כתב יד של התנ"ך מהמאה ה־10 / צילום: רויטרס - Ammar Awad
האם דיברה תורה בלשון בני אדם? קצת קשה לדעת, בהתחשב בזה שהעברית המקראית חדלה להיות לשון מדוברת, במידה שהייתה אי פעם, לאחר גלות בבל. את מקומה תפסה הלשון שטבעה חותם על הספרות התלמודית, מכאן "לשון חכמים". ההבדלים ביניהן היו כה ניכרים עד שדייר המאה השישית לפני הספירה, נניח רועה צאן פשוט ממדבר יהודה, היה זקוק למתורגמן כדי להידבר עם בן דמותו מאתיים שנה אחר כך.
מותר להניח כי רוב בני הזמן ההוא, אילו יכלו לרכוש עותק של התורה, לא היו חושבים שהיא דיברה בלשון בני אדם, או אפילו נכתבה בה, מפני שגם הכתב השתנה במרוצת הגלות (את מקום האותיות הפיניקיות תפסו "האותיות האשוריות"). כמובן, לא חלף זמן רב והעברית, איזושהי עברית, נעלמה כמעט לחלוטין מחיי היומיום של יהודי ארץ ישראל. ארמית ויוונית תפסו את מקומה. או-אז, לשון התורה בוודאי חדלה להיות "לשון בני אדם".
אילו דיברה תורה בלשון בני אדם, אולי לא היה צורך במשנה ובגמרא, בספרות הרבנית לכל דורותיה, ברש"י, באבן עזרא, בפירוש קסוטו ובחוברות העזר שהצילו ילדים עבריים מתעלומות הטקסט המקראי במאה השנה האחרונות. לא עוד. משרד החינוך "החליט לאסור שימוש בחוברות עבודה ובספרי לימוד בשיעורי התנ"ך, כך שלמידת המקצוע תיעשה דרך הטקסט המקראי בלבד" ("הארץ", 2 באפריל).
מתחרה בקדושת הטקסט
לכאורה, לא נורא. העזתם הגדולה של ראשוני המורים העבריים בארץ, בשנות ה-80 של המאה ה-19, הייתה הוראת "עברית בעברית". אדרבא, יילמד התנ"ך בתנ"ך.
כמובן, יתרון פוטנציאלי נוסף של היעדר ספרי לימוד וחוברות עזר בשיעורי התנ"ך הוא זה שמחדר הכיתה ייעדרו כלים של ביקורת הטקסט. למשל, לא יהיה אפשר למצוא את הערותיו של קסוטו על הדמיון בין בריאת העולם בתורה לבריאת העולם בטקסטים שומריים ואכדיים מן האלף השלישי לפנה"ס; או את פירושו המרתק של פרופ' טור-סיני לשירת דבורה, באמצעות ביטול כל הרווחים בטקסט וסידור האותיות מחדש; או התחקות אחר העקבות הפגאניים בטקסט המקראי.
ביקורת המקרא מהלכת אימים על פונדמנטליסטים מאז ומעולם, לא מפני שהיא כופרת בעיקר, אלא מפני שהיא משתמשת בכלים רציונליים, כדי להסביר את הטקסט. לשון אחר, היא מפקיעה את הבעלות על הטקסט מידי מי שניסו לייחס לו את התכונות של "לשון בני אדם", ופירשוהו על-פי דרכם. יורשיהם ויורשי-יורשיהם טבעו את הפירוש בחותם של קדושה, המתחרה בקדושת הטקסט עצמו.
ביקורת המקרא מפחידה רבנים אורתודוקסיים לאומיים לא באופן שחטאי זימה מפחידים אותם. היא מפחידה אותם מפני שהיא מעוררת מחשבה נון-קונפורמיסטית. רב אחד, חיים נבון, כתב בעמוד הפייסבוק שלו (לפני חמש שנים), כי "כדאי שתלמידי ישיבות ההסדר יכירו את טיעוני ביקורת המקרא", מפני ש"חשיפה מבוקרת ומתונה לחומר מסוכן מקנה חיסון". אכן, ביקורת המקרא כווירוס.
אני חושב שהיא מפחידה אותם מסיבות לא-נכונות. אומנם ביקורת המקרא פרנסה במרוצת הדורות כפירה בעיקר, אבל כפירה בעיקר אינה תוצאה הכרחית שלה. כן, היא אומנם מכבידה על המאמין, מפני שהיא מעודדת אותו לוותר על יומרת "לשון בני אדם", אבל היא גם מאפשרת לו לקבל את מורכבותו הספרותית של המקרא ואת עושר המטאפורות שלו.
מעשה בגבעה נידחת
לא, לא תמיד. שימוש להוט מדי בכלים של ביקורת המקרא מביא לא-מאמינים להפרזות ניכרות, שאפשר אפילו לטעום בהן טעם של זדון. אני מניח שכמה גבות התרוממו בשבוע שעבר למקרא כותרת במוסף "הארץ", בגיליון שהגיע לידי קוראיו בשעות שלפני סדר פסח: "ממצאים מגבעה נידחת בסיני מערערים על אחד הרעיונות הבסיסיים ביהדות".
קשה להימנע מהחשד שהייתה שם להיטות קצת מופרזת לערער את בסיס היהדות ערב החג, שבו מוטעמים מקורות האמונה, ומסופר המעשה בהתגלויות הייסוד שלה: הסנה הבוער, הים הנקרע, לוחות הברית, הניסים של חציית המדבר. סוף-סוף היה אפשר לספר את הסיפור המסופר מתחת לכותרת ההיא מבלי לשוות לה נופך של קריאת תיגר על האמונה עצמה.
הסיפור הוא די ישן, בן 40 שנה ויותר: חפירה ארכיאולוגית בכונתילת עג'רוד שבסיני העלתה כתובת חרס, בעברית, המקדשת את אלוהי שומרון, "י-הוה ואשרתו". לשון אחר, לאלוהי ישראל הייתה בת-זוג, מה שכמובן אינו מתיישב עם יחידיותו ההכרחית. מכאן הכותרת הנוראה, שהעניקו עורכי "הארץ" לסיפור הלא-בלתי-מעניין כשלעצמו.
הטקסט, מאת ניר חסון, הוא דווקא ענייני ולא-מתלהם. "ערעור על בסיס היהדות" אינו מופיע בו, לא במישרים ולא במשתמע. מה הביא אפוא את העורכים לניסוח כה דרמטי וכה מטעה? אני מעדיף להניח שביסוד הבחירה עמדה התרגשות לא-מלומדת, לא זדון, בהחלט לא זדון. אפשר שעורכים צעירים ולא-בקיאים התוודעו בפעם הראשונה אל עובדות, והם אמרו מה שאמר דונלד טראמפ כאשר שמע בפעם הראשונה, בגיל 70, כיצד התחילה מלחמת האזרחים האמריקאית, לפני 167 שנה. "איך אף אחד לא ידע!", התפקע נשיא ארצות-הברית מתדהמה.
ערעור האמונה כמובן לא היה באתר כונתילה. החפירות, מרתקות כשלעצמן, רק הזכירו לנו שהתגבשות האמונה הישראלית הייתה עניין הדרגתי, ובסביבת י-הוה אלוהי צבאות שימש צבא של אלים בכירים וזוטרים. ידענו. כונתילה אינה המקום היחיד שבו דובר בבת-זוגו. חפירות מפורסמות ממנה שפכו אור על יחסי הגומלין העשירים בין אלוהי ישראל ויהודה לאלוהים אחרים.
ביקורת המקרא אינה איום על האמונה. כיוצא בזה, ארכיאולוגיה אינה איום. רבנים אינם צריכים לחסן את המאמינים, ועיתונאים אינם צריכים לקעקע את האמונה.