מזונות איור מירה פרידמן
1. באוגוסט אשתקד פרסמנו ב"גלובס" את ההשלכות הכלכליות הכבדות שעשויות להיות לפסיקה התקדימית של בית המשפט העליון בנושא מזונות. תזכורת: העליון קבע כי הורים גרושים שחולקים משמורת משותפת על ילדים בני 6 עד 15, וששכרם זהה או קרוב לכך, יהיו חייבים בדמי מזונות משותפים בהתאם ליכולותיהם הכלכליות.
לפסיקה הזו עשויות להיות השלכות כלכליות רטרואקטיביות, כיוון שנראה כי בתי המשפט בישראל, כולל העליון, טעו בפירוש הדין העברי. לטעות בפרשנות הזו היו השלכות משמעותיות על אלפי תיקי גירושים ומזונות. כי חלוקה רטרואקטיבית של מזונות, השונה בתכלית מזו שנפסקה בעבר, עשויה לגרור גל של תביעות נגד המדינה להחזר הכספים. זה העניין הכלכלי-רטרואקטיבי, אבל העניין החשוב יותר היום הוא החלוקה הכלכלית של המזונות מאז פסיקת העליון.
2. אז מהי בדיוק החלוקה ואיך מחלקים מזונות על-פי פסיקת העליון? שאלות טובות, בלי תשובות טובות, שחושפות את הבעיה הגדולה של מערכת המשפט מאז הפסיקה התקדימית של העליון. בסופו של דבר העליון פסק את מה שפסק, אבל מי שקובע מדי יום את סוגיית המזונות הם בתי הדין למשפחה, שבהם נערכים הדיונים בדלתיים סגורות, ובפועל אין בקרה ואין אכיפה של הפסיקה התקדימית בבית המשפט העליון.
כך נוצר מצב שבו ניתנים פסקי דין בנושא מזונות המנוגדים זה לזה, וגרוע יותר: מנוגדים לפסיקת העליון. מי מבקר? מי אוכף? נראה שאיש לא עושה זאת, ובחלק מהמקרים השופטים ממשיכים לקבוע מזונות בהתאם לצו מצפונם או לתפיסת עולמם - לרוב בניגוד גמור למה שקבע העליון.
גם היכולת של מי מההורים להמשיך להיאבק בערכאות יותר עליונות על מה שהם רואים כאי-יישום של פסיקת בית המשפט העליון, הולכת ונשחקת באופן טבעי: תהליכים משפטיים אורכים זמן ועולים הרבה כסף - ואלה לא מגבירים את המוטיבציה להתגלגל בבתי משפט.
3. כדי להשיב על השאלה המרכזית והכלכלית - איך בעצם מחלקים את המזונות בין ההורים, ניעזר במאמר שכתב ד"ר יואב מזא"ה, מומחה לדני משפחה, בעקבות פסיקת העליון. מזא"ה מביא את עקרונות החלוקה כפי שבוטאו על-ידי שופט העליון עוזי פוגלמן, שכתב את פסק הדין המרכזי.
ראשית, פוגלמן דחה את השימוש שהיה קיים בעבר במונח הבעייתי של "הכנסות פנויות", והחליפו במונח "משאביהם הכלכליים של ההורים". הכוונה היא לסך ההכנסה ברוטו מעבודה, מעסק, מהון ומשקיפות שווי רכוש, בניכוי תשלומי חובה (מיסי הכנסה ובריאות וביטוח לאומי).
לגבי תשלומי חובה, עלות הדיור, למשל, איננה תשלום חובה, שכן זוהי החלטה שרירותית של אנשים, והם יכולים לבחור היכן להתגורר ובאיזו עלות חודשית בהתאם להכנסה, כפי שהם יכולים לבחור אילו מוצרי מזון לאכול.
שנית, אף שהמקרים שנדונו בבית המשפט עסקו במשמורת משותפת, פסק הדין קובע כי בכל המקרים - גם לא של משמורת משותפת - תחול חובת המזונות של שני ההורים. לפיכך, מסביר מזא"ה, כי כשהיכולת הכלכלית של ההורים שווה, וישנה משמורת משותפת, וליתר דיוק כשזמני השהות עם ההורים שווים, יישא כל הורה בעלות הילדים כשהם אצלו ("קיזוז מלא"), וההורים יחלקו ביניהם בדרך שווה את עלות ההוצאות החריגות (חוגים, טיפולי שיניים וכדומה). אם הכנסות ההורים אינן שוות, עליהם לשאת בהוצאות הילדים בהתאם ליחסיות של הכנסותיהם.
נדגיש, כי הוצאות השהות של הילדים הכוללות את מה שנקרא "הוצאות המדור" (שכירת דירה או תשלום משכנתא, תכולת הבית, מזון ובילויים) - "כל הורה יישא בהן בעצמו בזמן שבו הילדים שוהים עימו, ולא יהיה צורך בהעברת כספים ביניהם" (מהלכת העליון). הנוסחה של מזא"ה קרובה מאוד לנוסחה שקבעה בזמנה "ועדת שיפמן" וגם לנוסחה שקבע בבית המשפט המחוזי השופט שאול שוחט.
מזא"ה מביא דוגמה שבה יחס ההכנסות בין האב לאם הוא 70%-30% - שזה גם היחס שלפיו עליהם לחלק ביניהם את עלויות הילדים. אם הילדים נמצאים רק בבית האם, והיא היחידה שמוציאה עליהם כסף באופן ישיר, האב יצטרך להעביר לאם 70% מהעלויות; אך אם הילדים נמצאים אצל שני ההורים באופן שכל הורה מוציא על הילדים סכום דומה, האב נושא באופן ישיר ב-50% מעלויות הילדים, כשהם אצלו. לכן, במצב כזה עליו להעביר רק 20% מהעלות הכוללת של שני הילדים, על-מנת שכל הורה יישא בעלות הילדים בהתאם ליחס ההכנסות.
