מיכה צביקה ואבי שלום בפולין
כשפרצה המלחמה והגרמנים פלשו לפולין, פנתה סבתי, אסתר, שהייתה אז נערה צעירה, למשפחה גויה וביקשה שיצילו אותה ואת אחיה הקטנים והיא בתמורה תעבוד בביתם. כמה שבועות לאחר מכן הגיחו הגרמנים. סבתי הצליחה לברוח, אולם שני אחיה הקטנים נתפסו והגרמנים ירו בהם. היא היחידה שהצליחה לשרוד מבין 12 אחים.
היא ברחה ליערות, שם פגשה את סבי יעקב והם התאהבו והתחתנו. יחד עם חבריהם הם חפרו בורות שאותם כיסו בגזעים ובענפים ושם ישנו ונחו. הם היו שמים מכשולים לגרמנים - חופרים בורות כדי לעכב או להפיל אותם, סוגרים את השבילים עם גזעים ויוצאים למארבי חיסולים. אבי נולד בחורף, בשלגים ובקור. אסתר ויעקב שלא ידעו אם הוריהם חיים או מתים, החליטו לקרוא לו שלום וסיכמו שאם הוא יישאר בחיים ויתחתן הוא יקרא לבנו על שמו של הסב גדליה (ואכן, אני נקרא על שמו). לסבתי, שהייתה רזה, מורעבת, חלשה ומדוכאת, לא היה חלב והם חששו שאבי ימות מרעב, או לחילופין שיבכה ואז הגרמנים ישמעו ויתקיפו אותם. החברים מסביב אמרו להם שהם חייבים להיפטר מהתינוק, אולם סבי וסבתי לא הסכימו לעשות זאת והקבוצה הותירה אותם לבד ביער.
באחד הלילות הם התקרבו לכפר ומצאו אסם. פתאום שמעו מישהו מדבר ביידיש ויעקב זיהה שזו אחותו שדיברה עם גיסו. השכם בבוקר הוא ניגש אליהם ואמר: "מאז שעזבתם התינוק לא בכה אפילו לא פעם אחת, כאילו יד אלוהים בדבר".
במאי 1945 פלשו הסובייטים והדפו את הגרמנים. הם פגשו באותם פרטיזנים יהודים, ביניהם גם יעקב ואסתר, ונתנו להם אוכל ושמיכות. אבי והוריו עברו לביאלבה שבפולין, שם היה לסבי בית חרושת לנקניקים והוא היה בין העשירים ביותר בעיר. באותן שנים נולדו להם עוד שני ילדים - מיכאל וצביקה. ב-1950 החלה סבתי לנדנד לסבי שיעלו ארצה, לאחר שנפוצה שמועה שהגויים מתכוונים לנקום ביהודים. יעקב החליט לשמוע בקולה ומכר את כל רכושם בתמורה למטבעות זהב, שאותם ביקש מחייט שיתפור בתוך המעילים שלהם. הם נסענו ברכבת לאיטליה דרך שווייץ, ושם עלו לאונייה "גלילה" שהגיעה לחיפה. אז, כשישנו עם כל שאר העולים על רצפת בית קולנוע, גילה סבי שנגנב הארגז ובו כל המעילים עם הכסף.
שנה לאחר מכן, ב-1951, הם עברו למעברה בשיכון המזרח שבראשון לציון והקימו אטליז דומה לזה שהיה להם בפולין ונחל הצלחה גדולה. כמה שנים לאחר מכן הם הצליחו לקנות בית בשיכון גורדון בזכות הפיצויים מגרמניה. אסתר נפטרה ב-1983 ויעקב נפטר ב-1987.