כיצד מגיבים בני האדם אל מול סופם הבלתי נמנע ואיך זה משפיע על ההתנהלות שלהם בהווה? השאלה הזאת עומדת במוקד העניין של שני חוקרים שביקרו לאחרונה בישראל: פרופ' שלדון סולומון מאוניברסיטת skidmore בניו יורק, שהתפרסם כאחד מהוגי "תיאוריית ניהול האימה", העוסקת בפחד העצום שאנחנו חשים מהמוות, ופרופ' מייקל סטיגר, מנהל המעבדה לחקר משמעות ואיכות חיים בבית הספר לפסיכולוגיה באוניברסיטת קולורדו.
"גלובס" שוחח עם שני החוקרים, שהגיעו לישראל כדי להשתתף בסימפוזיון בינלאומי באוניברסיטת בר-אילן, בנושא "מחסומים ונתיבים במעבר להורות".
"איך הופכים את החיים למשהו שאנחנו לא רק שורפים אותו? זו שאלה שהטרידה אותי מגיל צעיר, וכשיצאתי לחקור אותה, התפלאתי לגלות שהיא לא מטרידה את כולם. לרבים ברור שיש משמעות לחיים. הם לא חשים צורך לחפש אותה. מבחינתם העניין פתור", אומר סטיגר, שהופתע מתוצאות מחקריו בתחילת הדרך. "חשבתי שאנשים שמחפשים משמעות יהיו מאוד בריאים בנפשם, בעוד שבפועל הם האנשים הכי חרדתיים. זה כך לפחות בעולם המערבי. האנשים ששאלת המשמעות פתורה מבחינתם או לא מטרידה אותם הם חברותיים יותר, נחמדים יותר, פחות הרסניים לעצמם וחיים זמן רב יותר".
כיצד אנשים "פותרים" את סוגיית המשמעות?
"רוב הנשאלים אמרו שהם בדרך כלל שמחים, או שכרגע הם אולי חווים קושי אך מעריכים שעוד יבואו ימים שמחים בעתיד, וזה מספיק להם. מבחינתם, כל עוד הם לא רוצים להתאבד, הם לא מרגישים שצריך סיבה מיוחדת לחיות. מבחינתם, שאלת המשמעות אינה קשורה לתהייה 'אם הייתי מת מחר, האם הייתי יכול להצדיק בפני העולם את סיפור חיי".
נראה שדי מתגמל לא לשאול הרבה שאלות בנושא הזה.
"אולי היחס הסיבתי הוא הפוך: אם אין לך סיבה לסבול, אתה לא נדרש לשאלה בשביל מה זה נחוץ. כך או כך, העולם שבו אנחנו חיים מתגמל הסתפקות בשמחה".
"אין מספיק חרדת קודש מול עשיית טוב"
לשמחתו או לצערו של סטיגר, בכל זאת ישנו פלח אוכלוסייה די משמעותי שכן מתעניין בשאלת המשמעות וסובל מהיעדרה. אלה אנשים שנוטים יותר לפנות לטיפול פסיכולוגי, ועבורם בנה סטיגר כלים שיאפשרו להם לתת משמעות אישית לחייהם.
"גם אנשים שהם בדרך כלל שמחים ומרוצים יכולים לסבול ממשבר בסוגיית המשמעות, כאשר היומיום שלהם נמצא תחת מתקפה מסוימת או שהם חווים שבר במערכת האמונות שלהם", הוא אומר. שבר כזה יכול להתרחש אם קרה אסון להם או לקרוביהם, אם לא קיבלו "פרס על התנהגות טובה" שציפו לו על פי מערך האמונות שלהם, או אם חל שינוי משמעותי וחד בתרבות שבה הם חיים.
