החלטת שופט / צילום: Shutterstock
שופטי בג"ץ הכריעו כי אלמנה זכאית לקצבת שארים, על אף שחיה בנפרד מבעלה המנוח, ועל אף שהוא ביקש לפני מותו להעביר את קצבת השארים לבת הזוג החדשה שלו.
האוניברסיטה העברית, אשר העסיקה את המנוח לפני מותו, עתרה לבג"ץ לאחר שבית הדין לעבודה הורה לאוניברסיטה לשלם לאלמנת המנוח קצבת שארים בשיעור של 40% ממשכורתו.
העובדה שהכריעה את הדין: בני הזוג היו עדיין נשואים
האלמנה, ג' (שמות המעורבים שמורים במערכת מטעמי צנעת הפרט) הייתה נשואה למנוח, ד', איש סגל בכיר של האוניברסיטה העברית, במשך 25 שנים, ונולדו להם שלושה ילדים. בשנת 2001 נפרדו בני הזוג, ועל אף שלא התגרשו באופן רשמי, הם חיו בנפרד וניהלו הליכים משפטיים שונים על רקע סכסוכים שהתגלעו ביניהם.
במהלך התקופה שחיו בנפרד קיים המנוח מערכת יחסים עם אישה אחרת, א', ובשנת 2008 העביר המנוח לאוניברסיטה בקשה בכתב לפיה לאחר מותו כל זכויות הפנסיה שלו יעברו אל א', והוא אף עדכן את צוואתו בהתאם.
לאחר שנפטר המנוח, ולאחר שפניית האלמנה לאוניברסיטה לקבל קצבת שארים נענתה בשלילה, הגישה האלמנה תביעה לבית הדין האזורי לעבודה. האלמנה דרשה להורות לאוניברסיטה לשלם לה קצבת שארים, בהתאם להסכם הפנסיה התקציבית של עובדי האוניברסיטה. האוניברסיטה טענה מנגד כי אין לראות את ג' כאלמנתו של המנוח לצורך קבלת קצבת השארים, שכן השניים חיו בנפרד בשנים שקדמו למותו ולא קיימו חיי שיתוף כלכלי. לחילופין, טענה האוניברסיטה שגם אם יקבע ש-ג' היא אכן אלמנתו של המנוח, יש לשלול את זכאותה לקצבה לאור רצונו של המנוח שלא להוריש את הקצבה לאלמנתו, כפי שבא לידי ביטוי במכתב ההוראות ששלח לאוניברסיטה, ובצוואתו.
בית הדין האזורי לעבודה קיבל כאמור את תביעת האלמנה, והורה לאוניברסיטה לשלם לה קצבת שארים בשיעור של 40% ממשכורתו, החל מיום פטירתו ולמשך שארית חייה של האלמנה. בית הדין האזורי בחן בפסק דינו את הסכם הפנסיה התקציבית ואת תחולתו במצב של בני זוג שנפרדו, אך לא התגרשו באופן רשמי, וקבע כי והאלמנה אינה נדרשת להציג הוכחה לקיום חיים משותפים בפועל. בית הדין נימק כי כל עוד לא נקבע תנאי בתקנון ההסכם המגדיר כיצד נבחנת זכאותו של אלמן, העובדה שבני הזוג היו נשואים כחוק, היא המכריעה. נסיבות המקרה לפיהן בני הזוג חיו ביחד במשך 25 שנים היוו אף הן שיקול בהכרעתו של בית הדין, וצוין "כי במהלך נישואיהם קיבלו החלטה משותפת לפיה המנוח יוסיף ויקדם את הקריירה האקדמית שלו, בעוד ג' תהיה אמונה על גידול הילדים והדאגה לבית, מתוך מחשבה שההכנסות והמאמצים של השניים ישמשו את שניהם".
באשר לטענה כי ללא קשר למעמדה של ג', יש לשלול את זכאותה לאור מכתב ההוראות של המנוח וצוואתו, קבע בית הדין כי על אף הוראות סעיף 36(ב) לחוק החוזים, המתיר למבוטח לבטל את זכותו של מוטב או להעמיד במקומו מוטב אחר, ביטול הזכויות של ג' במקרה דנן לא עמד במבחנים שנקבעו בפסיקה לפרשנות סעיף זה:
ראשית, במכתב ההוראות ששלח המנוח לאוניברסיטה הוא לא ציין מפורשות כי הוא מבקש לשלול את זכותה של ג' לקבלת קצבת השארים, ככל שהיא לא תועבר אל א'. ואכן, בהליך משפטי אחר שהתנהל בין המנוח לאלמנתו, נקבע כי א' לא נחשבת לידועה בציבור של המנוח.
