1988 - כן, יש במה להתגאות
"שר החוץ האיראני מדבר על סובלנות בזמן שמשטרו תולה הומוסקסואלים", כך אמר ראש הממשלה בנימין נתניהו. ואם האיש שכל כך רגיש למחנה הבוחרים שלו מרשה לעצמו לדבר ככה, אז כנראה שהקהילה הגאה הגיעה רחוק בישראל, למרות שעדיין אין הכרה בנישואים חד-מיניים.
השינוי במעמד הלהט"בים הוא אחת המהפכות הגדולות שהיו בישראל בעשורים האחרונים, וקשה להאמין שרק בשנת 1988 בוטל החוק שאסר קיום יחסי מין בין שני אנשים בני אותו המין.
■ לכל הכתבות בפרויקט ישראל 2048
ביטול החוק לא היה הרגע היחידי בדרך למהפכה ואפשר לציין גם, למשל, את פס"ד דנילוביץ מ-1994 שהכיר בזכויותיהם של בני זוג חד-מיניים. נכון, המצב לא מושלם ועוד יש אפליה ושנאה - ואפילו רצח, אבל כשראש הממשלה שלך שולף טיעון שנוגע ליחס ללהט"בים ככלי מדיני, אז כנראה שהתקדמנו רבות.
1992 - פתאום קם עם ומגלה שיש חוקה
באותה שנה חוקקה הכנסת שני חוקי יסוד חדשים שעסקו בזכויות אדם - חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, וחוק יסוד חופש העיסוק. חוקקה הכנסת ולא ידעה מה חוקקה. פס"ד מזרח, שנה לאחר מכן, היה הבסיס למהפכה החוקתית, שאותה הוביל במהלך השנים נשיא ביהמ"ש העליון אהרן ברק, שאז רק נכנס לתפקידו.
פסק הדין קבע בין היתר כי לישראל יש חוקה - והיא חוקי היסוד, וכי בית המשפט העליון יכול לבטל חקיקה של הכנסת אם זאת פוגעת בחוקי יסוד. המעמד המחודש שזכו לו זכויות אדם כמו חופש העיסוק, התנועה, הדת והביטוי העמידו את ישראל בחזית המדינות המתקדמות בעולם. הנושא נתון כיום במחלוקת, וח"כים מהצד הימני של המפה הפוליטית מנסים להגביל את בית המשפט באמצעות חקיקה בטענה להתערבות מוגזמת בהחלטות הרשות המבצעת והמחוקקת.
1993 - המפץ הגדול של ההייטק
להצלחת ההייטק הישראלי הרבה אבות, אמהות ואחים, אבל אם אנחנו צריכים לבודד החלטת מדיניות אחת שקידמה אותו - מעין "המפץ הגדול" - אז אנחנו מגיעים ל"תוכנית יוזמה".
בתחילת שנות התשעים של המאה שעברה, בתקופתם של שר האוצר אברהם (בייגה) שוחט וראש הממשלה יצחק רבין, יצאה לדרך התוכנית לעידוד השקעות הון, שיושמה ב-1993-1998. במרכזה הייתה השקעה ממשלתית בהיקף של כ-100 מיליון דולר שניתנה ל-10 קרנות הון סיכון. אלו נדרשו לבחור בין הכנסת לממשלה כשותף בקרן, או החזרת הסכום בתוספת ריבית.
אמנם הסכום לא היה גבוה, אך המהלך נתן רוח גבית לקרנות ההון הסיכון. אחת הקרנות שהשתתפה בתוכנית היא קרן פיטנגו (אז פולאריס), שהיא כיום הקרן הגדולה בישראל. עד היום לקחי התוכנית נלמדים ומיושמים במקומות שונים בעולם.
1995 - ביטוח בריאות לכולם
חוק ביטוח בריאות ממלכתי נולד בשנת 1990 בעקבות דוח ועדה בראשותה של השופטת שושנה נתניהו, שבדקה את תפקוד מערכת הבריאות. אם הוועדה הייתה האמא של החוק, אז אביו הוא חיים רמון, שהיה שר הבריאות בממשלת רבין ואחר כך יו"ר ההסתדרות. כניסת החוק לתוקף שינתה את עולם הבריאות, שכן הוא ביטל את הקשר בין ארגוני העובדים לשירותי הבריאות - דבר שעורר סערה גדולה.
