שעת לילה מאוחרת. מרבית אזרחי ישראל, כנראה, כבר שרויים עמוק בשינה, אבל ועדת הכספים של הכנסת, זו שקובעת מה יעשה הכסף שלנו היום, רוחשת והומה. חברי הקואליציה מביאים לאישור תיקון חקיקה תקציבי שיאפשר 'לדלג' על חברי ועדת הכספים ולהעביר כספים בלי פיקוח, והאופוזיציה עלתה למתקפה. כשמגיע תורה של חברת הכנסת סתיו שפיר להעלות את הסתייגויותיה, היא עושה זאת במשך 13 שעות רצופות. חברי הקואליציה קוראים לה 'ילדה קטנה', מאיימים שיזרקו אותה מהכנסת, ובחצות הלילה מכבים את המצלמות שמשדרות את המתרחש בוועדה לציבור. שפיר נזעקת. ברגע של תושייה, שאולי נראית לבני הדור הצעיר בנאלית למדי, היא מרימה את הסמארטפון שלה והופכת לתחנת ממסר עצמאית. היא עולה לשידור לייב בפייסבוק, ומדברת ישירות עם הציבור, בלי תיווך ובלי טובות. אלפי אנשים צופים, למרות השעה המאוחרת, והווליום בכנסת עולה. בתוך זמן קצר מאות אנשים שולחים הודעות זועמות לחברי הכנסת, מצלצלים אליהם, כועסים ברשתות. שפיר עומדת בוועדת הכספים כשמאחוריה ציבור גדול, והצעת החוק יורדת מסדר היום.
האירוע הזה, אולי, מסמל יותר מכל את המפנה שחל בשנים האחרונות בשדרת המנהיגות. מה השתנה? הכול, פחות או יותר, ובעיקר כללי ההתנהגות והתכונות הנדרשות ממנהיגים שרוצים לנסוק ולבלוט. בעידן הזה, וולגריות היא גם כנות, דיבור ישיר הוא שיחה בגובה העיניים, יכולת אלתור תקשורתית היא תכונה מבוקשת, שהציבור מעריך במיוחד. מהן התכונות הנדרשות מהמנהיגים החדשים, ומה הופך אותם לכאלה? מה זה אומר עלינו, ומהם התהליכים שהביאו לעלייתם של המנהיגים החדשים?
העולם מתהפך
לסוציולוג עוז אלמוג יש תשובה ברורה: "הבחירות החדשות של פוליטיקאים מושפעות ממגמה חשובה שמתרחשת מזה מאה שנים: ריכוך הסמכות, או יותר נכון פיחות באשראי שניתן לסמכויות בחברה. תראי מה קורה מסביב: הסמכות ההורית נחלשה וכך גם סמכות הגבר, המורה, הבוס או המפקד. אין כבר אשראי בלתי מוגבל.
זה תהליך חיובי בעיקרו, אבל יש לו גם מחירים ונשורת מסוכנת: האליטה האינטלקטואלית המערבית יצרה פלורליזם קיצוני מבולבל. היא ערערה לגמרי את רעיון הסמכות והתוצאה היא חוסר כבוד, חוסר נימוס ומה שיותר חמור: ערעור סמכות הידע וסמכות האמת. קשה לנהל חברה כאשר הציניות והספקנות משתלטות על כל פינה. אנשים נוטים היום להתייחס לכל בעל סמכות בציניות ובלגלוג. נכון שלא היינו רוצים לחזור לעידן ההערצה הנאיבית והעיוורת של מנהיגים, אבל גם הקיצוניות השניה בעייתית".
כיצד התהליך הזה מעצב את המנהיגות בעידן החדש?
"העולם משתנה במהירות והמנהיגות עוברת באופן בלתי נמנע שינוי. המנהיגות של פעם הייתה מבוססת על מיתוס וכריזמה - בעיקר כריזמה גברית - והאריכה זמן. בעידן הפוסט מיתולוגי הכריזמה נשחקת וחיי המדף של המנהיגים קצרים.
