הנשיא טראמפ באוהיו / צילום: רויטרס
נשיא ארה"ב שלח בימים האחרונים כמה איתותים, מכוונים או לא-מכוונים, הצריכים להדאיג את בעלי בריתה של אמריקה. הם צריכים להדאיג לא רק בגלל מה שכלול בהם, אלא בייחוד בגלל מה שמשתמע מהם.
שלושת הסיגנלים הנשיאותיים נוגעים לסוריה, לקוריאה ולטייוואן. נובעים מהם קוצר-טווח וקוצר-רוח. הנשיא דונלד טראמפ אינו מעוניין בקונטקסטים רחבים מדי. נקודת המוצא של כל הנחותיו היא שהעולם החיצון ניצל לרעה את ארה"ב כמעט מאז ומעולם. מאחר שתובנותיו ההיסטוריות מוגבלות, קשה להאמין שהוא טרח לתארך את ההיסטוריה של הניצול. אבל אילו תורגמו הנחותיו ללשון קצת יותר מורכבת, היינו אומרים שהניצול התחיל לאחר מלחמת העולם השנייה, כמעט לפני 75 שנה.
במרכז הניצול עמדה הסתמכותם של זרים על כוחה הצבאי של אמריקה ועל שוקיה. ההסתמכות הזו עלתה לארה"ב "טריליוני דולרים". הנשיא חזר על טענת ה"טריליונים" בסוף השבוע שעבר, בנאום פומבי בריצ'פילד, במדינת אוהיו. שם הוא הכריז, ש"בשנים האחרונות, האמריקאים צפו בוושינגטון מוציאה טריליונים וטריליונים של דולרים לבנות ארצות זרות בשעה שהיא הניחה לארצנו להידרדר אל שפל המדרגה".
7 טריליון דולר
הוא חזר וטען כי ארה"ב השקיעה "7 טריליון דולר" במזרח התיכון, "ואין לנו שום דבר מזה". עיתונים שבדקו את הטענה הזו, כאשר הושמעה בעבר, מצאו שהיא חוטאת באי-דיוק ניכר. מלחמות עיראק ואפגניסטן גם יחד עלו 1.8 טריליון דולר. זה כשלעצמו כמובן סכום עצום.
נאום ריצ'פילד נועד לעשות נפשות ליוזמת התשתית של הנשיא. הוא רוצה השקעה של טריליון וחצי (1,500 מיליארד) דולר לחידוש התשתית. על הצורך בחידושה יש הסכמה רחבה. אין לעומת זאת הסכמה על מקורות המימון שלה. ניסיונות של הנשיא ברק אובמה לשקם את התשתית נתקלו בחומת ההתנגדות של הרוב הרפובליקאי בקונגרס. לא ברור מה יעלה בגורל היוזמה השנה. נשארו לא יותר מארבעה חודשים לפני שהקונגרס ישקע בתרדמת הקיץ, ואחר כך ישקע במערכת הבחירות של אמצע הקדנציה.
אין זו הפעם הראשונה כמובן שהנשיא מאשים את קודמיו בהעדפת צורכיהם של זרים על אלה של האמריקאים. ההאשמה הזו העניקה השראה לסיסמת הבחירות שלו ב-2016, "אמריקה תחילה". אבל הפעם הוא הסמיך אותה אל התלונה על יוקר נוכחותם של 32,000 חיילים אמריקאיים לאורך קו ההפרדה בין שתי מדינות קוריאה. הם נמצאים שם זה 65 שנה, מאז הופסקה האש במלחמת קוריאה. טראמפ הזכיר, כי בהיותם שם הם מבטיחים שאיש לא יחצה את הגבול באופן לא חוקי. "אבל הגבול שלנו, אנחנו לא דואגים לו".
"חוזרים אל ארצנו"
אף כי נאום ריצ'פילד עמד לעסוק בתשתית, הנשיא סטה ימין ושמאל מן הנוסח המוכן, כדרכו באוזני קהל אוהד בעצרות הבחירות שלו. וכך, מבלי להתכוון, הוא השמיע שתי הצהרות, שהקפיצו יודעי דבר ממקומם.
"דרך אגב", הוא אמר פתאום, בלי כל קשר למשפט הקודם, "אנחנו מוציאים לדאעש את הנשמה. אנחנו יוצאים מסוריה, בקרוב מאוד. שאחרים יטפלו בזה". הקהל הגיב בתשואות, לפי התעתיק הרשמי של הנאום, באתר הבית הלבן. "בקרוב מאוד", הנשיא מיהר להוסיף. "בקרוב מאוד, אנחנו יוצאים... אנחנו הולכים לצאת בקרוב מאוד. אנחנו חוזרים הביתה, אל ארצנו, שאליה אנחנו שייכים, שבה אנחנו רוצים להיות".
