השגרירה האמריקאית לאו"ם ניקי היילי עם השגריר הרוסי וסילי נבנזיה / צילום: רויטרס - Eduardo Munoz
איזה הבדל בין 11 באפריל 2018 ל-26 במאי 1967. ב-11 באפריל, נשיא רוסיה מחזיר טלפון לראש ממשלת ישראל. הם מדברים על המתח הגואה בגבול ישראל-סוריה. הם כבר נפגשו, הם יחזרו וייפגשו. ב-26 במאי, שגריר ברית-המועצות מעיר את ראש הממשלה לוי אשכול בשלוש לפנות בוקר, ומוסר לו איגרת מראש ממשלתו, אלכסי קוסיגין, שמאשים את ישראל בכך שהיא מרכזת צבא בגבול סוריה. אשכול מציע להסיע מיד את השגריר לגליל, כדי שייווכח במו עיניו. הוא גם מציע לצאת למוסקבה, כדי להסביר לקוסיגין פנים-אל-פנים. הסובייטים לא טרחו לענות. ניסיון רציונלי ליישב אי-הבנות ייתכן רק אם שני הצדדים מעוניינים ביישובן.
תום שגב, שראיין את צ'ובאחין שנים רבות אחר כך, כתב שהדיפלומט הסובייטי המנוסה דווקא תמך בפגישה. הוא חשב שאילו יצאה אל הפועל, אפשר שהמלחמה הייתה נמנעת. (שגב, "1967", עמ' 287).
ברית-המועצות שקדה כמעט תמיד על טריקת הדלתות. היא ניתקה את הקשרים עם ישראל פעמיים, ובפעם השנייה הם נותרו מנותקים עשרים שנה ויותר. במרוצת עשרים השנה האלה התחילה לעמוד בספק עמדתה הקודמת, שלישראל יש הזכות להתקיים.
ב-1970, בעיצומה של מלחמת ההתשה, כוחות צבא סובייטיים התחילו להיפרס על אדמת מצרים ומטוסי קרב סובייטיים ריחפו בשמיה (חיל האוויר הפיל ארבעה מהם). שר הביטחון משה דיין דיבר אז על "סובייטיזציה של מצרים", ועל האפשרות של עימות ישיר.
ב-1973, הנשיא ניקסון נאלץ להעמיד את ארצות-הברית בכוננות גרעינית עליונה, כדי להניא את הסובייטים מהתערבות במלחמת יום הכיפורים, כאשר היה נדמה להם שישראל שוקלת לעלות על דמשק ועל קהיר.
היסטורית, היו בארץ אנשים כבדי-ראש, שחשבו כי האינטרס העצמי של ישראל מצריך פנייה לעבר ברית-המועצות. ביניהם היו דמויות מפתח במערכת הביטחון, כמו משה סנה ויצחק שדה. מפ"ם, אז המפלגה השנייה בגודלה, הרחיקה מאוד לכת בעניין הזה, והתקרבה לקבל עליה עול מצוות מרקס וסטאלין.
מוסקבה לא הייתה מעוניינת בציונים, אפילו כשנשבעו אמונים ל"מולדת השנייה". אבל תיאורטית, אילו ישראל בחרה מדיניות של "אי-הזדהות", נניח ב-1950, סביב משבר קוריאה, אולי היה נמצא לה מקום במערכת השמש הסובייטית. שנה אחת אחר כך, האופציה חדלה להתקיים, אפילו על הנייר.
נמאס לה מן המערב
רוסיה אינה ברית-המועצות. היא אינה שולטת בחצי אירופה, היא אינה מחזיקה בסיסי צבא באפריקה ובאסיה, היא אינה מעורבת במלחמות ובסכסוכים מעבר לאוקיאנוס, היא אינה נושאת הדגל של חלופה רעיונית לקפיטליזם הנצלני ולקולוניאליזם המערבי. אבל היא רוצה להיות חשובה, חזקה ומכובדת. היא רוצה שמאגר הטילים הגרעיניים שלה יתורגם ללשון של השפעה. היא ספגה שורת השפלות מידי המערב בתחום ההשפעה ההיסטורית שלה, בין נהר הדנייפר לים האדריאטי, בין הים השחור לים הבאלטי.