"מעניין שלאנשים בני 50 ומעלה קשה להסתגל לשינוי. הם עדיין מייחלים 'למנהיג חזק' ומגדירים את הבעיה של ישראל כבעיה מנהיגותית. לפי התפישה הזו, צריך למצוא את האדם הנכון, את דמות האב - שיוביל את המשפחה בתבונתו, באומץ ליבו ובחוזקתו. בימינו זו תפישה מופרכת.
"העולם נעשה מורכב ומהיר עד שאדם יחיד, נבון ככל שיהיה, לא יכול להוביל אותו לבד. היום רוב פריצות הדרך וההצלחות הן של צוותי אנשים שעובדים במשותף. אפילו במדע יש עלייה עצומה בשיתופי הפעולה, כולל פרסום משותף של מאמרים. צריך לידרים, זה נכון, אבל מאחורי כל לידר יש צוות. זה אחד מסודות הצלחתו של ההיי טק".
בישראל יש ראש ממשלה ששולט תשע שנים רצופות, ונתפס, לעתים, כזאב בודד.
"ביבי הוא תופעה חריגה. יש לו אמנם כריזמה בשפע, אבל ספק אם זו הסיבה העיקרית לכך שהוא מאריך ימים בתפקידו. בניגוד לדעת רבים בתקשורת, רוב הציבור הישראלי סבור שלביבי יש מעלות וגם הישגים יפים. רבים גם לא רואים אלטרנטיבה טובה יותר באופק.
"אבל יש כמובן גם כוחות נוספים שעובדים לטובתו: ככל שהתקשורת יוצאת נגדו יותר, כך הוא מתחזק בסקרים, משום שהוא נתפס כמי שעושים לו עוול. הוא נשאר בשלטון מפני שהשמאל הבטחוני נתפס כלא ישר ולא אמין. רבים רואים בשמאל לא רק כמכחיש מציאות אלא גם כמטשטש בין טוב לרע. ההצבעה לביבי היא במובן זה הצבעה לעומתית. ממש כמו שהצביעו לטראמפ.
"בטראמפ יש משהו שמשדר 'קאט דה בולשיט'. הוא אמר לשמאל האמריקאי: 'תפסיקו עם השקרים. אתם טשטשתם בין רע ובין טוב. יש רע ויש טוב. אויביה של אמריקה מאיימים עלינו ומתפקידנו להתגונן בלי כל הדיפלומטיה הישנה והצבועה'. ביבי, ממש כמו טרמפ, נתפס כמי שמצביע על המציאות כהוויתה - בעיקר בקשר לאוייבי המערב ומדינת ישראל - ולכן נוטים לסלוח לשניהם על התנהגות בעייתית ברמה האישית".
מה אנחנו יכולים ללמוד על העם שבוחר בו?
"בניגוד למה שאנשי תקשורת רבים מניחים, הצבעה פוליטית לא משקפת היום בהכרח אידיאולוגיה או אג'נדה סדורה. גם כשמפלחים את בוחרי הליכוד אפשר למצוא בהם מגוון רחב מאד של משתני רקע. יש כמובן גם מכנים משותפים, כמו בכל הצבעה, אבל באותה מידה המכנה המשותף בין בוחרי ביבי לבוחרי יאיר לפיד, כחלון, גבאי ואפילו בנט הוא גדול מאד".
קאט דה בולשיט
"בהקשר להצבעה פוליטית כדאי להזכיר שהעולם עובר מהפך דמוגרפי. שכבות עצומות עברו ועוברות מוביליות סוציו-כלכלית. הסיפור הגדול של החברה המערבית הוא התעצמות מעמד הביניים החדש. זה תהליך מבורך מאד אבל יש לו גם מחירים מסויימים. למשל, התעצמות תופעת ה"נובורישיות".
"יש בעולם מאות מיליונים של צרכני קיטש - שהוא שטחי וקלישאי ביסודו. זה מתבטא בדיור, בלבוש, במוזיקה, באוכל וגם בפוליטיקה. זה גם מה שמעלה אנשים כמו אורן חזן. מבחינתם, הוא ח"כ אסרטיבי שלא עושה חשבון. יש בו ישירות וחספוס, הוא מחציף פנים, 'עושה קטעים'. זו וולגריות חיננית בעיני רבים. אבל יש גם רבים שמתפלצים מהתופעה הזו ורואים את הסכנות שלה. כאשר הפוליטיקה נעשית סוג של קרדשיאנס זה קצת בעייתי".
