קלרה קגן בצעירותה / צילום: אלבום משפחתי
השואה מלאה בסיפורים על ילדים אבודים כמו שתי הסבתות שלי. יום אחד הכל נקטע בחיים שלהן, ומאותו הרגע שום דבר כבר לא היה אותו דבר. אני לא יודעת בת כמה הייתי כשגיליתי לראשונה מה קרה לסבתא אלה וסבתא קלרה, אבל אני לא זוכרת חיים שבהם צל המתים לא ריחף מעליי. כל אותם ילדים והורים, דם מדמי, שכבר לא יהיו, לא יספיקו ולא ימשיכו, ליוו אותי באותה נשימה עם הסיפורים על אלו ששרדו והצליחו לצאת מהסיוט הזה בחיים.
מגיל צעיר למדתי שני דברים: אין גבול לאכזריות האדם, אך בו זמנית גם אין גבול לטוב לבו. ללא האנשים הטובים שסיכנו הכל - משפחתי לא הייתה פה היום.
דודה חיה הייתה החסד של סבתא אלה, שהייתה רק בת 8 כשהנאצים פלשו לברית המועצות. חיה אספה את שתי הבנות של אחותה - אלה ואחותה הקטנה מוסייה בת ה-4, לאחר שאבא שלהן נורה למוות ברחובות ריגה על-ידי לטבים בני המקום עוד לפני שהנאצים נכנסו לעיר. אמא שלהן קפאה למוות ברחובות הקרים של קירגיזסטן, כשניסתה להביא לשתי הבנות הקטנות שלה פת-לחם. אלה ומוסייה נשלחו לבית יתומים, ואילו חיה אימצה אותן ונתנה להן סיכוי.
כפר קטן בשם צ'רנורוצ'יה בבלארוס היה החסד של סבתא קלרה, שהייתה בת 6 כשנשארה לבד לחלוטין. אביה נשלח לחזית עם הצבא האדום, ואמה וסבה, ככל הנראה, נורו למוות בחיסול הגטו שבו היו. אחותה הגדולה רוזה הייתה ילדה חולה ונשלחה למרכז רפואי בקווקז כדי להבריא. יום אחד הנאצים הגיעו לשם, העמיסו את כל הילדים היהודים על רכבים וירו בהם בהרים. היא הייתה בת 11 במותה.
אחותה הגדולה שורה בת ה-14, ואחיה הקטן גיניק שהיה רק בן 3, נעלמו יום אחד תוך כדי מנוסה מהנאצים וסבתא שלי מצאה את עצמה פתאום לבד. היא זוכרת איך היא רצה לבד בשדה, שיירות של נאצים נוסעים מסביבה, והיא רק בוכה ובוכה ובוכה. עד היום היא לא יודעת מה קרה לשורה ולגיניק. הריצה המטורפת הזו, לשום מקום ולכל מקום, הצילה את חייה. סבתא קלרה הגיעה לצ'רנורוצ'יה. זקן הכפר ארגן אספת חירום, הניח את סבתא שלי על השולחן בחדר הקטן מול כל התושבים, והודיע - 'צריך להציל את הילדה היהודיה הזו'.
וכך היה. מדי שבוע, במשך שלוש שנים, קלרה עברה מבית לבית כך שכולם היו שותפים בעבירה שעונשה מוות ואיש לא הלשין לנאצים. תושבי הכפר קראו לסבתא שלי ילדת האלוהים. הם האמינו שבזכות החסד שעשו עמה, הנאצים לא באו לקחת את הנערים והנערות מעל גיל 14 לעבודות פרך בגרמניה. אחרי שהצבא האדום שחרר את בלארוס, אנשי הכפר הביאו את סבתא שלי לבית יתומים, כדי שאביה, עת יחזור מהמלחמה, יוכל למצוא אותה. וכך באמת היה. שניים מתושבי הכפר, אליסבטה ויפים צ'ייקוב, שסעדו את סבתי כשהייתה ילדה קטנה מפוחדת וחולה מאוד, הפכו לחסידי אומות העולם.
סבתא קלרה וסבתא אלה הן החסד שלי. הן התגברו על שנות רעב, פחד ואימה והצליחו להמשיך למרות כל הכאב והאובדן. הן הקימו משפחות, הביאו ילדים, מצאו משמעות, עלו לישראל וגידלו אותי להיות מי שאני היום. בלעדיהן, לא היה דבר.