מאותו רגע כל תושב יכול לבחור קופת חולים, הגבייה אוניברסלית ובהתאם להכנסה, ונעשית על ידי הביטוח הלאומי. קופות לא יכולות לסרב לקבל אנשים חולים או זקנים. עם זאת, בשנים האחרונות אנחנו רואים כיצד אינטרסים כלכליים חותרים תחת עקרונות ה"צדק, שוויון ועזרה הדדית", שעומדים בבסיס החוק.
2003 - הקיצוץ שהגדיל את התעסוקה
בראשית המאה ה-21 ישראל לא הייתה הנס הכלכלי שהיא היום. האטה בכלכלה העולמית בעקבות התפוצצות בועת הדוט.קום ואינתיפאדה אכזרית במיוחד הביאו את הכלכלה הישראלית למשבר.
הממשלה, בראשות אריאל שרון, ושרי האוצר סילבן שלום ומחליפו בנימין נתניהו, הכריזה על מבצע "חומת מגן כלכלי", שכלל קיצוץ מסיבי בקצבאות במטרה להפחית את הגירעון בתקציב. מדובר היה במהלך לא פשוט ולא פופולרי פוליטית, אך אחד החשובים שהתקבלו בעשורים האחרונים. המהלך מיוחס אמנם לנתניהו, אך מי שהוציא אותו לפועל היה בכלל קודמו בתפקיד.
בשנים שחלפו מאז הקיצוץ התרחשה בישראל אחת המהפכות הגדולות והשקטות בתחום הכלכלי: עלייה בהשתתפות בכוח העבודה (מ-67% ב-2003 ל-77% כיום) ובתעסוקה (מ-2.55 מיליון איש ל-3.82 מיליון איש) - בעיקר בגלל כניסת האוכלוסייה החרדית, הנפגעת העיקרית מהקיצוצים, לשוק התעסוקה.
2004 - בכר ונתניהו נגד הבנקים
באביב 2004 הזדעזע שר האוצר בנימין נתניהו מרווחיות הבנקים: "זו משאבת כסף. נפעל להגדלת התחרות". נתניהו החליט על הקמת ועדת בכר בראשות מנכ"ל משרדו יוסי בכר, וזאת הציגה רפורמה שהפכה לחוק ב-2005.
את השלכות המלצות הוועדה והשינויים הטקטוניים שקרו בעקבותיהן ממשיכים להרגיש בשוק ההון גם היום. בין השאר, הרפורמה הפרידה בין הבנקים לבין קופות גמל וקרנות הנאמנות, מהלך שהקטין את ניגודי העניינים הפוטנציאליים. תוצאה נוספת היא הכסף הרב שזרם לבתי ההשקעות ולחברות הביטוח ואשר יצר מסלול אשראי חלופי לבנקים, שסייע לתדלק את עולם העסקים הישראלי - לטוב ולרע.
עם זאת, כ-13 שנה אחרי הרפורמה, נראה כי התוצר העיקרי שלה הן המפלצות הפיננסיות החדשות, בדמות חברות הביטוח וחברות ההשקעה. כפי שבערך התכוון המחוקק - שני הבנקים הגדולים הם עדיין הכי גדולים, אבל הם כבר לא בודדים.
2001 - מותה של הפנסיה התקציבית
המספרים אסטרונומיים: נכון לשנת 2016 עמדה התחייבות המדינה לפנסיה תקציבית על 747 מיליארד שקל. המדינה עצמה משלמת פנסיות תקציביות בהיקף של 21 מיליארד שקל בשנה. התשלום השנתי צפוי להמשיך ולעלות עד שנת 2035. המדינה ביטלה את הפנסיה התקציבית לנוכח העלויות הגדולות אשר הלכו והצטברו ורק לאחר מו"מ ארוך ומתיש מול ארגוני העובדים.
מי הם ברי המזל שזכו לפנסיה תקציבית? מדובר בעיקר בעובדי מדינה או עובדים בגופי ציבור אחרים שהתקבלו לעבודה לפני תחילת 2002. את הפנסיה שלהם יקבלו בזמן, מבלי שהפרישו לה במשך השנים, בלי תלות בשוק ההון, ובלי השפעה של עלייה בתוחלת החיים. כל העובדים שנקלטו בשירות המדינה מאותה שנה ואילך עברו לפנסיה צוברת, כאחד האדם במגזר הפרטי, במהלך שקשה להפריז בחשיבותו.