איך צעירים תופסים את המנהיגות?
דור ה-Y הוא הדור הכי פחות סמכותני. זה דור שתפני שאוהב לעבוד ביחד ומחפש מנהיגות שיתופית. הם גם מאד ציניים לגבי הפוליטיקה ומתייחסים אל העולם הזה כמו אל סדרת ריאליטי. בגלל שהם פחות חסינים, לא נוטים לקחת אחריות, מתבגרים לאט וממוקדים בעצמם, הם בורחים מהנהגה. הם לא רוצים להוביל, לפחות לא לבד. הם רוצים שולחן עגול. הם גם מבינים מה המחיר האישי של ההובלה, ובארץ המחיר כבד מאד. הרי בסוף רוגמים באבנים את כולם. הם גם רוצים זמן לפעילויות פנאי ומבינים שההנהגה הישנה, הגברית בעליל, תובעת התמסרות מלאה - סוג של וורקוהליזם - וכרוכה בבדידות. הגברים בדור הזה הם "מופחתי טסטוסטרון", לא מכורים לאגו, יודעים להודות בחולשות וזקוקים להוראות הפעלה. בהבט הפמיניסטי והדמוקרטי זה נפלא. הם בהחלט עוזרים לנו לעבור לעידן הפוסט-שובניסטי. אבל הם יוצרים משבר מנהיגות לא קטן. בטווח הקרוב המשבר יטלטל את כל המערכות. זה כבר קורה.
אם כך, יכול להיות שטראמפ הוא שריד אחרון לעולם ישן, שלא יחזור.
"בהחלט ייתכן. אנחנו בדרך לשינוי מהותי, ולתפיסה שונה לחלוטין של מנהיגים חדשים. מה שאנחנו רואים כעת הוא ניסיון להיאחז בכוח במוכר לנו, אבל אם המהפכה תושלם, לא נזדקק למנהיג כריזמטי בכלל".
אינטימיות פומבית
מי שצופה בעליית המנהיגים החדשים ומברכת על השינוי היא התסריטאית והסאטיריקנית גלית חוגי ('האחיות המוצלחות שלי' ו'גב האומה'). חוגי החלה את דרכה כסטנדאפיסטית שנועצת סיכות בזהות המזרחית המקופחת. "אני לא חושבת שזו מנהיגות חדשה", היא אומרת. "אני חושבת שמנהיגים מתקשרים עצמם החוצה באופן חדש, ויש ליכולת התקשור הזו משמעות רבה. הטוויטר שינה את העולם, ויש פחות פילטרים בין המנהיג שלך ובינך. היום המנהיג פחות מתווך, הוא נמצא ישירות מול הקורא, אין אנשי ביניים. תראי, אני משוכנעת שרבין התבטא לא פחות 'נורא' או בוטה מדונלד טראמפ, ואני פשוט לא ידעתי את זה. השינוי הנוכחי הוא טוב. אין מסיכות ואין אפשרות להסתיר, וככל שמנהיגים ידעו זאת, כך יהיה טוב יותר להם ולבוחרים שלהם.
"אני חושבת שהמנהיגות החדשה משדרת משהו אמיתי. ג'סטין טרודו, ראש ממשלת קנדה, מעביר לי משהו פי אלף יותר אמיתי ממנהיגים אחרים. כי הוא לא מפחד מחוסר התיווך הזה, מהישירות, מהשקיפות. הוא יודע להשתמש בה והציבור מעריך את זה. יש תמונה מפורסמת של רבין יושב בבית ורואה משחק טניס. זו תמונה נהדרת בעיניי, ואני זוכרת אותה היטב. אבל לטרודו יש אלף תמונות כאלה. האינטימיות הפכה להיות פחות נדירה, ולא מפחדים ממנה".
עד כמה חידוד האינטימיות חשוב?
