רו"ח איריס שטרק, סגנית נשיא לשכת רו"ח, על דודה משה ופני ופנירסקי ז"ל
הייתי בת שש כשהדוד היפה והחכם שלי משה ופני ופנירסקי נהרג בקרב נגד השריון המצרי, מערבית לביר גפגפה שבסיני, במלחמת ששת הימים. כל החיים השתנו מאז. איבדנו איש גדול ואהוב, אבא לשני ילדים צבי וריקי, בן 31 בנופלו. מאז, אנו חווים את השכול.
דודי, מייסד בית ספר ברמת גן, שהקים אותו תוך איסוף תלמידים מבית לבית, ויצר בית ספר לדוגמה שנקרא היום על שמו "מורשת משה".
אמו, סבתי שרה ופני ופנירסקי ז"ל, פעלה רבות למען הנצחתו של משה בביה"ס שהקים, בהקמת הספרייה בביה"ס ובפסל הניצב בפתח ביה"ס. אנו, בני המשפחה משתתפים בכל שנה בטקס יום הזיכרון בביה"ס. אחותו - רחל אימי שתבדל לחיים ארוכים, שהשפיעה רבות על דרכו החינוכית של דודי, מדליקה בטקס משואה לזכרו. ערכי החינוך וההוראה הם חלק בלתי נפרד ממשפחתנו. אני בטוחה שדודי משה היה גאה לראות את משפחתו היפה - ילדיו ונכדיו, גדלה ומתרחבת ושומרת על ערכיו, ואת בית הספר, שהיה כה חשוב לו, ממשיך בפעילותו במשך שנים כה רבות ומחנך דורות רבים של צעירים לאהבת הארץ והמולדת. מי ייתן והדורות הבאים יוכלו לחיות בשלווה ובשלום.
ישראל קורט, לשעבר מנכ"ל תכשיטי ה. שטרן ישראל ורוסיה, דירקטור בפועלים שוקי הון ובאפריקה ישראל מגורים, על סירובו לקבל צל"ש
חילצתי טייס ישראלי במלחמת יום כיפור וסירבתי לקבל צל"ש. במלחמת יום כיפור באוקטובר 1973 הייתי קצין מילואים בשריון. את המלחמה התחלתי כמפקד מחלקת טנקים בחטיבה 600 באוגדה של אריק שרון. משימת החטיבה הייתה לפרוץ ולהרחיב את המעבר לתעלה לצורך ביצוע הצליחה. לאחר שמפקד הפלוגה אליה הצטרפתי נפל בשבי וסגנו נפצע, תפסתי פיקוד על הפלוגה והמשכתי בלחימה, במהלכה נפגע הטנק מפגז. כמפקד הפלוגה נאלצתי לעבור לטנק אחר, שגם כן עלה על מוקש, ואז עברתי לטנק נוסף.בסיום הלחימה כל הפלוגה הושמדה - 12 חללים ופצועים רבים. זהו למעשה סיפורה של חטיבה 600 שנשכחה. במהלך הלחימה לכדתי עם הצוות חוליית קומנדו מצרית, וב-17 באוקטובר 1973 חילצנו טייס של מטוס סופר מיסטר שהופל על ידי המצרים. הטייס, חגי תמיר, צנח מהמטוס לשטח המצרי תוך שיורים עליו ומנסים להרוג אותו באוויר. הגעתי אליו עם הטנק שלי וחילצנו אותו בשלום. לאחר המלחמה הוזמנתי לוועדת הצל"שים במטכ"ל והוצע לי לקבל צל"ש. דחיתי את ההצעה ואמרתי שמכל קצין בצה"ל מצפים לעשות מה שעשיתי, ולא מגיע לי ציון לשבח על כך.
