אריזונה, חומת הגבול שבין ארה"ב למקסיקו / צילום: רויטרס - Jorge Duenes
זאת הייתה אחת מסצנות הבחירות הכי מפורסמות במסעו של דונלד טראמפ לבית הלבן. המועמד היה מרים קול וזועק למיקרופון: "מה נבנה לאורך הגבול עם מקסיקו?", ואלפי האוהדים היו עונים בצווחה: "חומה!". "ומי ישלם בעדה?" - "מקסיקו תשלם". חזון החומה, כך נראה, נגוז בינתיים, עם עוד כמה מהרעיונות של הנשיא, אבל מספר התיירים שביקרו במקסיקו ב-2017 נסק ב-14% לעומת 2016, ואחת מהאטרקציות התיירותיות, אם כי לא מהחשובות שבהן, היא אותו הגבול עצמו שלאורכו הבטיח טראמפ לבנות חומה.
למשל, אם אתם מבקרים במדינת אריזונה שבדרום-מערב ארצות-הברית, תוכלו לחוות יום של טיול תיירות גבולות. המרחק מעיר הגבול נוגאלס (Nogals) שבאריזונה לעיר ארואיקה נוגאלס (Heroica Nogales) שמצדו השני של הגבול, הוא כמעט אפסי, וכל מה שצריך כדי לחצות את הגבול הוא דרכון. מומלץ להגיע לנוגאלס המקסיקנית בשעות הצהריים כדי לא להיקלע לעומס התיירים בבוקר, ולחזור בשעות הלילה או למחרת.
אזור הדאון-טאון בעיר שופע מסעדות, ברים ושווקים תוססים, אך ביקור במקום לא יהיה שלם בלי סיור בחומת הגבול המפורסמת החוצצת בין שתי הערים. החומה מורכבת ממוטות פלדה חלודים התקועים בבטון וגובהם בין 5 ל-6 מטרים. לא מעט מבריחי גבול ומבריחי סחורות קיפחו כאן את חייהם, והרי לכם חוויה תיירותית לא שגרתית בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.
"לאורך ההיסטוריה, גבולות היוו מכשול פיזי, פסיכולוגי ומיתי", אומר ד"ר אלון גלבמן, ראש החוג לניהול תיירות ומלונאות במכללה האקדמית כינרת שבעמק הירדן. "מבין סוגי הגבולות - טבעיים, גיאוגרפיים, היסטוריים או גיאו-פוליטיים - הגיאו-פוליטיים מעוררים את המיצים התיירותיים התוססים ביותר. כאשר קווי הגבול מסומנים באופן מוחשי, אם על-ידי גדר, עמודים, שלטים, דגלים או שער, קיים פוטנציאל להפיכתם לאטרקציה תיירותית. גבולות הם עניין דינמי. בפרספקטיבה של זמן, הדינמיות של אתרי תיירות הגבולות היא ראי של הגיאופוליטיקה, שכן גבול העבר אינו בהכרח גבול ההווה או העתיד".
52 קילומטרים מפרידים בין סיאול בירת דרום-קוריאה ל-DMZ, האזור המפורז שבין קוריאה הדרומית לצפונית. מאז שנבנה ב-1953, זהו אחד מקווי שביתת הנשק המבוצרים והמוגנים ביותר בעולם. עם זאת, הוא נראה כיום כמעט כמו לונה פארק צבעוני וממוסחר, המציע לתיירים הצצה חטופה אל ממלכת הרשע של צפון קוריאה. עם כמיליון תיירים בשנה, זהו אתר התיירות מספר 1 של קוריאה הדרומית, אלפים רבים של תיירים מגיעים לכאן בסופי השבוע.
גבול מסוג אחר הוא משולש הזהב - כפי שמכונה גבולן המשותף של תאילנד, מיאנמר ולאוס. נהר המקונג ויובליו חוצים את משולש הזהב במקום שהיה סגור ומבוצר במשך עשרות שנים ונשלט בידי גנגסטרים וסוחרי סמים, ובו התרחשו בעבר קרבות ומעשי זוועה לא מעטים, המזינים כיום את תיירות הגבולות שהתפתחה באזור. "מדובר בתהליך קלאסי של הפיכת הגבול למוצר תיירותי כלכלי, שמהווה תחליף לכלכלת גידולי האופיום של העבר", אומר ד"ר גלבמן.
