עריכת דין / צילום: Shutterstock
בחודש שעבר, תקופת הראיונות להתמחות, התרחשה המולה רבה במשרדי עורכי הדין - מאות מועמדים צבאו על דלתות המשרדים הגדולים והקטנים והמתינו בציפייה דרוכה לסדרת ראיונות שיקבעו את עתידם.
לכאורה זו תקופה מרגשת שעיקרה מעבר מעולם האקדמיה לעולם הפרקטיקה, שלב חשוב בבניית הקריירה שעליה חלמו זמן רב. אולם לדאבון הלב, ראיונות אלה הופכים לעתים למופע מסחרר של אינטרסים מנוגדים, הבטחות-שווא, העמדות פנים והתחלה עקמומית של העבודה במקצוע עריכת הדין, שיש בו שליחות.
כללי לשכת עורכי הדין קובעים כי "מאמן לא יודיע למועמד ולא יסכם עמו, בעל-פה, בכתב או בכל דרך אחרת, על קבלתו להתמחות לפני המועד הראשון לקבלה להתמחות; בכלל זה לא יקבל המאמן תשובה חיובית ממועמד, ומועמד לא ייתן תשובה חיובית כאמור, לפני המועד הראשון לקבלה להתמחות".
כללים אלה נועדו, כלשונם, "להתגבר על כשל שוק אשר גרם נזק למועמדים ולמראיינים כאחד". על-פי הכללים, תקופת הראיונות קצובה לכשבועיים, וסופה במועד קפדני ומדוקדק שאין לסטות ממנו. המועד נקבע השנה ליום חמישי, 22 במארס, בשעה 08:00 בבוקר, ורק בו יש אישור להודיע למועמד על קבלתו.
מנגנון קפדני זה, שכוונתו הבסיסית טובה, הביא למצב עגום שגורם למתמחים ולמשרדים להתחיל את ההתקשרות ביניהם בדרך שגורמת אי-נוחות בלשון המעטה, ומזיקה לתהליך. דמיינו מועמד שקיבל במהלך הראיונות הודעה מכמה משרדים החפצים ביקרו, ובכוונתם להציע לו להגיע במועד שנקבע להתמחות אצלם.
המועמד מבין שכדי לשמור על הסיכוי המוצע לו, עליו לרמוז למשרד שכוונתו הדדית.
המועמד מחכה בכיליון-עיניים להודעה המיוחלת במועד הקובע, אך הטלפון הראשון מגיע ממשרד שהיה מבחינתו בעדיפות האחרונה. אלא שחששו שמא יהיה זה הטלפון היחיד שיקבל, גורם לו לתת תשובה חיובית, ובכך לאכזב את המשרדים האחרים. ברור שלא זו הייתה כוונתו, אך לרוע מזלם של שני הצדדים, המשרדים האחרים לא היו מספיק זריזים בהתקשרות עמו.
כתוצאה מחששות אלה, חלק ניכר מהמועמדים מעמידים פנים במהלך הראיונות ונותנים למשרד תחושה שהם בחרו ויבחרו רק בו. גם נציגי המשרדים נערכים למצב שבו יאחרו להתקשר למועמד הנבחר. בנסיבות אלה, הם נותנים תחושה דומה למועמדים, שהם היו רוצים שיתמחו במשרדיהם. אבל אליה וקוץ בה: בגלל החשש שהמועמדים אינם כנים בכוונותיהם, המשרדים מודיעים למספר גדולה יותר של מועמדים שהם עשויים להתקבל, אף שהתקן במשרד מצומצם יותר.
בנוסף, בשל החשש שבמועד הקובע הטלפון הנייד של המועמד יהיה תפוס, יש משרדים שמפרשים את הכללים באופן נרחב ומתקשרים אל המועמד בלילה, אחרי חצות (זה נחשב כבר ליום הבא).
יש פתרון למצב עגום זה, ולטעמנו הוא פשוט. יש לקבוע כי הראיונות אכן ייעשו בתוך תקופה קצובה, אולם אם כבר בראיון שני הצדדים מסכימים, ורצונם בהתמחות משותף, יש לאפשר לסגור זאת במקום. אם אחד הצדדים מתלבט עדיין, ראוי לתת לו שהות, נניח של 24 שעות, למתן תשובה סופית.
במקרה כזה, כל משרד וכל מועמד יידעו היכן הם עומדים, ויתאפשר לשני הצדדים להיערך למציאת חלופות במהלך הימים שבתקופה הקצובה. כך יושגו הכוונות הטובות שהיו בבסיס הכללים, במקום מסלול החתחתים והאי-ודאות, הרצופים בהעמדות פנים לא מכובדות משני הצדדים.
קשה להתעלם מהמצב הנוכחי, שבו המנגנון החדש מייצר שיטה הפוגעת בערכים הבסיסיים שהיינו מצפים שילוו מקצוע עם שליחות כמקצוע עריכת הדין. בשיטה הקיימת, גם המועמדים וגם המשרדים נקלעים למחול שדים של אי-אמירת אמת והימורים על עתידם המקצועי.
אל לנו להרשות שמתמחים יתחילו את דרכם במקצוע מכובד, בדרך שאינה מכבדת. יש לשנות את הכללים לאלתר ולאפשר למועמדים ולמשרדים להתחיל את ההתמחות ברגל ימין - ויפה שעה אחת קודם.
■ הכותב הוא שותף מנהל במשרד ZAG-S&W זיסמן, אהרוני, גייר ושות' עורכי דין.