מסמכי השחרור של רנאטה ממחנה העבודה בברלין
רנאטה קראוזה גדלה בבית שמח בקונין שבפולין, עם הורים אמידים (אביה היה סגן ראש העיר), שתי אחיותיה הגדולות, אומנת צמודה בשם יוז'ה ועובדי משק שדאגו לכל צרכיהם. כשהחליטה ללמוד רוקחות עברה לדירה שכורה בוורשה עם חברה טובה. מאוחר יותר נישאה לצ'סטר מוכורובסקי הנוצרי ונכנסה להריון. ב-1 בספטמבר 1939, היום שבו פלשו הנאצים לפולין, האימה והלחץ עשו את שלהם והיא ילדה את בתה היחידה כריסטינה לתוך התופת.
כריסטינה גדלה בגטו עד גיל 3 כמעט, עם זיכרון אחד שנחרט בה מאז: איך אמה והיא הסתתרו מתחת לרצפה כשהנאצים מחפשים אותן, ורנאטה מכסה את פיה בכוח כדי שלא תשמיע הגה. החוויה הזו הותירה את כריסטינה עם קלסטרופוביה לכל חייה.
ב-1942, כשנפוצו השמועות שעומדים לחסל את גטו ורשה, איתרה רנאטה את יוז'ה ונתנה לה את מעט התכשיטים שנותרו לה כדי שזו תחביא את כריסטינה במזוודה ותבריח אותה למנזר. ההוראה הייתה חד-משמעית: הילדה נוצריה ואסור לה ולאף אחד אחר לדעת שהיא יהודיה.
כריסטינה גדלה בחיק נזירות, התפללה לישו ואהבה את המזמורים והטקסים הנוצריים. היא גם ידעה שיש לה אמא, אבל לא מעבר לכך. לכל הילדים סביבה היה רקע דומה, כזה או אחר, והיא לא הרגישה חריגה.
בתום המלחמה הופיעה יום אחד בפתח המנזר אישה זרה, מרוסקת וכבויה, אוחזת בדובי צעצוע כתום ענק. כריסטינה נקראה לפגוש אותה ונאמר לה שזו אמה שבאה לקחת אותה. רנאטה ניצלה בזכות השכלתה האקדמית והמקצוע החיוני שרכשה, וכן בזכות מסמכים מזויפים שהצליחה להשיג בעורמה (ובכסף). הוריה, אחיותיה, בעליהן ושני הילדים של כל אחת מהן - נרצחו. צ'סטר, בינתיים, מצא לו אישה חדשה, התחתן איתה וניתק מגע.
רנאטה לקחה את כריסטינה לוורשה החרבה והן התגוררו כשנה במרתף עלוב, עד שבבוקר אחד אמרה רנאטה שהן נוסעות משם. הן עלו על אונייה רעועה, וכריסטינה התבוננה לכל אורך המסע ביהודים המתפללים שתפילותיהם נשמעו ונראו לה מגוחכות לחלוטין. רק כשהן ירדו מהאונייה ורגליהן נגעו באדמת חיפה, אמרה לה רנאטה: "אנחנו יהודיות, זו ישראל ומעכשיו אנחנו פה".
רנאטה מצאה מהר מאוד עבודה בישראל והצליחה לרכוש דירה קטנה ולבנות את חייה מחדש. בגיל 70 נתקלה במפתיע ברחוב במי שנהג למשוך לה בצמות בכיתה א' בפולין. הם זיהו זה את זו מיד וחיו באהבה גדולה יותר מעשור, עד שנפטר.
כריסטינה, שאימצה עוד בנמל חיפה את השם הישראלי הראשון ששמעה (שושנה), התחנכה בפנימיית אלוני יצחק (כי סבתא, כמו ניצולי שואה רבים, לא הייתה במצב כלכלי ונפשי לגדל אותה), התאהבה ביורם דגני הצבר ונישאה לו, ילדה לו שני ילדים (אני אחת מהם) ואיבדה אותו בתאונת דרכים ב-1975. ארבע שנים לאחר מכן נישאה שוב.
השואה לא הייתה נושא מדובר בבית. פעמים רבות אמא הביעה חרטה עמוקה על כך שלא איפשרה לסבתא לספר לה. "לא יכולתי", היא אומרת עד היום בנימה מלאה ייסורי מצפון. "היא רצתה לספר לי ואני סירבתי. לא יכולתי לעמוד בזה".
למרות שהנושא לא דובר, חשתי שהוא מרחף באוויר כל הזמן, מין רעש לבן שמלווה כל צעד של אמא ולכן גם את שלנו: באינטונציות, בנשימות, בכעסים ובשתיקות. אין לי ספק שמרבית בני הדור השני יודעים היטב על מה אני מדברת. בילדותי ובנעוריי פתחתי לא פעם את אלבומי התמונות של סבתא וראיתי בהם תמונות ישנות של פנים לא מוכרים. שאלתי מי הם והיא לא רצתה לספר, עד שהפסקתי לשאול. בדיעבד למדתי שאלה בני משפחתה שנרצחו.
רנאטה נפטרה בישראל בשיבה טובה בפברואר 2007. בימיה האחרונים הייתה משוכנעת שאני אחותה. ביקשתי מאמא לא לתקן אותה. "עדיף ככה", אמרתי לה. "עדיף שהיא לא תזכור מה באמת קרה לאחותה". כריסטינה-שושנה חיה כיום בגני תקווה, אם לשניים וסבתא לנכדה אחת.