ההודעה הזו, כמעט במשיכת כתפיים, הייתה שייכת לקטגוריה של מדיניות-באמצעות-ציוצים, חוץ מזה שכאן, בניגוד לציוצים, היה אפשר להחמיץ אותה מעיקרה אם מישהו לא טרח להאזין לדקה ה-28 של הנאום.
הנאום כמובן שיגר את התקשורת המזויפת לעמדות קרב, כדי לגלות אם יש ממש בהודעה הזו. ואף אמנם התברר ביום ו' בבוקר, שהבית הלבן הקפיא חבילת סיוע של 200 מיליון דולר לשיקום שטחי סוריה בשליטת ארה"ב ובעלי בריתה. מה הם 200 מיליון לעומת צורכי השיקום העצומים של סוריה, ומה הם 200 מיליון בשעה שארה"ב מוציאה "טריליונים וטריליונים" על פיתוח תשתיות בארצות רחוקות? אבל עצם ההקפאה שולחת מסר מקפיא דם למזרח התיכון: אין דאעש - אין אמריקאים.
אמנם תהיה שגרירות אמריקאית בירושלים. אבל בדמשק תהיה נציבות עליונה של איראן, שתחלוש על מלוא השטח מטהרן לביירות. הטורקים יחסלו את הכורדים, משטר אסד ופטרוניו יחסלו את המורדים הקיצוניים והמתונים, וסוריה תהפוך למצודה אנטי-מערבית. נשיא ארה"ב עתה זה הודיע, במשתמע, שזה לא נוגע לו אף כמלוא הנימה.
האם מישהו מבין את זה?
ההודעה הלא-צפויה השנייה מריצ'פילד נגעה לדרום קוריאה. הנשיא הודיע כבדרך אגב בדקה התשיעית של נאומו, כי בדעתו להשעות את הסכמות הסחר החדשות עם דרום קוריאה עד לאחר פגישתו עם רודן צפון קוריאה.
לא, לא טעות דפוס: הוא יעניש את הדרום עד לאחר פגישתו עם הצפון. הוא ידע שהקהל בריצ'פילד אולי לא ירד לסוף דעתו. "האם מישהו מבין את זה?", הוא שאל. "האם אתם יודעים מדוע?" והוא השיב: "כי זה קלף חזק מאוד, ואני רוצה להבטיח שכל אחד יקבל יחס הגון, ואנחנו מתקדמים יפה עם צפון קוריאה".
והפירוש? הנשיא החליט, כי ההבנות החדשות עם דרום קוריאה, שעליהן הודיע רק שבוע קודם, לא ייכנסו לתוקפן אלא, כנראה, לאחר הפיסגה המתוכננת בינו לבין קים ג'ונג און, שעדיין לא נקבע לה תאריך. החישוב פשוט: אם לדרום קוריאנים תהיה סיבה לחשוש שארה"ב לא תעמוד בדיבורה, הם יחששו להגיע לנוסחת פיוס עם הצפון שלא על דעת וושינגטון. שבוע אחד בדיוק לפני נאום ריצ'פילד, טראמפ הודיע על "עיסקת סחר נפלאה עם בעלת ברית נפלאה". אבל נפלאותיה של בעלת הברית לא האריכו ימים.
הקלף הטייוואני
אשר לסיגנל השלישי, זה של טייוואן, הוא לפי שעה קצת יותר סמוי, ואפשר רק לשער את משמעותו. הנשיא משתעשע עוד מלפני השבעתו ברעיון של שימוש ב"קלף" של טייוואן, כדי להשיג ויתורים מסין, בייחוד בענייני סחר. הסינים רמזו באחרונה, שהם פתוחים לפשרות בכל עניין העומד על הפרק - חוץ מטייוואן. "שלמותה הטריטוריאלית" של סין היא בבת עינם, וחזרת האי הקטן אל חיק המולדת היא בנפשם.
באחרונה, הנשיא הגביה את ההימור על הקלף הטייוואני, כאשר אישר עיסקת נשק עם טייוואן בהיקף של 1.6 מיליארד דולר, למורת רוחה של סין. יועצו החדש לביטחון לאומי, ג'ון בולטון, הוא חסיד נלהב של הידוק הקשרים עם טייוואן. אבל האם כל זה הוא רק העמדת פנים בתהליך המשא ומתן? האם טייוואן יכולה באמת לסמוך על הבטחות מצד נשיא, המשתמש בבעלי ברית כ"קלפים"?
זו שאלה הצריכה להישאל לא רק במזרח אסיה, או במדבר הסורי. והיא אמנם נשאלת עכשיו בתכיפות גוברת באירופה. גם ישראלים צריכים להתעניין בה.
■ רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-https://tinyurl.com/karny. ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny