“האחיות המוצלחות שלי” / צילום: רונן אקרמן - באדיבות yes
אזהרה: הסקירה הבאה, שעוסקת בעונה השנייה של "האחיות המוצלחות שלי" (משודרת ב-yes), עשויה להישמע כמו השתפכות אינטלקטואלית מוגזמת על סדרה שנראית בסך הכול כמו בידור בלתי מחייב. המהדרין עלולים אף לטעון שמדובר במה שמכונה "אשליית ההתכוונות" - כלומר, פרשנות ליצירה שחורגת ממה שהתכוונו היוצרות - אך לדעתי, בהחלט הייתה כוונה להחדיר סוס טרויאני, אמירה מעמיקה שצצה בהפתעה משום מקום.
הסדרה עוסקת בשלוש אחיות, אורית (דנה אברהם-סמו), נטלי (נלי תגר) ומור (טס השילוני), שלא עושות הרבה חוץ מלהיות מרוכזות בעצמן. העונה השנייה דומה באיכויות שלה לקודמתה, לטוב ולרע. לטוב: היא קורעת מצחוק, הדיאלוגים והדינמיקה תפורים נהדר (כתיבה מושחזת של גלית חוגי ונועה ארנברג), הבימוי מדויק ומקצועי (גורי אלפי-אהרון), המשחק מצוין, ויש פה ושם גם הברקות צילום ועריכה. לרע: אין כמעט התפתחות עלילתית, והדמויות הראשיות לא מעוררות רגש או הזדהות. בקיצור, כמו אוכל טעים שחומם במיקרוגל: מה שהתחמם טעים מאוד, אבל יש רגעים לא נעימים של נגיסה בחלקים קרים - תחושה של חוסר אחידות.
אבל אז מגיע הפרק האחרון, ובתוכו רגע שמשנה את הכול. עבורי הרגע הזה הזכיר את הסיום - וכן, זו השוואה פומפוזית - של "Infinite Jest" מאת דיוויד פוסטר וואלאס. התוכן אומנם שונה, אבל המהות, התפקיד הסיפורי, דומים: פתאום, אחרי התמקדות בדמויות הראשיות, נעשה היסט (shift) לדמות שולית ולסיפור שלה, בדרך מצמררת, המשלבת "משחק" ואלימות. זהו רגע שנשאר הרבה אחרי שהסדרה מסתיימת: הדמות נראית מהעורף, ראש ענק ללא פנים, ובין הזוועה הקומית מהדהדת גם המילה האחרונה שהדמות הזו אמרה, או יותר נכון, סיננה בין השיניים: פיזדיץ, קללה ברוסית, קצת כמו הגיבור הטראגי ב"המשפט" של קפקא, שמסנן לעצמו בסיום: "כמו כלב" (וגם, לאור התרגום המילולי של הקללה, בעלת משמעות גדולה למהות של "האחיות" כסדרה שעוסקת בנשיות ובהעצמה נשית).
מאותו רגע, הסדרה כולה מקבלת בדיעבד כיוון שונה לגמרי, והסיפורים הטרגיים של דמויות המשנה צפים ועולים. הבוסית של נטלי (עלמה זק המצוינת); הגבר הנשוי שעמו היא מנהלת רומן (טיפוס מחריד שמגלם גלעד כהנא במיומנות), או יותר נכון, חייהם האומללים של ילדיו; האקסית של אורית (גילי סער), שעברה שינוי ענק בין שתי העונות (ומסמלת כמעט יחידה של ההתפתחות העלילתית); וסיפוריהם של רבים אחרים. לכל אחת מהדמויות האלה יש מספיק עומק כדי שנוכל לדמיין את התהליכים שעברו, דווקא בשעה שהדמויות הראשיות שטחיות למדי.
במובן הזה, "האחיות המוצלחות שלי" היא יצירה "וואלאסית", כי היא מבקשת מאיתנו לחשוב לאלו דברים אנחנו בוחרים להקדיש תשומת לב, על המסך וגם בחיים; והאפקט הזה, כשהוא בוקע מתוך סדרה כיפית לכאורה שנדמה שאין טעם לחזור ולצפות בה שוב - מכה כמו אגרוף בבטן.