ההתנגשויות לאורך הגבול עם עזה מספקת תחמושת תעמולתית יקרת-ערך לגופים פרו-פלסטיניים בארה"ב ● "מאמץ המפגינים העזתיים לחצות את הגדר – כמו מצעד המחאה של השחורים בסלמה, אלבמה, לפני 50 שנה" ● פרשנות
הפגנות והתפרעויות בגבול הרצועה / רויטרס
ההתנגשויות בין כוחות צה"ל לפלסטינים לאורך הגבול עם עזה מספקות תחמושת תעמולתית יקרת-ערך לגופים פרו-פלסטיניים בארה"ב, בדיוק כפי שקרה בעימותים אלימים קודמים, אך הפעם, כך נדמה, האפקט חזק יותר מפני שהפלסטינים משתמשים בנשק היעיל ביותר שעומד לרשותם - התנערות משימוש בנשק.
התצלומים וקטעי הווידאו מהזירה בתקשורת האמריקאית מבליטים את הדם שנשפך, את גופות הקרבנות שנישאות על כפיים, את סבל הפצועים - ויוצרים את הרושם הבלתי נמנע, לפחות בעיני אמריקאים נטולי מודעות לסכסוך הישראלי-פלסטיני, שבפאתי עזה, גוליית חמוש ומשוריין מועך ורומס המון בלתי מזוין, שגופי חבריו הם הנשק הכמעט יחיד שעומד לרשותם, למעט צמיגים בוערים ורוגטקות מאולתרות.
המלל של מסבירים ישראליים על הסיכון הקיומי שמהווה חמאס, על המנהרות, על ירי הרקטות, על הסירוב המתמשך של הארגון להכיר בישראל, טובע באוקיינוס הוויזואלי של תיעוד ההתנגשויות. אמריקה - כמו העולם כולו - רואה גם את קרבנות התקפת הגזים החדשה בסוריה, אך אין ודאות שהצופה הממוצע אי-שם במונטנה, שיתקשה להצביע על מיקומה של ישראל, או של סוריה, על מפה, מודע להבדל העצום בין מה שמתרחש בדומא לבין מה שקורה בעזה. שם סובלים ושם סובלים ולפעמים הדימויים החזותיים מתערבבים במוחותיהם של צופים אקראיים במהלך הזפזופ בין סיט-קום למשחק בייזבול. אך השורה התחתונה היא, ששמה של ישראל נקשר ישירות לאחד ממוקדי הסבל בבליל הזה.
וכך, פרצי האלימות השבועיים בעזה מאפשרים לפלסטינים ותומכיהם בארה"ב להפיק את המרב מהנטייה הטבעית להזדהות עם קורבנות זבי-דם. אחד מהגורמים שרוכבים על הגל הזה הוא גוף שקרוי הקמפיין האמריקאי למען זכויות הפלסטינים בארה"ב, מאבני הפסיפס של תנועת BDS. מנכ"ל הארגון, יוסף מונאיר, זכה באחרונה לבמות בכמה מכלי התקשורת הגדולים של הזרם המרכזי, ודבריו מצביעים על כך שהוא, ופעילים פלסטיניים אחרים, מבינים את גודל ההזדמנות שמספקת להם ההיסטוריה - ושהוא יודע היטב איך להתאים את הנרטיב הפלסטיני לאוזן האמריקאית.
בראיון ל"ניו-יורק טיימס", שפורסם אתמול (א'), משווה מונאיר את מאמצי הפלסטינים בעזה לפרוץ את גדר הביטחון למאמצי פעילים שחורים למען שוויון זכויות לחצות גשר בעיר סלמה, במדינת אלבמה, בדרום ארה"ב, לפני יותר מ-50 שנה, אירוע עקוב מדם שנחשב לאחד מאבני הדרך במאבק המתמשך לשחרור השחורים מכבלי אפליה גזענית. זו התרחשות שלומדים עליה בשיעורי היסטוריה בארה"ב והיא חרוטה בליבם של האמריקאים.
מבחינת מונאיר, האנלוגיה הזו היא מהלך מתוחכם, שעשוי לדבר לליבם של שחורים, פלח חשוב במפלגה הדמוקרטית, ושל אמריקאים אחרים. לדבריו, ההפגנות ההמוניות לאורך הגבול בין עזה לישראל מהוות הזדמנות למפנה אסטרטגי של הפלסטינים.
