ילדה נראית מבעד לדגל ישראל / צילום: רויטרס
כמה סיפורים לחג החירות.
"טייקונים", "הון-שלטון", מה שפעם היה "מקורבים לצלחת", "שמנה וסלתה" - כל אלה הם עניין נזיל. גלגל מסתובב, מעלה ומטה - לפעמים נתקע ומתמוטט. די להסתכל באלבומי ההצלחה, שנים אחורה, ולהיזכר מה קרה להוא שסובב את הארץ על אצבעו הקטנה.
מצעד חג החירות תש"ח-תשע"ח מתחיל בפנחס ספיר, שר האוצר הכל יכול של מפא"י, 1963-1974. באסיפת בחירות אמר: "אני עשיתי 2000 מיליונרים בישראל!". מה קרה איתם, מה באמת עשו עם המיליונים שזלגו לכיוונם? לא ברור. אבל כך זה התחיל.
עשור אחרי, בתחילת שנות ה-80, יצא הספר המיתולוגי "המיוחסים: אצולת הממון של ישראל" (מאת שלמה פרנקל ושמשון ביכלר). בבנק לאומי, במדינה, שלט אז ארנסט יפת; בפועלים של ההסתדרות שלט גיורא (ג'ורי) גזית, שירש את יעקב לוינסון שהניע כאן הכול. באמצע הייתה משפחת רקנאטי - רפאל, אודי ובן דודו ליאון - ששלטו בדיסקונט, הבנק הפרטי הגדול. בנק מזרחי, בראשות אהרון מאיר, היה עדיין ערש קיומה הכלכלי של הציונות הדתית. כך נפתח הספר: "כמו עופות טרף גדולים יושבים שליטי הבנקים בכיסאות המנהלים שלהם שבקומה העליונה וסוקרים את אבק האדם, הרחק למטה, נכנס ויוצא בסניפיהם... בשום מקום בעולם לא הגיעו הבנקאים למידה כזו של עוצמה, כפי שהגיעו אליה בישראל... הם עצמם מעדיפים כמובן דימוי אחר, 'הבנקים הם החמצן של המדינה'".
באוקטובר 1983, התמוטטה מערכת הבנקאות ב"משבר ויסות מניות הבנקים". המדינה חילצה, בנקים הולאמו, ועדת חקירה ממלכתית קמה ורק שנים אחרי נמצאו יצרני החמצן אשמים בסדרה של מעשים פליליים. אבל לא נענשו.
עוד אנשי כסף גדול, פרטי וציבורי, שהיו כאן אז הם בני משפחות קרסו, חסידוף, קוקיה, יוחננוף, פויכטוונגר, פקר, גם בנו גיטר, אהרון דברת, הרמן אלרן, יהושע בן ציון, איתן אבניאון, אשר ידלין, עובד בן עמי, מרק מושביץ, אבא פרומצ'נקו, יעקב מרידור, מילה ברנר, משה שניצר, משה זנבר, בנימין ג'יבלי, אפרים אילין ועוד. איפה הם היום? חלקם סמוכים לאלוהים, חלקם כאן, בשקט. חלקם הותירו הון גדול, אחרים - חובות וסכסוכים.
האגדה על שאול איזנברג
על הון שלטון לא שמעו אז, אבל על שאול איזנברג, שלימים שלט בחברה לישראל שנמכרה ב-1999 (עם סיום עשורי הפטור ממס שסודרו) למשפחת עופר, סופרה ה"אגדה" הבאה: "בקיוטו, בירתה העתיקה של הקיסרות היפנית, יש חווילה נאה, שצורתה צורת פגודה, ליד ביתו של נסיך הכתר היפני... באחד הימים של 1968 פסעו שני גברים שכרסם הולכת לפניהם בגינה המטופחת של אותה חווילה וגלשו לתוך הבריכה הקטנה... הם שוחחו בשפה היידית. 'אתה מוכרח שתהיה לך דריסת רגל בישראל!' אמר אחד מהם לחברו, שהיה איל הון ידוע, בעל עסקים בינלאומיים מסועפים. המיליונר הזכיר לאיש הקרח, שהיה שר בישראל, כי על פי פקודת מס הכנסה יהיה עליו לשלם בה מס על כל עסקיו אם יקים סניף בישראל. השר לא היסס: 'מה תגיד אם אדאג שיחוקקו למענך חוק מיוחד שיפטור אותך ממס הכנסה?' המיליונר פרץ בצחוק והשיב: 'נו, אם תדאג לחוק כזה אבוא לארץ'".