"פעם כדי להרשים אותך שאני מרוחקת, שאני 'סלב', הייתי צריכה להסתתר מפנייך ושלא תדעי עליי דברים. מנהיג או דמות ציבורית היו תעלומה. היום כדי להיות כוכבת הכי גדולה, אני אצלם לך מכל מקום. ממנהיג אנחנו מצפים גם לעבוד, כמובן, ולא רק להיות ידוען - אבל השינוי הזה מחלחל גם למנהיגות, והוא שינוי נהדר בעיניי. השינוי אומר: 'אני מה שאני, ואני מוציאה את זה החוצה'. זה טוב ליציאה מהארון, זו תפיסה ישרה ומתקדמת יותר".
אבל זו אינטימיות יותר אמיתית, או בסך הכול יותר מודעת ומניפולטיבית?
"העובדה היא שאנחנו יודעים יותר על המנהיגים שלנו. היה דיסטנס גדול, אולי כי הם היו רגילים לכך מהמערכת הצבאית, והציבור גם הוא אהב להיות תחת יחסי פקוד ומפקד וקיבל את זה. על רבין, למשל, לא ידעתי דבר. אני זוכרת נאום שלו שהקהל צעק: 'רבין תחייך!', והוא חייך וזה עשה המון. זה היה העולם הישן. בעולם החדש יש יותר אמת. האם זו אמת מושלמת? לא בטוחה. לדעתי, בעוד כמה שנים לא נחשוב שזה מספיק לנו, ונתקדם עוד הלאה. הפילטר שלנו כצופים השתכלל, ויש לנו ציפיות. הצופים מפתחים ציפיות בזכות תוכניות ריאליטי, ואני בעד השינוי הזה. אני בעד ריאליטי. זה מייצר התקדמות. יש משהו בעיניים שלנו שמסנן ומבין יותר אמת".
ואת רואה ייצוג של התכונות האלו בפוליטיקה הישראלית?
"העובדה היא שנתניהו הוא ראש ממשלה תקופה ארוכה, ואין בו את התכונות האלה. יש בו סוד והוא לא נגיש. יש לו ניסיונות להיות יותר אישי, יש בו את ההבנה העמוקה שהעולם השתנה, אבל המקרה של ביבי הוא שונה מפני שעליו, כרגע, הבוחרים סומכים. בישראל הבוחרים רוצים מישהו שיוביל אותם. בדקתי את נושא האינטימיות והתדמיות, וחיפשתי תמונות של ראשי ממשלה שבאים לבקר פצועי צה"ל בבתי חולים. את רואה כל מיני ראשי ממשלה. מדהים כמה שהמעמד הזה מביך את ביבי. לעומת זאת, אולמרט - יוצא ממנו איזה חום. ביבי בכלל לא. קשה לו לעמוד בסיטואציה".
ובארה"ב?
"שם הם כבר בשלב שבו הם מחפשים כנות מוחלטת, דוגריות קשה. אנחנו עדיין לא שם".
ומעבר לאינטימיות, גם העיסוק של המנהיגים החדשים בנושאים שונים השתנה? המיקוד אחר?
"לא באופן מאוד מובהק. ברור שסתיו שפיר, איציק שמולי או תמר זנדברג מנסים לפנות לדור יותר צעיר ועוסקים בשכירות, בפתרונות דיור הולמים, בלגליזציה. אבל מנהיג שרוצה להנהיג - עוסק בשלל תחומים".
מנהיג יכול לצמוח גם מחוץ לשורות הפרלמנט?
"החברה הישראלית מאוד מעורבת פוליטית. מנהיג יכול להגיע ממקומות שונים, אם כי אני לא חושבת שיש סיכוי למישהו שיגיע מלמטה. אני לא חושבת שזה אי פעם קורה כך. זה רעיון רומנטי מדי. אזרח יכול להעלות מודעות לדברים. אבל גם לכך צריכים להבשיל התנאים. ויקי קנפו הצליחה להעלות מודעות, זה גם חשוב".
כסאטיריקנית, העבודה שלכם בארץ קלה, יחסית?
"כולם חושבים שאצלם קורה המון. אבל גם האוסטרלים חושבים ככה. במערכת של 'גב האומה' אנחנו אף פעם לא מחפשים מתחת לסלע. יש פה קונפליקטים מובנים ובוערים שאף אחד לא רוצה לפתור. הם מאוד יציבים, הקונפליקטים האלה, יותר מכל מנהיג".