לעיתים, עצם המיקום בסמוך לגבול הוא האטרקציה, גם אם אין מדובר בגבול דרמטי או מדמם. בארצות-הברית, למשל, הוקם אתר תיירות ייחודי הידוע בשם "ארבע הפינות" (The Four Corners Monument), שאינו אלא סימון קרקעי של מפגש ארבעה קווי גבול בין ארבע מדינות - יוטה, קולורדו, אריזונה וניו-מקסיקו. המוני תיירים נוסעים מאות קילומטרים באזור מדברי שומם רק כדי לזכות לדרוך בו זמנית בארבע מדינות שונות, וכמובן לעשות סלפי במקום.
"בדואליות של הסכנה מחד והתקווה מאידך, טמון סוד קסמה של תיירות הגבולות", אומר ד"ר גלבמן. "מתקיימת בה תערובת מיוחדת של חששות ותקוות. מורשת של מלחמות יוצרת סמליות, שהופכת למוצר צריכה, ומרחב הגבול הופך למוזיאון חי שבו ההיסטוריה עמדה מלכת. בדואליות של הסכנה מזה והתקווה מזה טמון סוד קסמה של תיירות הגבולות. הטרנספורמציה של גבול לאתר תיירותי עשויה גם להפוך למקור של תקווה לסיום הקונפליקט". הלוואי שבקרוב גם אצלנו. (גליה גוטמן)
תיאטרון הגבול | קרב תרנגולים בגבול הודו-פקיסטן
שאגה רמה התגלגלה ברחבי המתחם כולו. היא בקעה מגרונו הניחר של חייל הודי גבה קומה שלראשו כובע מסוגנן שנראה כמו זנב טווס פרוס לראווה. מפקדו הצמיד מיקרופון לפיו הפעור. גם מרחוק ניתן היה לראות את גידי צווארו וצדעי מצחו נמתחים מהמאמץ. מצדו האחר, הפקיסטני, של הגבול בקעה שאגה זהה מלועו של חייל פקיסטני לבוש שחורים שלראשו כובע טווסי, בצבע תואם. גם השאגה הפקיסטנית התגלגלה, רמה ומתמשכת. גם ליד החייל הפקיסטני, כך ניתן היה לראות מרחוק, ניצב מפקד שקירב מיקרופון לפיו. שאגתו של החייל הפקיסטני גוועה לפני זו של החייל ההודי, וגררה תרועות ניצחון של אלפי הצופים ההודים.
לא, לא מדובר בהצגה, ואם כן, המסך היחיד שיורד כאן בסופה הוא מסך הלילה, רגע לאחר שמעבר הגבול וואגה (Wagah), מעבר הגבול היחיד שפתוח באופן רציף בין הודו לפקיסטן, נסגר, כפי שקורה מדי ערב, עד למחרת היום. האירוע, שאינו נעדר תיאטרליות, הוא הטקס היומי של סגירת מעבר הגבול היחיד בין המדינות שביניהן שוררת יריבות רבת שנים. האירוע כולו הוא הנכחה גרוטסקית של אחווה מבדלת וגאווה לאומית. קרב תרנגולים.
במרוצת השנים התפתח המעמד הטכני של נעילת הגבול לטקס של ממש, מעמד פומבי, בנוכחות קהל גדול, עם תוכנית קבועה ורבת גינונים. כדי לאפשר את השתתפות הקהל, הוקמו בראשית שנות האלפיים משני עברי הגבול מעין תיאטראות גדולים, זה מול זה. כל תיאטרון חצוי על-ידי הכביש שעליו ניצב המעבר ובתווך ניצב השער עצמו. התיאטראות מאפשרים ישיבה נוחה ותצפית על האירוע. הם יכולים להכיל אלפי בני אדם, ובדרך כלל הם מלאים, בפרט בסופי השבוע. בצד הפקיסטני, המוסלמי, יושבים הגברים בנפרד מהנשים. בקהל ההודי יושבים גברים ונשים בערבוביה. אל התיאטראות נכנסים דרך שערים גדולים הנושאים את שמות שתי המדינות ובראשם מתנפנפים דגליהן.
