כשתש”ח דופקת לך בדלת / איור: עומר הופמן
בסרט המיתולוגי "גבעת חלפון אינה עונה", נשאל המילואימניק ויקטור חסון (הגשש שייקה לוי), מה יעשה אם המצרים יגיעו למוצב, והוא משיב "מה שעשינו ב-56'". כשהוא נשאל "מה עשיתם ב-56'?", הוא משיב בביטחון: "מה שעשינו ב-48', אין יותר טוב מזה", וכשהוא נשאל "מה עשיתם ב-48?", הוא משיב בטבעיות: "שלושים שנה, לך תזכור".
אם פעם שנת 48' הייתה לפני 30 שנים, ומאז בקושי חלפו 40 שנים והנה השבוע כבר מציינים 70 שנים למה שעשינו ב-48', וכרגיל, בתוך 24 שעות, מציינים את יום הזיכרון רווי הצער ואת יום העצמאות רווי התקווה והגאווה, כשהם, בטבעיות כואבת, שלובים זה בזה. סדרת פגישות שהייתה לי לפני 15 שנים הביאה אל מפתני את ההיסטוריה, כדי שבאמת נלך לזכור מה עשינו ב-48'.
בשנת 2003 התייצבה במשרדי קבוצת אנשים כפופי שכם, חרושי קמטים אך בורקי עיניים. הם הגיעו אלי, אבל דומה שהייתי עבורם רק קהל מזדמן, בהוויה הכמעט נצחית שלהם בינם לבין עצמם. הם סיפרו לי על יום ה-14 במאי 1948, שבו הכריז דוד בן-גוריון ברטט ובבגדים מגוהצים במרכז תל-אביב על הקמת מדינת ישראל, כשבמרחק של כמה עשרות קילומטרים משם, בגוש עציון, באותו יום ובאותה שעה, הם נפלו בשבי הירדני.
בעצם לא כולם נפלו בשבי, אלא רק בני המזל שבהם. יתר חבריהם נטבחו ונהרגו במקום. החבר'ה האלה שניצלו ממוות היו חברים למחלקה בפלמ"ח, שנפלו בשבי הירדני ב-14 במאי 1948, ישבו בשבי עד פברואר 1949. 54 שנים לאחר מכן הם הגיעו אל משרדי, כדי שאפעל למצות את זכויותיהם בגין צלקות השבי ומכאובי הנפש שהותירה המלחמה ההיא. המיצוי והזכויות פחות עניינו אותי. חשתי כמי שההיסטוריה קפצה רגע לבקר אותו. שכחתי שאני האיש בחליפה בתפקיד העו"ד והם הלקוחות, ורק רציתי שיספרו לי סיפורים.
בבית ספר לימדו אותי את מיתוס שיירת הל"ה, שכל לוחמיה נהרגו בקרב כשניסו להגיע לגוש עציון ולספק עזרה ללוחמים שם. לפתע העיד בפני אחד החבר'ה, שנראה חי לגמרי, שהוא היה חלק מהשיירה, שמנתה בתחילת הדרך 38 לוחמים. התברר שהבחור, לרוע מזלו הטוב, נקע את רגלו ולא הצליח להמשיך במסע, ושני האחרים נבחרו להשיבו לנקודת היציאה. הם הצילו אותו, והוא אותם.
חבר אחר, "צבינג'י" בפי החבר'ה (מתברר שכינויי ילדות זה לתמיד), סיפר לי איך ברגע האחרון לפני נפילתם בשבי ניסה לקיים משא ומתן עם קבוצת פורעים שדווקא העדיפה להרוג אותו, עד שחברו, האיש והזקן, דני מט (לימים האלוף דני מט), שאחז במקלע ובהשקפת עולם שלפיה הסוד במלחמה זה לא למות למען המדינה שלך, אלא לגרום לאיש מהצד השני למות למען המדינה שלו, החל לקצור בהמון הערבי שעלה לעברם להשמידם. בסיפור מרתק, שנשמע מפיו כצ'יזבט פלמ"חי, צבינג'י סיפר איך דני מט הוריד שורה אחר שורה של לוחמים שעלו לעברם, עד שרגע לפני גמר מלאי התחמושת, הוא העביר את המקלע לחבר אחר, והתפנה לגלח מהר את זקנו, שכן ידע שמיד עם הנפילה בשבי, יחפש ההמון את הלוחם עם הזקן שחיסל עשרות לוחמים לבדו, כדי להיפרע ממנו.
הקשבתי בפה פעור לסיפורים על ילדים בני עשרים, שראו את הטובים בחבריהם מתים לצדם, שראו את המוות רוקד סביבם ואת הפגזים נופלים יותר ויותר קרוב, ושרדו את התופת ואת השבי, כדי לצמוח משם לחיים מלאים וטובים. שוחחתי עם נשים שנלחמו כתף אל כתף לצד חבריהן הגברים ונפלו בשבי, באומץ לב ובראש זקוף.
שמעתי על אודות גבורתם וסיפרתי להם, איך במשמרת שלי, 45 שנים אחר-כך, בשנת 1993, שירתי פרק זמן קצר סמוך מאוד לגוש עציון, כממונה על התביעה הצבאית בחברון ובבית לחם. המטה שכן בבניין הממשל הצבאי בחברון, בניין בו שהו, כך סיפרו לי, בימי השבי הראשונים שלהם, בטרם הועברו למחנה השבויים אום אל ג'מאל. סיפרתי, שהשירות שלי במקום היה בדיוק בתקופת החתימה על הסכם אוסלו. באחד הימים הראשונים לאחר חתימת ההסכם, נסעתי מבניין הממשל בסמטאות חברון, ולצדי חייל צעיר בשם יחיאל, ונקלעתי למארב. בלוק הוטח מגג אחד הבניינים וקימט את גג הרכב שלי, כמעט עד גובה ראשי.
הבטתי אז ביחיאל, והוא, חייל צעיר, מיד הציע שנפרוק מהרכב ונחתור למגע עם התוקפים. הבטתי בו שוב, נזכרתי שיעלי מחכה לי בבית, ונסעתי משם הביתה בלי היסוס. חודש אחר-כך, לא רחוק משם, יחיאל נהרג, והוא עדיין לא בן 20. במשך שנים היה לי קשה להשתחרר מהמחשבה שבאותו יום הוא בעצם ביקש להיפרע מהם מבעוד מועד על מותו הקרב ולא סייעתי בידו.
עברו כבר 25 שנים, שנות דור, מאז הסכמי אוסלו ז"ל, ו-15 שנים מאז ביקורם של לוחמי-שבויי מלחמת העצמאות במשרדי. אני מוסיף לעקוב מרחוק אחרי אותה חבורה אמיצה ומגובשת, שחירפה נפשה בניסיון להגן על המדינה שבדרך, ופספסה אז את החגיגות בתירוץ של נפילה בשבי.
מפעם לפעם אני נתקל במודעת אבל על לכתו של אחד מהם, מודעה שמלמדת אותי שהזמן לא מותיר ניצולים, ושוב אני נזכר שהמלחמה בעצם לא קבעה גם קודם ולא קובעת גם היום מי צודק, אלא לכל היותר מי נשאר.
ושוב אני מבין שהמין האנושי חייב לשים קץ למלחמות, קצת לפני שהמלחמות ישימו קץ למין האנושי. וזה נראה לי כל-כך ברור, שעד חגיגות ה-80 או לכל היותר ה-90 למדינה בטח יהיו כבר מספיק אנשים מפה ומשם שיבינו את זה, ובני עשרים יעשו אהבה ויפסיקו לכתוב בדמם את סיפורי מורשת הקרב.