אבי גבאי מתחפש
מי שרואה במנהיגות החדשה תופעה רחבה הרבה יותר הוא תום אהרון, כותב ומגיש את התוכנית הסאטירית 'פעם בשבוע', ומבקר חריף של המתרחש כאן. לדבריו, "אני רואה בתכונות של המנהיגים החדשים את מות הממסדיות. אני מזהה כנות ובלתי אמצעיות שאנשים מחפשים: מדונלד טראמפ דרך אופירה וברקו, אורן חזן ותמר זנדברג. המצב כרגע הוא שאין לאנשים סבלנות לחוסר כנות ולכללי טקס, ולאיפוק שאנחנו אמורים לתחזק. טראמפ ניהל קמפיין, ואנשים יכלו לראות שהוא מדבר כמונו. פעם זה היה נחשב לחיסרון. היום - עובדה שזה לא כך. הרשתות החברתיות השטיחו את ההבדל בינינו לבין המנהיגים. למה הוא צריך להישמע שונה ממני, מאיך שאני מדבר בסלון הבית שלי? הכנות הזו, הבלתי אמצעיות - מאוד חשובה היום לדעת הקהל. כבר אי-אפשר אחרת".
אתה רואה ייחודיות של המנהיגים החדשים בישראל, לעומת העולם?
"אני מאמין שבישראל אנחנו מנסים להיצמד לעולם, אבל תמיד נעדיף ללכת לקלפי עם הסוגיה הביטחונית וזהו. זה הקלף המנצח. אבל עד הבחירות, תשומת הלב של הישראלים, ומי שהם יחבבו או ייתנו לו הזדמנות, יהיה מי שיודע להתנהל בעולם החדש. זה עולם בלי מחיצות ובלי הסתרות.
"בישראל יש תחושה שלימין יותר קל להעביר את המסרים שלו. הוא יותר כנה, וזה מתיישב עם רוח התקופה. השמאל נותן תחושה שהוא לא מספיק ברור בהעברת המסרים, שהוא מסתיר את האג'נדה האמיתית שלו. כשאני רואה את אבי גבאי, למשל, אני יודע שהוא לא אומר את מה שהוא רוצה להגיד. הייתי שמח אם היה בא מנהיג שמאל שאומר ממש את מה שיש לו, בלי להתחפש. תרצו - תקחו, לא תרצו - תמשיכו הלאה. זה יתפוס יותר, יתאים יותר לרוח העכשווית. אבל קשה מאוד לשווק את הרעיונות של השמאל. זו בעיה. וזה לא שהשיטה השנייה עובדת, שום דבר לא נפתר, ככל שידוע לי".
השרים נפתלי בנט ואיילת שקד העלו לרשתות סרטון שבו הם מחקים את 'ארץ נהדרת', במערכון משלהם. הפוליטיקאים החדשים הם אלה שמסוגלים להשתמש בפרודיה כדי להעביר מסרים?
"בנט ושקד באים ממפלגה שהלגיטימיות שלה נשחקה בקרב החילונים, לאחר שבבחירות הראשונות הם היו נורא חזקים בציבור החילוני הימני. הם הפכו להיות המפלגה שחברים בה סמוטריץ', אורי אריאל ומוטי יוגב, שפשוט מפריעים להם במרוץ לראשות הממשלה. מכיוון שהם מאוד רוצים לחזור ולהתקבל אצל הקהל הזה, הם ניכסו לעצמם את התוכנית שנחשבת לסאטירה מס' 1, לתוכנית הכי מצחיקה, והזכירו לקהל החילוני שגם הם יכולים לצחוק. הם בסך הכול מזהים את מדורת השבט הנוכחית. הם מנכסים את המותג החיובי הזה של 'ארץ נהדרת', וקושרים את עצמם עמו. הם אומרים: 'אנחנו מבינים את הבדיחות, אנחנו ראובן ואסתר'. יש פה הומור עצמי, שהרי הם יודעים שהקהל שלהם הוא קהל שמבין את ההומור בראובן ואסתר".
מה השלב הבא, קליפ של עדן בן זקן ומרים נאור?