הפרטות, נראות ולא נראות
"המדינה לא יודעת לנהל"; זו התורה כולה על רגל אחת ואין בלתה, אך התורה לא עונה על שאלה חשובה - האם השוק הפרטי יודע לנהל.
תהליך ההפרטות התחזק לאחר עליית הימין לשלטון ב-1977, אך יש מי שקורא לתחילת שנות ה-90, אז שלטה מפלגת העבודה, "תקופת הזוהר של ההפרטות". מאחוריהן לא עמדה רק אידיאולוגיה אלא גם קריסה של חברות ממשלתיות או הסתדרותיות, וכן תהליכים כלכליים-גלובליים.
אז הופרטו חברות גדולות כמו כימיקלים לישראל ובנק הפועלים, ובשנות ה-2000 הופרטו חברות כמו אל על, צים, בזק ובתי הזיקוק. כל הפרטה היא עולם שלם. חלקן היטיבו עם המשק הישראלי וחלקן הובילו להתייקרות מחירים ולהעברת הון לאנשי עסקים.
לא ניתן להתעלם גם מההפרטה הלא נראית - ההפרטה הזוחלת - בעיקר בשירותי הבריאות והחינוך. יותר ויותר אנחנו רוכשים את השירותים האלה בשוק הפרטי. מי יצילנו מזה?
1993 - המפץ המדיני הגדול
בשנת 1993 היה חוק שאסר להיפגש עם נציגי אש"ף, אך סגן שר החוץ דאז יוסי ביילין ניהל עמם שיחות סודיות, חלקן באוסלו שבנורבגיה. השיחות הובילו להסכם שחתם יצחק רבין עם יאסר ערפאת, שעמד בראש אש"ף, על מדשאות הבית הלבן.
היום ישנה הסכמה רחבה (אבל לא מוחלטת) שההסכמים כשלו. למרות זאת, המורשת שלהם ממשיכה להתקיים וייתכן שזאת ההחלטה המדינית הכי חשובה ומשפיעה (ולא חשוב אם דעתכם על ההסכם שלילית או חיובית) שקיבלה ממשלה כלשהי מאז ההחלטה על הקמת המדינה.
ההסכמים ותהליך השלום הגיעו בעת של פריחה כלכלית והעצימו אותה. ישראל יצאה אל העולם והעולם בא לישראל, ואפילו נחתם הסכם שלום עם ירדן. דה פקטו קמה מעין מדינה פלסטינית בשטחי יהודה ושומרון ובעזה. ויותר מזה - אש"ף - שנוא נפשם של הישראלים במשך שנים ארוכות - נתפס לעתים קרובות דווקא כגוף המתון בקרב הפלסטינים.
2000 ו-2005 - נסוגים קדימה
שתי נסיגות בהפרש של 5 שנים, שונות מאוד זו מזו, אבל המשותף לשתיהן - ולשם כך התכנסנו פה - החלטות שהתקבלו ויושמו.
במאי 2000 הסתיימו די בפתאומיות 18 שנות נוכחות ישראלית עקובות מדם בדרום לבנון. ראש הממשלה אז, אהוד ברק, ניצל מצב מדיני של קריסת המו"מ עם סוריה כדי להוביל את הנסיגה. קודם לנסיגה התנהל קמפיין ציבורי נרחב נגד השהות בלבנון, בראשותה של תנועת "ארבע אמהות".
ב-2005 סיים צה"ל את הנוכחות הישראלית ברצועת עזה, שהתקיימה מאז 1967. ההחלטה על הנסיגה הייתה פרי יוזמה של ראש הממשלה אריאל שרון, בניגוד להצהרותיו בעבר. הנסיגה לוותה בפינוי של 8,500 תושבים מגוש קטיף, שאף סבלו מתהליכי קליטה כושלים. שתי הנסיגות הללו, שהתקבלו על ידי ראשי ממשלה נחושים, עיצבו במידה רבה את החזית המדינית של ישראל כיום, לטוב ולרע.