ד"ר גיורא ירון, דוקטור לפיזיקה, יזם הייטק, איש עסקים, אנג'ל ויו"ר הוועד המנהל של אוניברסיטת תל-אביב, על אחיו איתמר ירון ז"ל
אחי הצעיר איתמר ז"ל נפל בקרב על כיבוש החרמון במלחמת יום כיפור, והוא בן 20 בלבד בנופלו. איתמר שירת בגולני כקצין, ונהרג כשניסה לחלץ חייל פצוע תחת אש כבדה, עד שכדור אויב פגע בו ושם קץ לחייו. איתמר פעל על פי ערכי צה"ל לאומץ לב, קור רוח ואחוות לוחמים, ערכים בהם האמין בכל לבו ואותם ניסה ליישם בהובלת חייליו בשדה הקרב. איתמר כמפקד היה הראשון לפעול והרוח המניעה את חייליו לקריאת ה"אחרי". משנפגע אחד מחייליו היה ברור לו שמפקד לעולם לא יפקיד חבר ופקוד. על פעולה זו קיבל אחי את עיטור העוז. חברת איתמר מדיקל שהקמתי עם שותפים בשנת 1997 נקראת על שמו. החברה נסחרת בבורסה ועוסקת בפיתוח ושיווק מכשור הרפואי לאבחון הפרעות נשימה בשינה.
עידו ארליכמן, מנכ"ל Kape Technologies ומחבר הספר "כי בתחבולות", על מפקדו סא"ל אייל וייס ז"ל
אייל, שהיה מפקד יחידת דובדבן, נהרג במסגרת מבצע בכפר ציידא. הוא הגדיר בשבילנו מחדש את ערכי צה"ל. המנהיגות של אייל, הנוכחות שמילאה עד תום את החלל בכל מרחב שפעל בו, התגמדו מול הגבורה שגילה ביום מותו. בשבוע השני של פברואר 2002, יצאנו למבצע. נשמנו את האוויר המקפיא. העלייה בוצעה מוואדי מחורץ, בעוד אנחנו מטפסים בעלייה נורה לעברנו מטח ירי. ברגעים של מקרים ותגובות לא מתוכננים, אייל התרומם ונעמד כענק על סלע פוקד עלינו לדלג. הפקודות של אייל בקול הנעול והמוכר שלו הכניסו רוגע מסוים. האינדיקציה הייתה שהמבוקשים עדיין ביעדים והמשכנו להתקדם. אור ראשון עלה. המחבל שהיה באיתור סירב להיכנע. הוא החל לירות לעברנו, והפעולה נכנסה לאור יום מלא והחלה להסתבך. אייל ביקש להכניס את דחפור הדי 9 כדי שיתחיל לנגוס בבית.
חומה שהדי 9 הפיל קרסה על אייל ולא הותירה לו כל סיכוי לשרוד. התמקמנו בקיבוץ מגל ופרקנו בעצב את הציוד על הדשא. מותו של אייל, עדיין לא נקלט בתודעה. לא היה אפשר לקשר את אייל עם מוות. הרכב של אייל חנה מולנו, דומם. הוא היה איש חזק, מיוחד ודומיננטי, ששינה מקצה לקצה את פני היחידה אחרי שקיבל אותה לידיו. הערצנו אותו. הוא היה חי"רניק במובן הטוב של המילה. דמות גדולה מהחיים, מהסוג שקיים רק בצבא.