"למרות שהייתי מאוד רוצה לראות קליפ כזה לכשיופק - מרים נאור לא נבחרה על ידי הציבור הרחב. היא לא צריכה להיבחר על ידו. איילת שקד צריכה את קהל הבוחרים ואת קולות הבוחרים, ולכן היא תעשה הרבה כדי ללכוד את תשומת ליבם".
האם אפשר לדבר על מנהיגות חדשה בלי לדבר על קהל הבוחרים? שהרי תכונות האופי והיכולות של מנהיג חדש עונות לצורכי בוחריו. לפי ד"ר רונית ברגר, מבית הספר לממשל במרכז הבינתחומי, כל עוד קהל הבוחרים משתנה במהירות ומתפתח, כך גם מנהיגיו. ד"ר ברגר רואה קו מאפיין בולט של המנהיגות החדשה: פתיחות, פרגמטיות, קשר הדוק עם הקהל ומהירות תגובה: "המנהיגות החדשה, זו של השנים האחרונות, עוברת שינוי מהותי בהלימה לשינויים בתקשורת. קהל הבוחרים הוא אחר: כזה שמקשיב ל'ביטים' קצרים, שאין לו סבלנות ויכולת ריכוז לקריאת טקסטים ארוכים, ואוהב לקבל את הכול מיד. מהירות התגובה שונה - מצפים ממנהיג שיגיב לאירועים כמעט בזמן אמת. בעבר תקשרו בעזרת מנגנוני מפלגות. עכשיו אנחנו צריכים את המסר הפרובוקטיבי. הלך הרוח בחברה מעדיף את המענה המיידי. לבגין ולשמיר לא היה היום סיכוי. תראי מה קורה בעולם: מנהיג קנדה, מנהיג צרפת, הם הכוחות העולים החדשים. זה לא מקרי".
מה אנחנו מצפים ממנהיגים חדשים?
"היום יש רתיעה מהמערכת המסואבת והמושחתת. לכל מי שלא הגיע מתוך המערכת יש יתרון כמי שעוד לא התקלקל מהפוליטיקה, וכמי שמביא עמו משהו מרענן, אפילו בשורה חדשה. האמירה ש'הכוח משחית' נשארת רלוונטית. גם סתיו שפיר וגם איציק שמולי התברגו גבוה, אבל יש להם אמירה חברתית שמנסה לתת צ'אנס לקול חדש. תסתכלי על הפרופיל של אורלי לוי, שפיר, שמולי. הם גם גרים במקומות אחרים, הפרופיל שלהם שונה. שפיר גרה בדירה שכורה, שמולי היה מעורב בפרויקט בלוד וגר שם, לוי גרה בקיבוץ. אלה צעירים שמשדרים שבאו להתרכז בעיקר, הם דומים גם לקהל הבוחרים שלהם, הם מעוררים הזדהות. אולי אני אופטימית, אבל אני רוצה להאמין שהחברה משתנה. תנועות חברתיות שינו משהו: הן הביאו את שפיר ואת שמולי. ההשפעה מחלחלת, אבל לאט".
"נגד רגשות אישיים"
מי שמתבוננת במבט ציני מפוכח על המנהיגים החדשים היא עירית לינור. "כדי להיות מנהיג צריך להנהיג משהו. לא מספיק להיות צעיר ובולט בכנסת. נכון, אתה לא צריך להיות ראש ממשלה מיד, אבל לעבור בחירות במרכזי מפלגות זה לא מספיק לי. אולי תהיה קודם מנהל חברה, תוביל אנשים? זה אפילו דומה יותר להנהגה מישיבה בוועדות הכנסת, לכן אני לא מספיק מתרשמת כדי לקרוא להם 'מנהיגים חדשים'.
"אם מחפשים את רוח התקופה - אז אפילו טראמפ, כטיפוס - המחשבה שיהיה נשיא ארה"ב היא אמנם מפתיעה, אבל הוא לכלך את הידיים, היה יזם, ניהל משהו. בחירתו היא עניין שקטונתי מלנתח. הילארי קלינטון הצטיירה כיצור איום ונורא, והבחירה הייתה אנטי הילארי. בכל בחירות את מצביעה מתוך המלאי שיש לך. והציבור הצביע אנטי קלינטון".
