה של "זר לא יבין זאת". נכון שאפשר להחיל זאת על עבירות רבות, אבל כאמור כאן מדובר במעשה לא רגיל, יוצא מן הכלל. לא גניבה, לא מעילה, לא התאכזרות לשמה. כאן מדובר בהתעללות שהתוצאה שלה היא כאמור מחיקת צלם האנוש של הקורבן. מי שעושה זאת יוצר במו ידיו מצב בו הקורבן מאבד כל שיקול דעת.
יש הזדמנות
היילו יושב בכלא כבר כמעט 10 שנים. בואו לא נהפוך אותו לז'אן ולז'אן, עליו סיפר ויקטור הוגו בספרו "עלובי החיים". היילו סבל מספיק, בתחילה מידי קורבנו ולאחר מכן ממערכת המשפט. יש עכשיו הזדמנות לעשות איתו חסד - וצדק.