מזא"ה ביטא את הדברים בנוסחה שמצורפת למאמר הזה - נוסחה שאומרת בפשטות, שבית המשפט צריך לחשב את יחס ההכנסות של ההורים ולוודא שכל הורה נושא בחלקו היחסי, בהתחשב בהוצאות שמוציא ההורה על הילדים כשהם אצלו. עם זאת, נדגיש שוב שעל-אף שהמקרים שנדונו בעליון עסקו במשמורת משותפת, דבריו של השופט פוגלמן חלים גם כשאין משמורת משותפת ושקיימת שונות משמעותית בין זמני השהות של ההורים.
4. מזא"ה מותח ביקורת על בתי המשפט בנוגע למה שנקרא "הוצאות שאינן מתקזזות" בגידול הילדים, כמו למשל ספרי לימוד, מינויים למועדוני ספורט, טאבלטים, אופניים, טלפון סלולרי, מתנות יום-הולדת ועוד. לטענתו, הפרקטיקה של בתי המשפט שעל-פיה חויבו אבות בצרכים הכרחיים של כ-1,400 שקל לחודש לילד, אינה מגובה באסמכתאות כלכליות.
לדבריו, ממחקר שהוא עשה עולה שהוצאות אלה הן פחות מ-5% מכלל ההוצאות שמוציאים ההורים על הילדים. כך לדוגמה, במשפחה בת שני ילדים, עם הכנסה חודשית נטו של 10,000 שקל בחודש, עלות הילדים הכוללת היא כ-4,300 שקל, מתוכם כ-3,400 שקל הם הוצאות שהות, כ-550 שקל הם הוצאות חריגות (חינוך, חוגים, טיפולי שיניים וכדומה), כ-190 שקל הם הוצאות על חופשות, ורק כ-180 שקל הם הוצאות שאינן מתקזזות.
5. למרות פסיקת העליון ועל אף שמדובר בחלוקה כלכלית שניתן לחשבה, כפי שהסביר מזא"ה, מה שקורה בבתי הדין למשפחה רחוק מאוד מפסיקת העליון. ניקח לדוגמה פסק דין של השופטת שפרה גליק (בבית המשפט לענייני משפחה) מדצמבר אשתקד, בנוגע להורים לשני ילדים בני 6 ו-7 (במשמורת משותפת). האם, אקדמאית עם תואר ראשון בניהול ובכלכלה, עובדת ככלכלנית בבנק, ומשתכרת 10,300 שקל נטו בחודש, ובנוסף זכאית לבונוס שנתי של 5,000-6,000 שקל.
האב, אקדמאי עם תואר במתמטיקה ובמדעי המחשב, עובד בחברה משפחתית המספקת שירותי מחשוב ומשתכר כ-9,000 שקל נטו בחודש, לפני נתונים שהציג לבית המשפט (שעל-פניו נראה כסכום נמוך יחסית לתחום שבו עובד האב). האם תבעה מזונות של יותר מ-15 אלף שקל בחודש, בנוסף למחצית מהוצאות החינוך (בית-ספר, חוגים פרטיים) והוצאות אחרות - כל מה שמוגדר בסעיף הקודם כהוצאות חריגות וכהוצאות בלתי מתקזזות. השופטת גליק מתייחסת אמנם להלכת העליון, אבל כשהיא עוברת לחישובים כלכליים נראה שהסכומים נקבעים שרירותית ללא הסברים ולא על-פי הלכת העליון. השופטת קובעת, שהאב ניסה להסתיר את הכנסתו האמיתית בפועל, ושהוא משתכר 18 אלף בחודש נטו, אבל גם מציינת שהאם ביקשה מזונות מופרזים.
יחס ההכנסות בין ההורים נקבע ל-67% לאב ו-33% לאם, לאחר שהשופטת גליק הורידה את הוצאות השכירות של האם והמשכנתא של האב, וקבעה בהתאם את הכנסתם הפנויה של האם והאב. גליק קבעה מזונות של 2,000 שקל לכל ילד, ולכן חייבה את האב לשלם מזונות של 1,340 שקל לכל אחד מהילדים (לכאורה על-פי חלקו היחסי).
שתי טעויות מתמטיות בולטות בחישובים של השופטת גליק: א. היא מתייחסת להכנסה הפנויה בניגוד להלכת העליון, ומורידה את הוצאות השהות, וכך נוצר עיוות ביחס ההכנסות שהיה צריך לעמוד על 62% ו-38%; ב. הטעות המהותית יותר - גליק מבצעת את החלק הראשון של הנוסחה, אך שוכחת לבצע את חלקה השני - ההפחתת הוצאות הילדים בבית האב, שהרי הם במשמורת משותפת. לפי החישוב השלם, האב היה צריך לשלם 340 שקל מזונות לכל ילד, שהם פער משמעותי לעומת הפסיקה.
השורה התחתונה היא, כפי שמזא"ה אף מדגיש, שהנורמות והפסיקות בבתי המשפט לדיני משפחה אינן עולות בהכרח בקנה אחד עם פסיקת העליון, וזו אינה באה לידי ביטוי בפסיקת הערכאות הנמוכות. התוצאה היא, שבמקרים רבים פסיקת בתי המשפט חייבה אבות במזונות גבוהים מכפי שנדרש לפי פסיקת העליון. והבעיה הגדולה היא, שאין פיקוח ואין אכיפה על טעויות שיפוטיות מסוג זה.