דפוסי ההתנהגות של טראמפ מצביעים על עידן חדש של מנהיגות.
"דפוסי ההתנהגות של טראמפ מכתיבים משהו, זה נכון. אבל כל מנהיג הוא טיפוס ייחודי. טראמפ משכיל לנצל את הציוצים בטוויטר, אבל האם הבא אחריו יוכל להתנהג בדיוק כמוהו? ודאי שלא. ג'סטין טרודו לא יכול להיות טראמפ, הוא שונה. לכל מנהיג יש מבנה אישיותי ייחודי, והבא אחריו לא יכול לחזור על אותו הדפוס. לכן קשה לנבא ולהתנבא. תראי, למשל, מה קורה במפלגת העבודה - גם המצטיינים עפים שם אחרי שנה. זה פחות המבנה האישיותי של המנהיג, ויותר רצונות המפלגה.
"אני נגד רגשות אישיים כלפי פוליטיקאים ושרים. אני לא מתעניינת בהם על בסיס מאוד עמוק. אנשים מצביעים לפוסטר, ואני לא מצביעה לפוסטר. ההיפך - אני חושדת בנערי פוסטר כמו טרודו ואובמה, שיש לי הרבה מה לומר על הכהונה שלהם.
"אני, באופן אישי, רוצה להרגיש מנהיג כמה שפחות. שיעשה את עבודתו בצורה עניינית ונקייה, שמחוקק יחוקק כמה שפחות חוקים, ואני פחות ארגיש ואנתח את אופיו. אם אני רוצה להעריץ או לאהוב מישהו, יש לי את ההורים שלי".
העידן הישן חוזר
מי שרוצה להצליח בעידן החדש, צריך לאמץ את הקודים החדשים שמחזירים אותנו לעידן הכפר הקטן, שבו כולם ידעו הכול על כולם
אלדד יניב
לא בטוח שזה העידן החדש. זה יותר דומה לעידן הישן. כשהאדם חי בכפר קטן ואי-אפשר היה לשקר אף אחד. כשכולם הכירו את כולם. כולם שמעו הכול, ריכלו על הכול, וידעו את הכול. ואי-אפשר היה להעמיד פנים על כלום, בטח שלא להיחלץ מתסבוכות ובורות בעזרת יועץ תקשורת וספין דוקטור.
אז זה בדיוק מה שקורה עכשיו. העידן הישן. הכפר הקטן. גלובליזציה? כל העולם כולו חזר אחורה במנהרת הזמן, בגלל הרשתות החברתיות והסמרטפונים. כל דבר מצולם ומוקלט ובווטסאפים ובסטורי, ואי-אפשר להעלים יותר כלום. בדיוק כמו שבכפר הקטן ידעו עליך הכול, ככה יודעים עליך היום כולם את הכול, וכמעט מיד (במידה והווטסאפ עבד ולא נפל לכמה שעות). ומה יעזור ספין, ויועץ תקשורת? אם קרה, ותגיד 'אז מה קרה', תחטוף צילום מסך. ואם תשקר, הלך עליך. 'הנ"ל ז"ל', כמו שהיה אוהב פואד בן אליעזר להתבדח במסדרונות הכנסת על פוליטיקאים שלא מבינים עדיין שזמנם עבר.
זה זמן שבו מנהיגים חייבים להפנים שתם עידן השקרים. שמי שמשקר מוצא מחוץ לאיגלו, מיד. בלי רחמים ובלי הזדמנות שנייה. ושלום על ישראל.
אין יותר ספין. ואם יש לך כזה - הוא יימס מול כל צילום מסך של מה שאמרת הפוך לפני שנה בהתכתבות 'פרטית' עם מישהו מהצד השני של כדור הארץ. לכן לא משנה במה הסתבכת, רק הכנות תייצר הקשבה. ורק השיתוף. והדיבור בגובה העיניים. במה שקרה. לא משנה כמה הסתבכת ואיך. דבר דוגרי. בדיוק כמו שטראמפ הסביר על הדיבור המלוכלך בחדר הלבשה ומה יוצא במצבים האלה לגברים מהפה. מגעיל? בארור. אבל גם כנה. הרבה גברים הזדהו עם השיתוף הזה. גם נשים שמכירות גברים במצבים כאלה.