"הפילוסוף-פסיכולוג ויקטור פרנקל, שכתב את הספר 'אדם מחפש משמעות', מתאר את האופן שבו בני אדם, במצבים הכי קשים, בונים לעצמם נרטיב אישי של משמעות", אומר סטיגר. "במרכז הנרטיב הזה עומדת מטרה מסוימת או מערכת יחסים מסוימת (שיכולה להיות גם מערכת יחסים עם אלוהים), שעבורה כדאי לשמור על צלם אנוש גם בתנאים קשים ואף שהכול ייגמר ממילא. עבור המשמעות הזאת יש לחתור להגיע אל המחר, אף שאולי לא יהיה מחרתיים. לפרנקל עצמו, היה זה זכר אשתו שהשאיר אותו שפוי בתקופה שבה היה במחנה ריכוז בשואה. כאשר נזכר באהבתה, היה יכול לשמוח לרגע ולחוש שהוא אנושי גם בנסיבות הקשות. כשדמיין את פניה מביטות בו, רצה לשרוד ולהישאר אדם טוב, בשבילה".
לדברי סטיגר, פרנקל סבר שתחושות של ריקנות הנובעות מחוסר משמעות עומדות בבסיס רוב הסבל שחווים בני אדם והרבה מהסבל שהם גורמים לאחרים. הוא גרס שמשמעות אינה יכולה להסתכם בהדוניזם בלבד, אלא חייבת להתקיים בהקשר רחב ועמוק יותר. סטיגר, כאמור, הגיע לתוצאות מעט שונות במחקרו האמפירי.
מה מציע פרנקל למאותגרי המשמעות?
"פרנקל אמר שיש משהו שרק אתה יכול לעשות בעולם הזה, והוא לא יכול לומר לך מהו, אבל אתה יודע. הוא אמר שאדם לא יכול להיות שמח רק כי החליט להיות שמח. אדם הופך להיות שמח מתוך מעשה. הוא מציע לבני האדם קודם כול לעשות - משהו, כל דבר, ומתוך המעשה צומחת המשמעות. המעשה יכול להיות יצירה או אהבה או סבל".
אז הוא ממליץ לאנשים לסבול?
"לא, אבל הוא מציע להם לא להתכחש לסבל, לאובדן, ולבחון מה הדבר האחרון שכל עוד יישאר לך החיים יהיו שווים. וזוהי המשמעות. זה הדבר שהוא באמת חשוב".
המשמעות שסטיגר מציע למטופליו היא קצת שונה. "אנחנו מבדילים בין 'משמעות החיים', שהיא באמת שאלה שאין לנו תשובה עליה, לבין 'משמעות בחיים', שזה אומר: מה הזהות שלי? איך אני ארוג במערך החברתי הכולל וכיצד החיים שלי תורמים באופן כלשהו לעולם.
"לגנטיקה יש השפעה רבה על המידה שבה אנשים מרגישים בנוח עם השאלות הללו, אולם יש אפשרות לשנות זאת. אנשים שהם 'מחפשי משמעות', כלומר לא נולדו עם המשמעות הזאת אבל מרגישים שעבודתם תורמת לבני האדם או לעולם, ידווחו כי הם שמחים יותר ומושקעים יותר בעבודה. מחפשי משמעות ייטו יותר להיות מרוצים אם מצאו משמעות בדת או בקהילה כמו-דתית, מבוגרים נוטים לדווח יותר על מציאת משמעות בעוד צעירים מדווחים יותר על חיפושה.
"היום אני מקיים סדנאות לעידוד משמעות, לפרט וגם לארגונים. למשל, שאלת המשמעות בעבודה משנה את האופן שבו ארגונים חושבים על תמריצים. התפיסה שאתה נותן כסף וקונה זמן - כבר לא מציירת את התמונה המלאה. תחושת משמעות בעבודה אינה תחליף לתגמול כספי, כמובן. בטווח הארוך האנשים המוכשרים רוצים גם כסף וגם משמעות.
"בניסויים שלנו אנחנו עושים מניפולציה בתחושת המשמעות על ידי כך שאנחנו, לדוגמה, מבקשים מאנשים לצייר משהו ואז מכניסים את זה למגרסה. מבחינת רוב האנשים, המאמץ שלהם נתקל באדישות מוחלטת מהעולם. אין מספיק חרדת קודש מול הנכונות של אנשים להשקיע כדי להפוך את העולם לטוב יותר. כך מתרבים האנשים שחושבים שהם רק מחרבים את העולם או לא משמעותיים לו".