אהוד בן ש"ך, יו"ר גלובל פאוור ומנכ"ל קבוצת פטרולגז, על שיחה שלא ישכח
יום הזיכרון 1998. הסרט שהפקתי על מלחמת יום הכיפורים "כאילו לא הייתה מלחמה", מוקרן לראשונה בטלוויזיה הישראלית. הסרט הוא תולדה של נדר שנדרתי ב-1974, בביר תמדה שבסיני, שם אנו מקימים את קורס קציני שריון מחדש. ועדת אגרנט מפרסמת מסקנותיה ב"כסת"ח" היסטורי ומדיחה את דדו - כמו סכין בגב הלוחמים. הנדר היה לעשות פרויקט על גולדה ודיין, אחריות מנהיגים, אחריותם להוביל מהלכים גם לא פופולריים וגם לדעת לשאת באחריות למעשיהם ומחדליהם. להבין את מגבלת הכוח ולהימנע מיהירות שווא. כאשר הקרנת הסרט תמה, קיבלתי טלפונים מקרובים ורחוקים, מרגשים ומחבקים, חברים לנשק ומי לא. הטלפון המרגש ביותר היה מאדם שלא הכרתי, ניסים שמו, והוא היה מפקד טנק בתעלה ב-1973. בקול חנוק הוא מספר לי: "כשתם הסרט מיד צלצלתי לצוות הטנק שלי עמם לא דיברתי מאז המלחמה - 25 שנה!" והצוות צלצל האחד לשני "ראיתם הסרט? הבנתם? הסיפור והאשמה ברורים עכשיו?" והוא ממשיך ומסביר "שהבושה שחשנו כחיילים מבלי להבין את גודל מחדל המנהיגות, מנעה מאתנו לשמור על קשר 25 שנה. ידענו שמי שניצח את המלחמה ההיא היו החיילים והקצינים הזוטרים ולא הגנרלים והפוליטיקאים, אך לא היה לנו איך לומר זאת. חיינו בהדחקה כואבת". זהו טלפון שלעולם לא אשכח. לגעת באיש אנונימי, פשוט ואבוד בזיכרונותיו ולגרום לו לזקוף קומה, אין גמול ראוי יותר לעשייתי בסרט זה.
ישראל דנציגר, מנכ"ל המשרד להגנת הסביבה, בעברו יזם ומנכ"ל בהייטק, שירת כסגן מפקד פלחה"ן צנחנים ומפקד יחידת צנחנים במילואים, על הזיכרון ועל החבר יואב הר שושנים ז"ל
השנה זה בא מוקדם. ביום שלישי של חול המועד פסח, בזמן נסיעה במכתש רמון, הזדחל לו הזיכרון. הוא כבד כמו פעם אך מטלטל פחות. אינו חד וחותך - הוא כבר בן בית.
הם רחוקים מאוד חבריי שהשארתי בשדה הקרב. הם קפאו להם אי שם עם תום הנעורים, תחילת החיים. צעירים, יפים ותמימים. שערם לא הלבין, כרסם לא תפחה, קמטים את בשרם לא חרשו. לבם תמים וישר, מהלך פיהם שירה לא מרמה ותולעה. חלומותיהם שלמים. לא התנפצו על רצפת המציאות. אהבותיהם טהורות וישרות, לא הסתבכו בים האילוצים ושינויי הזמן. תקוותם בעינה עומדת. רחוקים מאוד חבריי שהשארתי בשדה הקרב. חיוכם כבה, לא הרבו אהבה ושמחה. לא ידעו טעמו וריחו של ילד נולד, לא נמעכו בחיבוקה של בתם האוהבת. רעיונותיהם וחלומותיהם כחרקים בצנצנות נפטלין על מדפים עזובים, עומדים, מתבלים בין דפי האלבום וספרי זיכרון.
רחוקים מאוד חבריי שהשארתי בשדה הקרב. רחוקים אך קרובים. תזכורת עזה לחלום ולסיבה, מצפן ברור בסבך החיים. חיי חייכם, גיבורי התהילה.
בתמונה: אני וחברי סגן יואב הר-שושנים, שעות ספורות לפני שנפל בקרב בלבנון בפברואר 1994, בראש חייליו, כשנתקלו במארב חיזבאללה. עם יואב נפלו גל לוינסון, ניר עברון וטל כהן.