וואגה הוא כפר קטן, בין הערים לאהור (כיום בפקיסטן) ואמריצאר (האתר המקודש ביותר לבני הדת הסיקית, כיום בהודו). בשנת 1947, עם ההחלטה לחלק את שטחי הראג' הבריטי למדינות נפרדות על-פי קריטריון דתי, נחצה הכפר לשניים על-ידי קו גבול ברוטלי. חלקו האחד צורף להודו, שבה רוב הינדי, והחלק האחר לפקיסטן, שבה רוב מוסלמי. לימים הוקם במקום מעבר גבול.
חלוקת תת-היבשת בין הודו לפקיסטן באוגוסט 1947 לא עברה בשלום. היא הביאה למהומות אלימות משני הצדדים. יותר ממיליון איש נהרגו ועוד 15 מיליון מוסלמים, הינדואים וסיקים עברו מצד אחד של הגבול למשנהו, כשמצאו את עצמם בצד "הלא נכון". במהלך השנים התנהלו בין המדינות שלוש מלחמות ושפע של משברים ותקריות גבול, כשבשנים האחרונות מתקיימת ביניהן גם הרתעה גרעינית.
חרף העימות המתמך בין שתי המדינות, מתקיימים ביניהן קשרים שונים. סחורות שונות מיוצאות מהודו אל פקיסטן, ולהיפך. הקשר בין שתי המדינות לא מסתכם במסחר, אלא מתבטא גם בענייני תרבות. הפקיסטנים צורכים בתאווה את סרטי הקולנוע ההודיים מתוצרת בוליווד. מצדו השני של הגבול, ההודים, גם ההינדואים, מטורפים על קוואלי, שירה סופית-מוסלמית שכולה אהבה וערגה לאללה, שזוכה בשנים האחרונות לשלל קאברים מודרניים תוצרת איסלמבאד.
בהדרגה, התפתחו במעבר הגבול הטקסים המתמיהים. מדי ערב, במיוחד במהלך סופי השבוע, נוהרים המונים אל המקום, גודשים את התיאטראות וצופים בטקס הקצר הכולל את השאגות ההדדיות. בדרך יכולים המבקרים להצטייד בדגלונים קטנים, במשרוקיות ובמאכלי רחוב שאותם מציעים למכירה רוכלים רבים. הקהל הפקיסטני מריע "פקיסטאן זינזבאד" (תחי פקיסטן) בעוד ההודים קוראים בלהט "ג'יי הינדוסטן", צירוף מילים בעל משמעות זהה.
משני עברי הגבול נערך מעין מירוץ שליחים עם דגלי המדינות. בצד הפקיסטני רצים גברים בלבד. בצד ההודי רצות גם נשים, מה שגורר מבטים משתוממים מצד הפקיסטנים השמרנים יותר.
חיילי משמר הגבול של שתי המדינות נראים כאלו נבחרו בראש ובראשונה לפי גובהם וגמישותם. הם צועדים זה מול זה בהנפת רגליים לשחקים, כל תנועותיהם אומרות ראוותנות תרנגולית מגוחכת. עם הגעתם לגבול עצמו הם נעצרים בפתאומיות, ממש חוטם אל חוטם, ואז סבים באחת על עקבותיהם. לא יכולתי שלא לתהות - האם אפשר להיוותר אויבים כשנפגשים כך מדי יום ביומו? מה חושבים החיילים עצמם על הטקס היומי שהם עורכים?