איך המשיכה האגדה? הנה כך: "המשכו של המעשה בבריכה אינו בגדר אגדה. כמה חודשים אחרי הטבילה החמה שכנע פנחס ספיר את הכנסת ואת הממשלה להוסיף פרק מיוחד לחוק עידוד השקעות הון. בסעיפי הפרק הזה מובטח שחרור ממסים על פעילות בינלאומית לחברה שבסיסה בישראל אך רוב עסקיה אינם מתנהלים במדינה זו. זה לא היה החוק הראשון ואף לא האחרון שקיבלה הכנסת כדי לסייע למיליונרים מסוגו של איזנברג". כמה נכון.
מה עלה בגורל אנשי השנה
עשרות שנים אחרי, החל "גלובס" לבחור בסוף כל שנה את "איש השנה", והוכיח שהגורל ממשיך לתעתע. כותרת 2007 הייתה "העידן של עופר". "זו אינה בחירה טריוויאלית. עופר, יו"ר החברה לישראל ובנו של סמי עופר אינו אחד מ'החשודים הרגילים' כמו צדיק בינו, יצחק תשובה, לב לבייב או נוחי דנקנר", נכתב. כעבור עשור: מעמדו של עופר נשמר.
ב-2008 היה זה מיכאל בלדב, בן 64 מחדרה. "מובטל טרי עם פנסיה מקוצצת. הפנים של המפולת העולמית ב-2008". גם אם הסתדר אחרי זה, כמותו יש כאן רבים מדי. שתחת צדקנות ה'אוניברסליות' בקצבאות מתלבטים בין תרופה לארוחה. בגיליון סוף 2009 נבחר נוחי דנקנר כ"מרוויח הגדול שחזה את המשבר". "המונח טייקון זר לי לחלוטין" הגיב אז והוסיף: "מה שמשנה זו הדרך. גם אם הגעת לפסגה מסוימת, הרי יש להמשיך לחוות את הדרך, עליך לקבוע עוד מטרה. חשוב לעשות את הדרך מתוך שלמות אישית, ביושר, בחריצות, בעבודה קשה ובאומץ, ולתקן שגיאות בטוב לב". זה, כידוע, לא קרה בהמשך הדרך.
ב-2010 היה זה נגיד בנק ישראל סטנלי פישר: "אמשיך לרכוב על גב הנמר עד שהוא יפסיק להיות נמר ויחזור להיות סוס". אחרי שייצב את ישראל במשבר, המשיך כסגן נגידת הבנק הפדרלי האמריקאי. ב-2011 איש השנה היה "אלי הורביץ. בגלל החזון, הציונות התעוזה והענווה". המנהל האגדי של טבע הלך לעולמו כמה שבועות קודם לכן. הקריסה הגדולה של החברה החלה כמה שנים אחרי.
ב-2012 נבחר שלמה אליהו, ש"עושה את עיסקת חייו ורוכש את מגדל, שבה התחיל לעבוד לפני 60 שנה כשליח על אופניים". מאז שילם-הפסיד הרבה כסף כ"שכר לימוד" וכפי שצפה אז עברו עליו "הרבה לילות ללא שינה". ב-2015 כיכב ארז ויגודמן, מנכ"ל טבע, גאה בסדרת רכישות ששיאן אלרגן, ב-40.5 מיליארד דולר. הוא אמר אז: "זו הייתה תקופה מהקשות בחיי, אתה מקריב את עצמך", ואפילו לא העלה בדעתו כמה צדק. שנה וחצי אחרי כבר היה בחוץ. ב-2016 היה זה "נסיך הכתר" סמי סגול, "ממפעל קטן ביפו לענק תעשייתי שנמכר לפי שווי של 1.7 מיליארד דולר". סגול פנה לחקר המוח וההזדקנות. בשנה שאחרי נלמד, לפחות כאן, לקח השנים וכוכבי השביט: "מערכת גלובס המתחדש לא תעלה טייקון, מנהל, פוליטיקאי או אפילו פעיל חברתי לדרג של נסיך".