שנית, נקבע כי המכתב ששלח המנוח לאוניברסיטה היה נגוע בחוסר תום לב, מכיוון שבעת שליחתו טרם הסתיים הליך שהתנהל בבית המשפט לענייני משפחה, להסדרת זכויותיהם הפנסיוניות של המנוח ו-ג'.
בנוסף, בית הדין קבע כי לא נטען שהמנוח שלח הודעה בדבר צוואתו לאוניברסיטה לפני פטירתו, ולכן אין נפקות בהקשר הזה להוראות שנכללו בה.
בית הדין הארצי לעבודה דחה את ערעור האוניברסיטה על החלטת בית הדין האזורי, ועתה החליטו שופטי בג"ץ, דפנה ברק-ארז שכתבה את פסק הדין, והשופטים אורי שהם ודוד מינץ, שלא להתערב בהחלטת בית הדין הארצי.
"הקצבה היא פרי המאמץ המשותף של בני הזוג"
בפסק הדין שניתן אתמול (ג'), הדגישו השופטים את העיקרון לפיו ככלל, בג"ץ לא מתערב בהחלטות של בית הדין הארצי, אלא "במקרים חריגים בלבד - מקום שנפלה טעות משפטית מהותית וכאשר שיקולי צדק מחייבים התערבות". בבחינה שעורכים שופטי בג"ץ אם להתערב בהחלטה, הם בוחנים האם הטענות המועלות בעתירה "נסבות על סוגיות שבהן יש לבית הדין לעבודה מומחיות מיוחדת", ובמקרה דנן מדובר במחלוקת על פרשנות של הסדר קיבוצי בעניין תגמולי פנסיה, "נושא המצוי בליבת סמכותו של בית הדין לעבודה".
עם זאת, ברק-ארז התייחסה לפסיקות של בתי הדין לעבודה לגופן, והביעה הסכמה עם הקביעה כי ככלל, "זכאות לקצבת שארים נבחנת על פי תנאי החוק או התקנון הרלוונטי ולאור תכליתה של קצבת השארים", וכי נקבע כבר בפסיקה ש"אין לקרוא לתוך הסכם פנסיה תנאים שאינם קיימים בו".
ברק-ארז הוסיפה כי פסיקות בתי הדין לעבודה עולות בקנה אחד עם תכליתה של קצבת השארים: "בהתחשב בכך שהזכאות לקצבה צמחה במהלך שנות הנישואין הארוכות של המשיבה והמנוח. במובן זה, הקצבה היא פרי המאמץ המשותף של בני הזוג". ברק-ארז אף הצטרפה לניתוח שערך בית הדין האזורי, לפיו נסיבות המקרה לא עומדות במבחנים שנקבעו בפסיקה לשינוי זהות המוטב בהתאם לחוק החוזים, וקבעה כי לא מדובר בהלכה חדשה.
מעו"ד איל בריק ועו"ד אורן מילדוורט ממשרד יונתן, בריק ושות', אשר ייצגו את האלמנה, נמסר: "פסק הדין של בית המשפט העליון המאמץ את פסיקתו של בית הדין האזורי לעבודה כפי שאושרה על ידי בית הדין הארצי לעבודה, שם קץ למאבקה של אלמנתו של חבר הסגל הבכיר של האוניברסיטה העברית לתשלום קצבת השארים המגיעה לה בהתאם לתנאי הסכם הפנסיה החל באוניברסיטה, הנמשך כבר מאז שנת 2010. בית המשפט העליון קיבל את טענות האלמנה, והדגיש בעניין זה את תכלית קצבת השארים, בהתחשב בכך שהזכאות לה הינה פרי מאמץ משותף של בני הזוג"
את האוניברסיטה העברית ייצגו בעתירה עורכי הדין מיכל פרידמן, אסף ברנזון וחיים ברנזון ממשרד חיים ברנזון ושות'.