שיאו של הטקס בהורדת הדגלים, ההודי והפקיסטני, מהתרנים. הדגלים מורדים במקביל, תוך תיאום מוחלט בין הצדדים, מקופלים ונלקחים בכבוד רב לאחסון עד ליום המחרת. כשהשמש שוקעת והלילה יורד, חוזר הקהל אל עומק מולדתו. אלו מערבה ואלו מזרחה, מאוחדים תחת שלטון בריטי עד שנת 1947, מפולגים מאז. (יותם יעקבסון)
תפר מדמם בין מזרח למערב | מוזיאון הגבול, גרמניה
כאילו חסרה הייתה גרמניה מקומות מעיקים עם זיכרונות כאובים, הנה בא גם המקום הזה. אלא שהפעם זה לא קשור לענייני יהודים-גרמנים, אלא בין גרמנים לגרמנים. או למען הדיוק - בין המזרח למערב. מוזיאון הגבול Schifflersgrund הוא ללא ספק אתר מדכדך. הגדרות, מגדל השמירה, הצריפים, השלטים המתריעים "הנך עומד לעבור לאזור בשליטה סובייטית" ו"זהירות - מוקשים", עושים את העבודה. זה מקום ענייני, שאינו מתאמץ להסתיר את מה שהוא באמת - תחנת גבול בין GDR, הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית, כלומר - הקומוניסטית, לבין ה-FRG, הרפובליקה הפדרלית של גרמניה, כלומר, המערבית.
תוך כמה צעדים ממגרש החניה אתה מוצא את עצמך נופל כמו לתוך סדק בזמן או ללוקיישן של סרט על המלחמה הקרה. זה לא שחזור, זה הדבר האמיתי - אחת מנקודות השמירה על הגבול, על קו התפר שבין מה שהיה מזרח גרמניה למערבה. כשנפלה חומת ברלין ובהמשך, כשהתמזגו שתי הגרמניות, היו צריכים לקבל החלטה מה לעשות בתחנות הגבול האלה, שהפכו בן לילה לתחנות רפאים.
Grenzmuseum Schifflersgrund היה הראשון שהפך למוזיאון, להנצחת תקופת המלחמה הקרה. בעקבותיו קמו נוספים, ויחד הם מרכיבים את מה שנקרא מסלול מסך הברזל (Iron Curtain Trail) - מסע לאורך הגבול בין הגרמניות, שמנוקד ברשת של נקודות גבול מאזור ליבק בצפון ועד לבוואריה בדרום. לכל תחנה אופי מעט שונה, בהתאם לתפקיד שמילאה.
המוזיאון הזה נחשב לאחד המוצלחים שבהם. הוא שוכן בנוף פסטורלי בין יערות וכרי דשא, בין הכפר הקטן Asbach-Sickenberg במחוז תורינגיה במזרח גרמניה לשעבר לכפר Bad Sooden-Allendorf בחבל הסה שבמערב. הפער בין הנוף השליו שמסביב לכיעור העצבני שבמקום מגביר את האפקט. מגיעים אליו כ-46,000 מבקרים בשנה, כ-3,000 מהם תלמידי בית ספר - רובם הגדול גרמנים.
בצריפים מוצגת תערוכה המסבירה את הרקע המדיני של החלוקה לגוש הסובייטי ולגוש המערבי. זוהי תערוכה בסיסית, מיושנת. בצריף אחד בובות של חיילים ושומרים במדים עם כלבי זאב מפוחלצים, בשני תצלומים ומפות והסברים מודפסים. הרוב בגרמנית בלבד, מעט באנגלית.
בכלל, ידיעת השפות של עובדי המקום היא לא משהו. אולי הם לא יודעים אנגלית, אולי מתביישים לדבר - כך או כך, ממליצים לי לחכות שמרטין יחזור - אחד המדריכים המעטים הדוברים אנגלית רהוטה. היה כדאי לחכות למרטין, שכן ההבדל בין הסיור שעשיתי לבדי וזה שהתלוויתי למרטין היה תהומי, ולא רק בגלל מגבלות השפה. המקום דורש תיווך של מקומיים.
