יוסי היימן / איור: גיל ג'יבלי
עם הקמת המדינה הייתה גם אוכלוסייתה צעירה מאוד, אך האוכלוסייה בישראל היום הולכת ומזדקנת. העלייה הזאת בתוחלת החיים יוצרת אתגר לאומי מהמעלה הראשונה. כיום חיים בישראל כ-950 אלף בני 65 ומעלה. לפי תחזיות, עד שנת 2035 מספר זה כמעט יכפיל עצמו ויגיע ל-1.7 מיליון איש. למגמה זו השפעה דרמטית על שירותי הרווחה והבריאות במדינה, על קצבאות המוסד לביטוח לאומי, על מערכת הפנסיה, מערכות הסיעוד ועוד.
■ לכל הכתבות בפרויקט ישראל 2048
ההבנה כי עלינו לגבש תוכנית אב לאומית להתמודדות עם הזדקנות האוכלוסייה, בדומה לשאר מדינות המערב המתמודדות עם אתגר זה, כבר החלה לחלחל. אולם, לישראל מבנה ייחודי של שירותי רווחה, כמו קופות החולים, חוק בריאות ממלכתי, מערכות הסיעוד, מערכות הפנסיה, המוסד לביטוח לאומי ועוד, אשר מחייבים פיתוח פתרונות מותאמים.
בבואנו לפתח פתרונות, עלינו להתייחס לשתי קבוצות עיקריות. האחת, אוכלוסיית "העצמאים" - אלה שנמצאים בתפקוד עצמאי מלא. מדובר בכ-80% מבני ה-65 ומעלה בישראל. אנשים אלה הם נכס אסטרטגי ולא נטל.
פרישת האוכלוסייה בגיל ממוצע של 65, כאשר באופק יש עוד כ-20 שנות חיים וכאשר הגיל התפקודי של רובם מאפשר להם לעבוד מספר שנים נוספות, יוצרת הרעה משמעותית על היחס שבין הכנסות המדינה ממסים שמוטלים על המועסקים במשק לבין הוצאות המדינה הצפויות (יחס התלות). המשך תעסוקה לאחר גיל הפרישה הנהוג כיום תגדיל משמעותית את התוצר הלאומי הגולמי בעוד כ-6 מיליארד שקל, תוך הקטנה משמעותית של חרפת העוני בגיל זיקנה, שמדינת ישראל איננה יכולה להתברך בה.
המשך תעסוקה מעבר לגיל הפרישה הנוכחי מחייב מהלכים, כמו הכשרות מקצועיות ייעודיות לבני הגיל השלישי, שמבוססות על צורכי המשק מחד ועל יכולותיו וכישוריו של העובד מאידך; עידוד מעסיקים והעלאת מודעות ליתרונות העסקה רב-גילית ומגוונת, כפי שעשו בקרב אוכלוסיות מודרות נוספות; ופיתוח מודלים שונים של צורות תעסוקה, כולל עידוד נותני שירותים עצמאיים (פרילנאסרים), משרות חלקיות, משרות ייעוץ ומנטורינג לעובדים חדשים ועוד.
הקבוצה השנייה בקרב אוכלוסיית בני ה-65 ומעלה, המהווה כ-20% מהאוכלוסייה, נמצאת במצב של ירידה תפקודית. מדובר בקבוצה שבה יש צורך להשקיע משאבים רבים בשימור תפקוד והפחתת התלות במוסדות. לקבוצה זו צרכים רבים הדורשים התייחסות, בתחומי הבריאות, סיעוד, שיקום, דיור ועוד. זאת בהתאם לרמות תפקוד שונות.
בנוסף, יש חשיבות יתרה בקידום אוריינות דיגיטלית. יש צורך להעלות מודעות לנושא בקרב בני הגיל השלישי, עידוד לקורסים והכשרות בנושא מטעם המדינה, אולי אף בתוך מקומות העבודה בקרב עובדים שנמצאים בתהליך היערכות לפרישה. אדם עם אוריינות דיגיטלית גבוהה יוכל גם להשתלב מחדש בתעסוקה לאחר הפרישה, גם לצרוך שירותים ולהיות חבר פעיל בחברה וגם להמשיך לתקשר עם סביבתו במידה ותחל הידרדרות תפקודית.
אל לנו לשכוח גם את בני המשפחה, שהם המטפלים העיקריים בקשישים. מדובר באוכלוסייה המונה כיום כמיליון ישראלים, שעליהם מוטלת לא פעם משימת הטיפול. מדיניות לאומית כוללת, כחלק מתוכנית אב בתחום הזקנה, חייבת להתייחס גם אליהם ולצרכים שלהם. כך לדוגמה, התייחסות למדיניות מעסיקים כלפי עובדיהם שמטפלים בבן משפחה מזדקן, ימי חופשה ומחלה המגיעים להם, תמיכה נפשית ולעתים אף כספית ומערכי רווחה נוספים.
ישראל מזדקנת וזה אכן מאתגר. אך בכל אתגר יש גם הזדמנות, אם רק נדע לנצל אותה. הטיפול בבני הגיל השלישי שנמצאים בירידה תפקודית צורך משאבים רבים. אם נשכיל להיערך נכון, נוכל להיעזר בבני הגיל השלישי העצמאיים כדי להתמודד כראוי עם טיפול זה - גם ברמה התקציבית, גם ברמה הערכית.
■ הכותב הוא מנכ"ל ג'וינט ישראל-אשל