מארק צוקרברג / רויטרס
יום שישי ב-1:20 בלילה הוא זמן מוזר לגלות שאתה אחד מקורבנות פרשת דליפת המידע שמסעירה את פייסבוק, ואת עולם הטכנולוגיה כולו, בשנים האחרונות. סביר להניח שהעדכון נמסר לי בשעה הזאת פשוט כי הרשת החברתית פועלת לפי שעון ארה"ב, ובכל זאת, מצאתי את עצמי בסיטאוציה סוריאליסטית: אני מבלה בסופ"ש, ופתאום מגלה שאני אחד מנפגעי קיימברידג' אנליטיקה.
בהודעה ששלחה לי פייסבוק נאמר שאמנם לא הפעלתי את שאלון האישיות המפוקפק This Is Your Digital Life, שדרכו השיגה קיימברידג' אנליטיקה את המידע על עד 87 מיליון מגולשי הרשת החברתית, והשתמשה בו למטרות תעמולה פוליטית. אלא שאחד מחבריי דווקא כן ענה על השאלון (מי שלא תהיה, יש לי חשבון איתך), ואילו SCL, החברה שאספה את המידע והעבירה אותו לקיימברידג', ניצלה פרצה שהייתה קיימת בתנאי השימוש בפייסבוק כדי להגיע גם אליי.
הפרטים הטכניים היבשים האלה ברורים לי. פייסבוק גם דיווחה לי שהמידע שדלף כנראה כולל את הפרופיל הציבורי שלי, העיר שאני חי בה, יום הולדתי והעמודים שעשיתי להם לייק. אני לא בטוח מה תועמלנים פוליטיים יכולים לעשות עם זה שעשיתי לייק לעמוד של רמי פורטיס, או לעמוד "היפסטר מירי רגב" שמציג את שרת התרבות כחובבת אינדי תל אביבית, אבל שיהיה להם בהצלחה עם זה.
וברצינות: הבעיה היא שאני יודע את כל הפרטים הטכניים האלה, אבל שאין לי מושג מה כל זה אומר. וגם לפייסבוק לא. מה שמטריד בפרשות כמו קיימברידג' אנליטיקה הוא אי-הודאות. האם נעשות עליי מניפולציות פוליטיות או אחרות, ממש ברגעים אלה? האם יש לי סיבה אמיתית לחשוש? עשרות אלפי גולשים בישראל, שעל פי פייסבוק חשודים כנפגעי הדליפה, מתמודדים עם שאלות כאלה בדיוק.
וזה רק חלק קטן מאי-הוודאות סביב המידע האישי שלנו, שמאפיינת את העידן שבו אנחנו חיים. בתחילת החודש הודיעה פייסבוק על ביטול האפשרות לחפש פרופילים דרך האימייל או מספר הטלפון של המשתמש, ובאופן מדהים למדי ציינה שהיא "מאמינה שהיה אפשר לקצור מידע על רוב משתמשי פייסבוק בדרך זו". זה נשמע מפחיד, אבל שוב - מה זה אומר? איזה מידע נקצר? מה עשו איתו? חוץ מהגורמים העלומים שעמדו מאחורי האופרציה הזאת, אף אחד לא באמת יודע.
בשבוע שעבר הגיע מארק צוקרברג לשני שימועים בקונגרס, האחד בסנאט והשני בבית הנבחרים. אחד הדברים שבלטו בהם ביותר היה שהמחוקקים האמריקאים מבינים שיש בעיה בפייסבוק, אבל פשוט לא מצליחים להבין מהי - גם בעלי ההכשרה הטכנולוגית הטובה מביניהם, שלא לדבר על אלה ששאלו שאלות כמו "מה אתם עושים עם האימיילים שאני שולח בווטסאפ". התוצאה הייתה דיון מפוזר, לא ממוקד, שלא יצאה ממנו בשורה רגולטורית ספציפית.
אנחנו רגילים לחשוב על אגירת מידע פרטי כפעולה שמבצעים משטרים אפלים, שייעזרו בו כדי לפגוע בך ולסחוט אותך. לכולם ברור לחלוטין למה זה מסוכן ששלטון מרכזי אוסף מידע על אזרחיו ואיך הוא יכול לשמש אותו, ובחברות דמוקרטיות אגירת מידע כזה עולה לעתים קרובות לכותרות (ע"ע המאגר הביומטרי). נהוג לכנות מנגנונים כאלה "מנגנוני החושך", על שם החשאיות שבה הם אפופים. אלא שהתקופה הנוכחית מציבה בפנינו סוג אחר לגמרי של אתגר, כזה שהבעיה בו היא לא ריכוזיות של המידע - אלא הביזור האדיר שלו, שדווקא הוא מאפשר למעט מאוד אנשים לשלוט בו ולהבין מה קורה.