צבי נטע, יו"ר ובעלי קבוצת מכשירי תנועה, על הכעס
שימשתי במלחמת יום כיפור כקמ"ן צעיר בסיני בפיקוד דרום, והייתי אחד משני קציני המודיעין שהגישו התראה על המלחמה הצפויה - דוח שכאמור לא התחשבו בו והוא לא הועבר לבכירי הצבא. שבועיים לפני פרוץ המלחמה, מפקדי הישיר סגן בנימין סימן-טוב הטיל עלי משימה שלימים תתברר כהרת גורל - להעריך מהן כוונות הצבא המצרי. סימן-טוב, בין שני אנשי המודיעין המעטים שצוינו לשבח אחרי המלחמה, השתמש בנוהל עבודה ממוסד של אמ"ן שבחן 60 סימנים המעידים על הכנות הצבא המצרי.
יש שתי דוגמאות ידועות למידע שהעיד חד משמעית על מלחמה: העברת דיוויזיה 6 המצרית ממערב לקהיר לתעלה שבועיים לפני פרוץ המלחמה והפקודה המצרית שעצרה את השיט של אוניות הסוחר בים סוף שבוע לפני המלחמה. סגן סימן-טוב חיבר מסמך שלפיו אין להוציא מכלל אפשרות מלחמה כוללת. מאותו רגע מבחינתי המלחמה היתה עובדה מוגמרת. אלא שהמסמך של סימן-טוב נבלם כידוע אצל מפקדו סא"ל דוד גדליה וכך נמנעה תרומתנו והאפשרות לתרום למניעת המחדל המודיעיני במלחמת יום כיפור. במשך למעלה מ-40 שנה אני שומר את הכעס בליבי על שהדוח לא זכה להתייחסות והיה יכול למנוע קורבנות רבים.
שי אליאש, מנכ"ל משותף ב"אייזנברג אליאש, קשרי משקיעים ויחסי ציבור", על אחיו, גיא אליאש ז"ל
סוכות 1987, אני בן 16, בחופשה מבית הספר ברעננה, ההורים שלי בפריז, איל אחי הבכור בטיול בצפון וגיא, שהיה מבוגר ממני בחמש שנים, בחופשת שחרור. איזה כיף. החיים נראו כל כך יפים. אני מתעורר ועל השולחן במטבח מחכה לי מכתב מגיא. מספר שחבר מהצבא ביקש ממנו להחליף אותו כדי שיוכל לצאת לאירוע משפחתי וגיא כמו גיא, כמובן הסכים. אז מה אם כבר סיים את הצבא והשחרור ממש מעבר לפינה. ביקש שלא אדאג ואם צריך משהו שאבקש מהשכנים וסיים במשפט: "תעשה חיים, אל תדפוק חשבון לאף אחד. בשבוע הבא נקנה בגדים"... גיא.
חלף יום והם דפקו בדלת. סיפרו שהנגמ"ש שגיא פיקד עליו התהפך וגיא נהרג. איזה מוות מיותר, ביום האחרון של השירות הסדיר שלו. שלוש שנים ובנסיעה האחרונה הוא מצא את מותו. עברו יותר משלושים שנה, הגעגוע והכאב לא פוחתים, והצער על כל מוות מיותר מציף הכל.
אורי, בני הבכור, כבר בן 16. עוד שנה יקבל צו ראשון ושני ובעוד כשנתיים יתגייס. אני מנסה להדחיק את המחשבות אבל זה חזק ממני. הגורל ממילא יודע למצוא אותנו היכן שלא נסתתר. לפני כחודש טסנו אורי, אני ואבא שלי לפריז לצפות במשחק של ליגת האלופות. מעבר לחוויה המשותפת ואהבת הכדורגל, אבא שלי "סגר מעגל" וסיפר לאורי על הרגע שבו הודיעו לו שגיא נהרג, במלון בפריז, שבה לא ביקר מאז. זה היה רגע מדהים ועצוב מאוד בין סבא, שאיבד את בנו, בשר מבשרו, לבין נכדו האהוב.
זר לא יבין זאת וטוב שכך.