"אף אחד מהאנשים שעובדים במוזיאון לא נמצא כאן במקרה", אומר מרטין. "הם כאן כי הם רוצים לספר את הסיפור שלהם". כשאני מבררת בזהירות מה הסיפור של מרטין, הוא מספר שאביו היה חייל בצבא המזרח גרמני, ולא הרבה לשתף בחוויותיו. המקום הזה עוזר לו להבין אותו. חוץ מזה, חשוב לו שמבקרים יבינו איך התנהלו החיים במזרח גרמניה.
אנחנו צועדים לאורך "הרצועה הירוקה", שם חדש ומכובס למה שנקרא בשעתו "רצועת המוות". דרך ממוקשת, מוארת בפנסים ובזרקורים. לישראלים זה יזכיר את דרך הפטרולים. רצועה חולית חשופה בין שתי גדרות תיל, שעליה קל לראות טביעות רגליים של מי שמנסה לחצות את הגדר. אבל כאן החוצים הם לא מפגעים, אלא אזרחים מזרח גרמנים שמנסים לערוק אל החופש במערב. בין כרי הדשא ניצבים טנקים, ג'יפים, אופנועים והליקופטרים. כולם פטרלו כאן באזור, מחפשים עריקים ובורחים.
התערוכה באחד הביתנים מוקדשת לניסיונות המעבר הללו. מהסתתרות בתאי מטען של מכוניות טראבי מזרח גרמניות ועד למצנחים ולרחפנים וכאלה שניסו לחצות את הגבול ברגל. ניסיון הבריחה המפורסם ביותר הוא זה של היינץ-יוזף גרוסה (Heinz-Josef GroBe) הנחשב כאן לגיבור מקומי, שהמוזיאון משמש גם אתר הנצחה לזכרו.
גרוסה היה תושב אחד הכפרים בסביבה, טרקטוריסט של עבודות עפר, אזרח שעבד עם הטרקטור שלו בביצור הגבול בעבור רשויות הביטחון המזרח גרמניות. הוא נהנה מסיווג ביטחוני גבוה ומאמון מפקדיו, שנתנו לו לעבוד לבדו ליד הגבול. יום אחד הוא לקח את הטרקטור שלו, והמשיך לעבר הגבול. שם נטש אותו וניסה לחצות ברגל לצד השני. זו הייתה עריקה דרמטית. גרוסה כמעט הצליח, רק מטרים ספורים הפרידו בינו לבין השטח המערב גרמני - אבל החיילים הבחינו בו, קראו לו לעצור, ומשלא עצר - ירו בו בנשק חם.
הוא נפצע, נפל ודימם למוות בשטח ההפקר שבין שתי המדינות. גם החיילים המערב גרמנים הבחינו בו, וקראו לו קריאות עידוד, אך היו מנועים מלהתקרב אליו ולהגיש לו עזרה. במקום שבו נהרג ניצב כיום צלב עץ, וספסל וסככה מזמינים את המבקרים לשבת מול נקודת התצפית. גרוסה הפך לסמל, למרטיר שמת על קידוש החירות. החיילים שירו בו הועמדו לדין, אך יצאו בעונשים קלים, שכן הם ירו בהתאם להוראות הפתיחה באש.
בתחנה הבאה מוצג לראווה הטרקטור שלו, בעמדת הסתערות על גדר התיל. משפחה גרמנית עומדת ומתבוננת בו, משוחחת בקולות מהוסים.
לא רחוק משם ניצבת אנדרטה נוספת, שנקראת "אלף אבנים". מבקרים מרחבי גרמניה והעולם נקראים להניח אבן שהביאו איתם מארצם ולכתוב עליה מאיפה היא. לא הבאתי אבן מישראל, מי ידע שצריך, אבל הרמתי אבן קטנה והנחתי אותה לצד הערימה. למרטין הסברתי שזה מנהג יהודי עתיק, ושיש כאלה הגורסים שהנחת האבן שמה גם גבול לאבל, כמו לפקוק את בקבוק הצער, לתת לעצב מקום, אבל לעודד את המתאבלים להמשיך הלאה. (זהרה רון)