"המודעות למוות יכולה להיות קטלנית"
גם אותם אנשים שבהם התחלנו את השיחה, שטוענים שמצאו משמעות, נמצאים בבעיה, והיא שכל הטוב הזה ייגמר יום אחד.
סולומון: "זה המקום שבו אני נכנס לסיפור".
מחקריו של סולומון עוסקים בשינויים המתחוללים בבני אדם כאשר הם נעשים מודעים למוות. "הפרדוקס של חיינו הוא שאנחנו לרוב פועלים כדי לשרוד, אבל חכמים מספיק כדי להבין שזה לא יקרה", הוא אומר. "לא היינו מסוגלים לעשות כלום אם היינו באמת תופסים את זה. רובנו לא חושבים על המוות כל הזמן, כי אנחנו מוגנים על ידי מערכות של תרבות ואמונה ומרגישים בנוח עם המקום שלנו בהן. אבל כשהתחושות הללו מתערערות - וזה קורה כאשר התפקידים של אדם בחברה לא נותנים לו להרגיש ראוי ובעל ערך - אז צפה ועולה חרדת המוות.
"הייתה תקופה בימי הביניים, שבה לא משנה מי היית, אם נהגת ביושר, הובטח לך גן עדן בעולם הבא. היום גן עדן מוצג כמקום בעולם הזה, אבל הוא לא זמין לכולם. הוא זמין לך רק אם אתה עשיר, רק אם אתה יפה. זה עלול להוביל לדיכאון חברתי.
"כשהייתי ילד זה היה בסדר להיות בינוני. אם היית בסדר בספורט, היית משחק עם כולם. אם היית שומר על רמת ציונים סבירה ולא נכשל בבחינות, מבחינת בית הספר הכול היה בסדר. היום נדמה לנו שכל אחד צריך להבריק אבל האדם הממוצע הוא רק ממוצע. אחת הסיבות לחוסר שקט בחברה היא שהיעדים שהציבו בה אינם נגישים לרוב האנשים. כשהנצרות שלטה בתרבות, כל אחד קיבל משהו, גם אם אותו 'משהו' היה רק פנטזיה".
אז איך אנשים מתמודדים עם ערעור מעמדם בחברה, שלא מאפשר להם להשתמש בתפקידם במארג החברתי כדי להכחיש את המוות?
סולומון: "בסדרת ניסויים שערכנו, הזכרנו לאנשים שהם עומדים למות ובדקנו כיצד זה משפיע עליהם. גילינו שחרדת המוות הופכת אנשים לנוקשים יותר בדעותיהם, הם נוטים יותר להזדהות עם מפלגות שמרניות והם כועסים מהר וחזק יותר על מי שלא מסכים איתם. מניפולציות קטנות שאנחנו עושים ברמת המודעות למוות - לדוגמה על ידי הכנסת תיאור מוות לטקסטים או אפילו רק שיחה עם אנשים על העובדה שימותו מתישהו - מובילות לשינויים גדולים יחסית.
"אנחנו רואים שאנשים מתרחקים מזרים ומתקרבים לקרובים. יש עלייה בנטייה לפגוע בזרים. יש עלייה בנטייה להיות מושפע ממנהיג כריזמטי. באופן פרדוקסלי הם נוטים יותר לעשן ולשתות, כלומר אנשים הורגים את עצמם כדי להשכיח את מותם. אנחנו רואים שאנשים מתקשים לקבל החלטות נכונות לגבי הבריאות שלהם כשהם מודעים למוות, שזו בעיה כי ההחלטות בתחום הבריאות צריכות להתקבל מתוך מודעות לכך שבחירה לא נכונה יכולה להרוג אותך.