"זה אינו קרב שהמפגינים מתייצבים אליו עם נשק חם", אמר מונאיר. "הם מתייצבים לקרב כשהם חמושים בגופם בלבד והם מתמודדים עם ביטויים ממשיים מאוד של מדיניות דיכוי אלים. המפגינים משלמים בחייהם כדי להניע אנשים (ישראלים) להתחיל לחשוב האם מדיניות שהם נוקטים (כלפי הפלסטינים) מוצדקת".
"למען האמת, אני חושב שזה עקב אכילס של ישראל", הוא הוסיף. "חשוב מאוד שברגע זה הקהילה הבינלאומית תגלה תמיכה במפגינים. הרי הגופים הבינלאומיים תמיד אמרו, 'התנערו מקיצוניות, התנערו מאלימות'. אם הקהיליה הבינלאומית תתיר לישראל להמשיך בדיכוי האלים של המחאות האלה, בלי שום גינוי או התערבות לשים קץ להרג, היא תשלח מסר שהעולם אינו רוצה שום התנגדות פלסטינית - לא התנגדות אלימה, לא התנגדות בלתי אלימה, ולא שום דבר באמצע".
לדבריו, "הישראלים אינם מגינים על חיים; הם מגינים על גדר. זה אינה אמת המידה שבה משתמשים כדי (להצדיק) שימוש בכוח קטלני - לירות באנשים ממרחק של מאות מטרים".
ובמאמר אורח ב"האפינגטון פוסט", כתב מונאיר: "מדוע מוצאת ישראל את עצמה, שוב ושוב, במצב כזה מול הפלסטינים? יש אומרים, שהמדינה היהודית נמצאת במצב בלתי-אפשרי, שבו עליה למצוא כל הזמן איזון בין שמירה על בטחונה לבין הצורך להימנע מאסון של יחסי ציבור. האמת היא, שישראל מוסיפה למצוא את עצמה במצבים כאלה מפני שהיא שוללת באופן מתמשך את הזכויות הבסיסיות של מיליוני פלסטינים".
"דמקורטיות פלורליסטיות, שמכבדות את זכויות האדם, אינן מוצאות עצמן במצבים שמחייבים אותן להשתמש בכוח קטלני נגד מפגינים", מוסיף מונאיר. "כך נוהגות מדינות אפרטהייד. אבל ישראל מוכרת את עצמה לעולם כמשהו אחר, כקרן אור של ליברליות ודמוקרטיה. מעט מאוד דברים מראים שזה דימוי כוזב כמו התגייסות המונית בלתי אלימה למחאה אזרחית".
ובמילים אחרות: זו קריאה ברורה למדינה חד-לאומית, קריאה שתפורה לרגישויות אמריקאיות. מונאיר שוב אינו מדבר על הכיבוש הציוני. חלפו הימים האלה. הוא מדבר על שוויון זכויות, על מאבק באפליה, כפי שעשו השחורים בארה"ב לפני כמחצית המאה. כי מה בעצם הוא אומר? הרי כולנו, יהודים וערבים, חיים במדינה אחת. האם יעלה על הדעת שחלק מאיתנו יוקצה לגטו מעבר לגדר ויופלה לרעה בגלל משטר אפרטהייד? כולנו צריכים לחיות יחדיו במדינת כל תושביה וזכותנו להפגין - ללא אלימות - עד שנשיג מטרה זו.
סביר להניח שלא רחוק היום שבו הפלסטינים בגדה המערבית יאמצו את הטקטיקה הזו. הימין בישראל יעזור להם. לא קשה להעלות על הדעת התגודדויות המוניות ליד גדר ההפרדה בין הרשות הפלסטינית לשטח ישראל. איך תתמודד ישראל עם מאות אלפים מעבר לגדר, נאמר במרחק הליכה מראש העין, תחת עינה הפקוחה של התקשורת הבינלאומית?
בנימין נתניהו נטש בפועל (אם כי לא רשמית) את רעיון שתי המדינות ודונלד טראמפ הבהיר שהרעיון הזה אינו עומד בראש מעייניו. ברק אובמה הבין את הסכנה כבר לפני שנים: מדינה דו-לאומית לא תוכל להיות גם יהודית וגם דמוקרטית. האם הפתרון שמתגבש אצל נפתלי בנט ושות' הוא מדינה קצת יותר יהודית וקצת פחות דמוקרטית? רק אלוהים יודע איך תיאכל הדייסה הבלתי אכילה הזו.