לא רק האמת היא המנהיגות החדשה. גם אובדן ההיררכיה. בעולם שכולם שווים וכבר לא שומעים מה שההורים שלנו אמרו תמיד על מנהיגים: 'הגדולים יודעים מה הם עושים', אלא: 'ביבי חסם אותי', 'יאיר לא עונה לי לקומנט', מנהיגים צריכים להבין שהם הפכו למשרתי ציבור. שמחתימים כרטיס אצל הציבור וצריכים לתת לו דיווח בזמן אמת. של מה קרה ואיך קרה.
ביבי נתניהו יודע לעשות את זה מצוין עם הקהל שלו. ולכן הוא נאמן לו גם בצרות וגם בחקירות. טראמפ יודע לעשות את זה מצוין עם הקהל שלו. ולכן נבחר, ואל תהיו בטוחים שלא ייבחר בפעם השנייה. איך מנצחים את זה? בדיוק אותו דבר. כנות ושיתוף ודיבור בגובה העיניים.
נשמע פשוט? הכי מסובך. אבל המנהיגות הזו היא היחידה שעובדת בעידן החדש.
הנה הן באות
השנים האחרונות הן עידן הפרסונליזציה של הפוליטיקה. מרכזי המפלגות גוועו, וההזדהות הציבורית עם הפוליטיקאים הפכה לפרסונלית. "אנשים היום בוחרים באישיות ולא באידיאולוגיה", מסבירה ד"ר מיטל בלמס, מהמחלקה לתקשורת באוניברסיטה העברית. "הפוליטיקאיות החדשות מבינות שהן צריכות לפעול ממקום של עוצמה ובולטות, כשבשנים האחרונות יש הרבה יותר החלטיות ו'חיתוך קצר', בוודאי אם את אישה".
מדוע יש הבדל מגדרי?
"מנשים פוליטיקאיות נדרשת הוכחה יותר משמעותית. ההחלטיות, המסרים הברורים, הבולטות במדיה, הן יציר התקופה, אבל זה לא מספיק אם הן רוצות לבלוט. הן צריכות לסגל לעצמן שריון וכלי עבודה כדי להילקח ברצינות. לח"כים גברים לא היו אומרים את מה שאומרים להן. הספרות הפסיכולוגית מלמדת אותנו שנשים הן שחקניות קבוצתיות, אבל הן מבינות שיש דרך אחרת להיכנס לתקשורת".
איך זה משפיע על המפה הפוליטית?
"להרבה מפלגות יש בעיה: לא תמיד הן מצליחות להראות לבוחרים את ההבדלים האידיאולוגיים, ואולי הם כבר באמת פחות קיימים. הבוחר רוצה להצביע לבני אדם. הבולטות אינה מספיקה, צריך דרך וצריך כנות. אלו סימני המנהיגות החדשה".
איך הפוליטיקאיות משתמשות בזה?
"איילת שקד היא האישה החזקה היום בפוליטיקה הישראלית, אחרי שרה נתניהו. היא יודעת לשחק היטב בתקשורת ויש לה סגנון מאוד ישיר, אבל היא ממלכתית. זה ניכר בכל דבר: בסגנון הלבוש, בצורת הביצוע של תפקידה ובהחלטותיה. יש שם ארשת מכובדת שמשרתת אותה מאוד".
סתיו שפיר נתפסת כצעירה ובועטת, תמר זנדברג גם היא לא נחשבת 'ממלכתית'.
"את איילת שקד לא תתפסי ברוטשילד עם נעלי אצבע, בניגוד לאחרות. כשהיא מופיעה בתקשורת, לא 'חותכים אותה'. גם מרב מיכאלי מבינה תקשורת. היא בנתה לעצמה תדמית מוקפדת, היא משדרת בגרות. אלו הכלים שלה. הדיבור בלשון נקבה החל כפרודיה מוזרה, והיום הרבה יותר אנשים מבינים מה היא רוצה להשיג בכך".
זנדברג הפכה ליו'"ר מרצ.
"היא נגישה מאוד, ויכולה להפוך את הנגישות שהיא משדרת ליתרון בחוכמה ובזהירות".