"אנשים שמזכירים להם את המוות נוטים יותר לנהוג באופן מהיר ומסוכן. הריגוש נועד להשכיח. אם תזכיר לאנשים שנמצאים בשמש את סרטן העור, אלה שממילא נוטים להימרח בקרם הגנה יחזקו התנהגות זו, כי היא חלק מהתפיסה העצמית שלהם. אלה שלא נוטים להימרח, יסיחו את דעתם במשהו אחר ולא ימרחו את הקרם. אנורקסיה זה בדיוק אותו דבר - כשמזכירים לאנורקטית שהיא תמות, היא רוצה לחזק את ההערכה העצמית שלה והדרך שלה לעשות זאת היא על ידי הרעבה. המוות יכול להיות קטלני לבריאותך".
לדברי סולומון, ככל שאתה פוחד יותר מהמוות, כך תיטה להגן על מערכות הערכים שלך בחירוף נפש רב יותר, "ולכן היום הקונפליקטים מונעים מקונפליקט חרדתי בין מערכות ערכים, ולא רק ממאבק על משאבים. המשוואה הזאת עובדת גם הפוך. כשמציפים לאנשים קונפליקט בין רעיונות, חרדת המוות שלהם עולה".
אפשר לנווט את חרדת המוות למקום טוב יותר. לדוגמה, "כדורסלנים שעומתו עם חרדת המוות קלעו טוב יותר לסל אחרי השיחה. נראה שהקליעה הייתה חשובה להערכה העצמית שלהם. אז הם התאמצו יותר".
להיות מודע או לא מודע, זאת השאלה
סולומון טוען כי משמעות, כמו הערכה עצמית, היא כלי שאנחנו מחזיקים בארסנל שלנו נגד פחד המוות. גם משמעות היא חלק מניהול האימה. "כשלאנשים יש משמעות, היא יכולה להיות חסם בפני התנהגות גועלית".
סטיגר: "אני כן חושב שמשמעות נובעת גם מכך שאנחנו מכירים בכך שאנחנו בני מוות. לא משנה מה דתך ואמונתך, כולם מסכימים שהחיים האלה, עם הגוף הזה, עם האנשים האלה - כל זה סופי לגמרי".
סולומון: "אפלטון אמר שאנחנו ישנים בעודנו ערים. כדי לחיות באופן מלא עלינו להכיר במגבלות שלנו".
סטיגר: "זה באמת מחזיר אותי לאפלטון, שתהה אם עדיף להיות כבשה שמחה ולא מודעת או אדם מודע וסובל".
סולומון: "סארטר, גם הוא מזרם האקזיסטנציאליזם, אמר שאם אתה רוצה לבחור עליך להיות מודע לסבל הצפוי לך, ויש לזה מחיר. אם אתה לא רוצה להיות מודע, אתה לא יכול לבחור ואז אתה ברוקולי, או כרובית, או מה שזה לא היה".
סטיגר: "האקסיזטנציאליסטים מוטרדים בעיקר מהסיכון שבני האדם יאמצו גרסאות 'אינסטנט' של משמעות שאינן רלוונטיות להם באמת, שהן פשוט תוצר של התרבות שלהם. כמו שהאיש החכם אקסל רוז אמר, אתה צריך לבחור את האשליה שלך. ואז להשתמש בה".
סולומון: "אקסל צדק".
סטיגר: "אבל לא כשהוא הרביץ לאשתו".
לדברי סטיגר, תרבות נוצרת מן ההמון, אבל לא באופן דמוקרטי. "גורמי השלטון, ההון והתקשורת קובעים את התרבות שלנו, ומשפיעים יותר מהחלק היחסי שלהם באוכלוסייה. במשך רוב ההיסטוריה, משמעות החיים נבנתה בקהילות קטנות. מאז הנצרות, היא מופצת באופן רחב. היום שני אנשים בטוויטר בקצוות שונים של העולם רואים את העולם באופן דומה יותר מאשר שני אנשים שאחד מהם בטוויטר ואחד לא".
