פישמן, אלוביץ ודנקנר נלכדו במלתעות החוב. מי הבא בתור?
מה משותף לשאול אלוביץ, אליעזר פישמן ונוחי דנקנר? מילה אחת: קרדיט, או אשראי. האמונה כי אפשר באמצעות אשראי מסיבי לייצר עושר, וכי כה גדול יהיה העושר עד שיוכל לכסות את מחיר האשראי (ריבית) ואף להחזירו, ולהותיר עודף נאה שלמענו שווה כל התרגיל הזה.
לו טרחו האנשים האלה לקרוא את ספרו משנת 1912 של לודוויג פון מיזס "התיאוריה של כסף וקרדיט" ("The Theory of Money and Credit") במקום לבלות בקוקטיילים עם מנכ"לי הבנקים, ייתכן שהיו עדיין נהנים מהשפע העצום שהחיים זימנו להם במקום לפקוד את תאי המעצר ואת ספסלי בתי המשפט.
התיאוריה הכלכלית שנדחפה על ידי הבנקים המרכזיים מאז שנות השמונים, בהובלת הפדרל ריזרב האמריקאי, שלפיה אשראי הוא כסף, כמו כסף שמקורו בחיסכון, מתמוטטת לנו מול העיניים בהילוך איטי, ובכל העולם.
אלוביץ, פישמן ודנקנר הם קורבנותיה הוויזואליים הראשונים. גורלם של הבאים בתור כבר נחרץ אלא שעדיין אינו גלוי לעין. המופע המרהיב הזה יימתח באיטיות על פני השנים הקרובות, אך אין לטעות בתוצאתו הסופית.
הכסף הגדול של אברהם אבינו
וַיִּשְׁקֹל אַבְרָהָם לְעֶפְרֹן, אֶת-הַכֶּסֶף אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּאָזְנֵי בְנֵי-חֵת--אַרְבַּע מֵאוֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף, עֹבֵר לַסֹּחֵר
שקל היה יחידת משקל קדומה, כמעט מחצית הקילוגרם של ימינו. כסף הוא מתכת, אחת מהעתיקות שבין 118 היסודות הכימיים שבטבע. בגלל נדירותה היחסית לצד עוד כמה תכונות פיזיות חשובות כמו עמידות, אפשרות לחלוקה וקלות משקל, נבחרה מתכת הכסף על ידי תושבי מסופוטמיה הקדומים לשמש כחומר שלתוכו הם "שיקפו" את המוצרים השונים. וכך הפכה המתכת בעלת הערך המאוד מוגבל - אחרי הכול היא איננה מייצרת אנרגיה - ליחידה למדידת ערך (unit of account).
באמצעותה יכלו בני האדם לייצר סולם מדידה אחיד ומוסכם לכל אינסוף המוצרים והשירותים שהם מייצרים וצורכים. הסרגל למדידת הערך של המוצרים כונה מאז כסף (money) והמנגנון להסכמה על הערך היחסי של המוצרים הנמדדים יהפוך לימים ל"מנגנון המחירים".
בזכות המוסכמה החברתית הזו יכול היה אברהם אבינו לנדוד מאות קילומטרים, לפגוש אדם זר, לנהל עמו מו"מ, ולקבל תמורת ארבע מאות גושי מתכת חסרי ערך בפני עצמם, חלקת אדמה שעליה ניתן היה לגדל יבולים, כדי לקבור בה את אשתו. מאז, ולאלפי השנים הבאות, תשמש מתכת הכסף, ואחר כך יצטרף אליה הזהב, כמכשיר למדידת ערך וכן ככלי לסחר ולשמירת ערך.
עם הגידול בפריון ושיפור הייצור נוצרו עודפים שהאנשים דאז לא היו חייבים לצרוך-לאכול. העודפים האלה, אשר יכונו מעתה חיסכון, יכלו לשמש להשקעות נוספות, אשר מצידן, אם צלחו, הגדילו את העושר והעלו את רמת החיים של החברה החוסכת והמייצרת. כך נוצרה הנוסחה הפשוטה שעל פיה חיסכון הוא השקעה, והשקעה מגדילה את סך התוצר של קבוצות החוסכים. מאחר שהיצע הכסף היה מוגבל לכמות הזהב או מתכת הכסף, ואלו לא יכלו להיות מיוצרים בכמות גדולה יש מאין, היו החיסכון וההשקעה מוגבלים. ומאחר והכסף-money "ייצג" את העושר הקיים, הוא היה "דרישה" (claim) על מוצרים שכבר נוצרו.
הבנקים התחילו להדפיס כסף
בשנת 1971 נותק כל קשר בין הכסף-money לזהב, והכוח לייצר את הכסף הועבר לממשלות, קרי לבנקים המרכזיים. אלו עטו על האפשרות כמוצאי שלל רב. פתאום לא היה צורך קודם לייצר עושר כדי לצרוך אותו. ניתן היה כביכול, לפחות לטווח הקצר, פשוט להדפיסו. מאחר שכסף מיוצר באמצעות אשראי, בעיקר דרך מנגנון המכונה בנקאות ברזרבה חלקית, הלכה בועת האשראי וגדלה מאז 1971 ללא תקדים. כך למשל גדל החוב של כל הסקטורים של המשק האמריקאי מאז ועד היום כמעט פי 40, וחובות הממשלה הפדרלית גדלו פי 51.