בהדרגה היא פיתחה דפוסי התנהגות היאים לימי המלחמה הקרה. אפשר עכשיו להגיד עליה שהיא שוחרת עימות עם המערב. מאמר מדהים למדי מאת ולדיסלב סורקוב, יועץ מדיני של הנשיא פוטין, הכריז בשבוע שעבר, כי הקיץ הקץ על "ניסיונותיה החוזרים והעקרים של רוסיה להפוך לחלק מן הציוויליזציה המערבית". לפי סורקוב, הניסיונות האלה נמשכו "400 שנה ויותר".
ההפרזה המגוחכת הזו, גם בתאריכים וגם במניעים, אינה צריכה להיבחן אקדמית. היא מעניינת וצריכה ציטוט באשר היא מבטאת מצב-דעת כמעט מוטרף. אם נאמץ את נוסחת סורקוב, רוסיה מגלה עכשיו נטיות מסוכנות יותר ממה שגילתה "זה 400 שנה". היא מחפשת שדות קרב בכוונה יתרה. באירופה מעריכים שאחד השדות האלה הוא מערב הבלקן, זאת אומרת יוגוסלביה לשעבר. סוריה היא השדה השני, עם פוטנציאל התרחבות אפשרי לחלקים אחרים של המזרח התיכון.
היי שלום, דמוקרטיה מערבית
האם ישראל צריכה לחתור אל הסכמה אסטרטגית רחבה עם רוסיה, על חשבון יחסיה עם ארצות-הברית? מוטב לקוות שבחירה בין רוסיה לאמריקה לא תהיה נחוצה. מקומה הטבעי של ישראל מוסיף להיות במחנה הדמוקרטיות המערביות, אם כי ייתכן שבעניין זה אני מביע רק משאלת לב. האגף הימני-לאומי-דתי של הפוליטיקה הישראלית אולי אינו מעוניין עוד בדמוקרטיה המערבית, והוא מעדיף גלגול סמכותני (אותוריטרי) שלה, בנוסח הונגריה.
ההתקפה על מרכזי המחקר והפיתוח של נשק כימי בסוריה אינה צריכה להטעות אותנו. עד כמה שאפשר לשפוט, דונלד טראמפ אינו מתכנן עתיד ארוך-טווח בסוריה, או באיזושהי ארץ במזרח התיכון. הוא להוט להחזיר את ארצות-הברית "הביתה", גם אם ישמור לעצמו את הזכות לשלח טילים מפעם לפעם, ממרחק בטוח.
הבדל חשוב אחד בין ההווה לבין תור הזהב של השפעת ברית-המועצות במזרח התיכון הוא שפחת מאוד ערכה של שנאת ישראל בשער החליפין הערבי. ישראל חדלה להיות האויבת העיקרית ברוב הארצות הסוניות. בניגוד לשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20, ספק אם רוסיה תצא נשכרת מניתוק היחסים, או מצינונם, אלא אם כן היא תחליט לכונן ברית אסטרטגית ארוכת-טווח עם איראן ועם טורקיה, השוחרות את פירוק ישראל.
הייתכן שגיאופוליטיקה חדשה משתלטת על מחוזותינו? הייתכן שישראל תוזמן להחליט בשנים הבאות אם היא רוצה להפוך לחלק מ"שלום רוסי" (Pax Russica), שיבטיח את קיומה, אבל גם יגביל את חופש התמרון שלה? "שלום רוסי" הוא רעיון המפעפע עכשיו במערכת הפוליטית של רוסיה. נודפים ממנו הניחוחות הלא-נעימים של שיגיונות אימפריאליים. אבל סבירותו מתחזקת ככל שאמריקה מתרחקת משאר העולם.
ישראל כוואסאלית של רוסיה? לא סביר, אבל אולי פחות לא סביר ממה שהיה. זה הזמן לוויכוח ציבורי רציני.