סולומון: "למשמעויות הנלמדות הללו יש ערך, אבל זה לא פותר אותנו מהאחריות לבחון אותן באופן מודע ולבחור. כשאדם הוא צעיר, הוא דוחה את כל המשמעויות שמוצעות לו באופן גורף, וגם זו הגזמה, אין צורך לדחות את חוכמת כל הדורות, אבל גם לקבל אותן צריך עם קורטוב של ספקנות. מערכות האמונה הקיימות שגדלנו לתוכן, מעניקות לנו הקשר שבלעדיו לא נוכל להחליט. כך שמצד אחד אנחנו צריכים להתאים את עצמנו למערכות משמעות קיימות כדי שלא ייווצר כאוס, אבל אם אנחנו מאמצים אותן באופן יותר מדי קשיח ולא מתקנים אותן כשהן לא עובדות לטובתנו, נוצר עצב ברמה האישית ואי-שקט ברמה החברתית".
סטיגר: "בעוד שבמערב הרעיון שאתה מחפש משמעות מלחיץ אותך, בתרבויות המזרח לא מבדילים בין חיפוש משמעות למציאת משמעות. במסורות של יפן, קוריאה וחלקים מסין, השאלות הללו מובנות יותר בתוך התרבות. חיפוש המשמעות הוא חלק מהתרבות, בעוד האמריקאי אמור להתנהל כל יום כאילו המשמעות כבר נהירה לו".
סולומון: "תרבויות המזרח מחפשת משמעות כחלק מהיומיום שלה. האמריקאי מחפש משמעות כשהוא במצוקה. הנרי מילר אמר: 'תעמוד במקום כמו יונק דבש'. כלומר, התזוזה, החיפוש, היא חלק בסיסי מעצם הקיום".
סטיגר: "האדם המערבי הרגיל, ביום רגיל, לא בנוי לכל זה, ולכן הוא נוקט את כל אמצעי ההגנה שגילה סולומון".
ומה בעניין ההורות?
סולומון: "מול חרדת המוות, אנשים רוצים ללדת ולגדל יותר ילדים, והם רוצים להתחיל בכך מוקדם יותר. אולי לכן יש לישראלים יותר ילדים. כמו כן, מצאנו שכאשר מזכירים לאנשים את המוות והם נהיים מרושעים כלפי זרים, הרי שאם מזכירים להם את הילדים שלהם, האפקט הזה מתמתן והם שוב נחמדים".
סטיגר: "הורות יכולה להיות דרך לחוש משמעות. לפעמים אנשים מרגישים שאם יש להם ילדים, הם עצמם כבר לא משמעותיים - הוחלפתי כבר על ידי הדור הבא, אני כבר לא ילד ולכן אזדקן ואמות. יש רבדים אקזיסטנציאליסטיים רבים לילדות ולהורות. חלקם טובים וחלקם פחות. בטווח הארוך התרומה למשמעות כנראה חיובית. ככל שאתה מוצא משמעות רבה יותר בהורות, כך ההורות גם משמחת יותר. ככל שמשקיעים יותר מחשבה ותשומת לב ברגעים שחווים עם הילדים, הרגעים האלה הופכים להיות משמעותיים יותר, ואז גם התחושה לגבי ההורות היא חיובית יותר. בסך הכול ההורות עונה על שלושת רכיבי המשמעות: מי אני? הורה. מה הקו המנחה אותי? להיות הורה טוב. מה הערך לחיי? להיות הורה ולא להותיר את ילדיי יתומים".
המודעות למוות הופכת אותך להורה טוב יותר?
סולומן: "רק אם אתה יודע להיות הורה טוב מלכתחילה".
סטיגר: "להיות הורה טוב פירושו גם להעניק תחושת משמעות לילדים שלך. את זה עושים על ידי טקסים, מסורת, וגם בעזרת הסברים נאורים כיצד להתמודד עם משבר כשאחרים חושבים אחרת ממך או כשאנשים טובים או רעים לא מקבלים את מה ש'מגיע להם'. פגשתי אמא ששאלה כיצד תוכל לחנך את הילד שלה להכיר תודה על מה שיש לו. שאלתי אותה מה רע לומר, 'להכיר תודה זה ערך של המשפחה שלנו'".