בניגוד לחיסכון, אשראי הוא כסף המיוצר מהאוויר. הוא גם לא מייצג "דרישה" על עושר קיים אלא על עושר עתידי שעדיין צריך לייצרו ובתוספת עלות האשראי. מאחר שהרבה מהאשראי היה אשראי ממשלתי ואשראי צרכני, המשק היה צריך לייצר מספיק עודפים גם לכסות את עלות האשראי הזה, שלא לדבר על כיסוי פירעונו. גידול כזה לא קרה. מסיבות שונות, כסף שמקורו בחוב, במיוחד בהיקפים גדולים, אינו מתנהג כמו כסף שמקורו בחיסכון.
התוצאה בשורה התחתונה הייתה כי לאורך עשרות שנים מאז 1971 הגידול בתוצר, קרי בהכנסה, פיגר אחרי הגידול בחוב באופן משמעותי, וכך לדוגמה גידול של 3.5 דולרים בחוב הביא לגידול של 1 דולר בלבד בתוצר. זאת לעומת גידול של 1 דולר בחוב שהביא לגידול של כ-1 דולר בתוצר בעשרים השנים שבין 1946 ו-1965.
שום משק בית או משק לאומי לא יכול לאורך זמן להגדיל את חובותיו פי שלושה מעבר לגידול בהכנסותיו. הדרך היחידה למנוע את התמוטטות בועת האשראי המתנפחת והולכת וחדלות פירעון מסיבית הייתה אפוא להמשיך להגדיל את החוב.
הר חובות של 235 טריליון דולר
וכך הגענו ל-2018 עם מפלצת חוב שמאיימת לבלוע את העולם. עם כלכלה עולמית הבנויה על הר חובות של 235 טריליון דולר הגדלים בקצב של פי שלושה מהגידול בתוצר, ועם כל שוקי ההון העולמיים, מניות, אג"ח ונדל"ן, שבנויים לא על חיסכון אלא על החוב ועל הגידול המתמיד שלו, ועל העובדה הפשוטה והברורה שלכל החוב הזה אין שום סיכוי להיות מתוחזק, שלא לדבר על משולם מתוך הגידול בהכנסות.
וכאן אנחנו עומדים. כמו שלמדו על בשרם פישמן, אלוביץ ודנקנר, חוב לא יכול לגדול לאינסוף. וכפי שלמדו בעלי המניות, חוב גם לא יכול סתם כך להיעלם בלי שמישהו בצד השני יפסיד אותו. כל חוב הוא נכס של מישהו המצפה לתשלומו ביום מן הימים. כל הפנסיות, החסכונות, שמיועדים לחתונות של הילדים, לחופשות ולהגשמת חלומות - כולם חובות (אג"ח) של מישהו שאנחנו מצפים לקבלם חזרה יום אחד. אנחנו, וגם כל הספקים והעובדים המקווים כי נוציא את החסכונות האלו אצלם ביום שנרצה להופכם למוצרים ולשירותים.
נותרנו אפוא עם המיתוס, המחשבה הקונבנציונלית המקודמת על ידי הבנקים המרכזיים והמסחריים, כי אם רק לא נדבר על זה ניתן יהיה להמשיך להגדיל את החוב פי 3.5 מהתוצר עד אינסוף.
הכלכלן הבריטי ג'ון מיינארד קיינס אמר פעם: "העניין הזה של הטווח הארוך הוא מוגזם, שכן בטווח הארוך כולנו מתים". אולי האמירה השנונה הזו נבעה מכך שלקיינס לא היו ילדים. בחיי הכלל, יום אחד הטווח הארוך הופך להיות ההווה, ובראשיתו של היום הזה אנחנו עומדים.
הראשונים להרגיש את העובדה הזו וראשוני קורבנותיה הם האלוביצים של העולם, וככל שתהליך קריסת בועת האשראי יתקדם לאיטו יצטרפו רבים לעובדי טבע, שהם קורבנות מסוג אחר של בועת האשראי. וכאילו רק כדי לוודא שהתהליך של קריסת בועת האשראי מתנהל "כסדרו", התחייבו הבנקים המרכזיים בעולם, יוצרי בועת האשראי, לצמצם את היצע הכסף (money supply) בכ-2.5 טריליון דולר ולהעלות את הריבית באופן סדיר ומתמשך בשלוש השנים הבאות.
הפעם זו לא בועת הדוטקום של 2000 ואפילו לא בועת הנדל"ן של 2008, הפעם תפיסת העולם של הפדרל ריזרב מאז 1987, שאותה הוא הנחיל לכל הבנקים המרכזיים בעולם, עומדת למבחנה האולטימטיבי. מרוב כותרות רעשניות ותוכניות ריאליטי מטופשות קשה להבחין, אך תפיסת עולם בת דור קורסת לנו מול העיניים בהילוך איטי.
■ הכותב הוא עורך דין בהשכלתו העוסק ומעורב בטכנולוגיה. מנהל קרן להשקעות במטבעות קריפטוגרפיים , ומתגורר בעמק הסיליקון זה 22 שנה. כותב הספר "A Brief History of Money" ומקליט הפודקסט KanAmerica.Com
