הרבה זוויות יש לתנועה הקיבוצית, ובחלקן "גלובס" עוסק בפרויקט הזה, אבל יש מרכיב אחד שהוא בדנ"א של הקיבוץ, ובלעדיו התנועה הקיבוצית לא הייתה התנועה הקיבוצית. המרכיב הזה הוא "שיתוף".
■ לכל הכתבות בפרויקט הקיבוצים והכלכלה הישראלית
כשהקיבוצים הראשונים נוסדו (במקור הם בכלל נקראו קבוצות), המטרה המרכזית הייתה ליצור "חברת אדם חדשה", שבבסיסה עומדת האמונה שבני האדם שווים, והדרך לממש אותה הוא שיתוף בכל רמות החיים.
דרך ארוכה עברו התנועה הציונית ומדינת ישראל מאז 1910, השנה שבה 12 איש ואישה, מאנשי העלייה השנייה, הקימו את הקיבוץ הראשון, דגניה. בשנות השמונים של המאה הקודמת, אחרי המהפך של 1977 ועליית הימין לשלטון, החלו להסתמן אותות של משבר בתנועה הקיבוצית. הרעיון הקיבוצי כבר לא היה בבת עינו של השלטון, וההתנהלות העסקית של הקיבוצים הובילה רבים מהם להסתבכות כספית ולצבירת חובות גדולים לבנקים. תוכנית הייצוב של המשק ב-1985 גררה העלאה דרסטית של שיעורי הריבית, והחובות הלכו ותפחו. המפולת הייתה עניין של זמן. ב-1989 נחתם הסדר החובות הראשון.
אחד מסעיפי הסדר הקיבוצים היה ביטול "ערבויות הסדין", כלומר, הערבויות ההדדיות בין הקיבוצים. הדבר הוביל למלחמת הישרדות בקיבוצים רבים, ובעקבות זאת למשבר חברתי עצום. לראשונה נעצר הגידול באוכלוסייה של התנועה הקיבוצית. החל גל עזיבה משמעותי של משפחות, וכמעט שלא הוקמו קיבוצים חדשים. כפי שקורה בדרך כלל, האידיאולוגיה פיגרה רק מעט אחרי המציאות בשטח, והחנק הכלכלי הביא במהרה להתגבשות רעיון ההפרטה של הקיבוץ.
בשנת 1992 נפל דבר: קיבוץ עין זיון שברמת הגולן היה לקיבוץ הראשון שהחל בתהליך הפרטה. 12 שנה לאחר מכן, יהפוך קיבוץ גשר הזיו לקיבוץ הראשון שבו דירות החברים נרשמו על שמם בטאבו. אלו היו סנוניות ראשונות של שינוי, אבל הרוח בכנפיהן נשבה במשך שנים.
פחות מ-20% מהקיבוצים שיתופיים
סקר שנערך השנה במכון לחקר הקיבוץ באוניברסיטת חיפה מצא ש-45 קיבוצים - פחות מ-20% מהקיבוצים בישראל - הם שיתופיים. רק בשלוש השנים האחרונות הפכו שישה קיבוצים שיתופיים וחמישה "משולבים" (מודל שבו תקציב החבר מורכב מאחוז מסוים של הכנסה מעבודה ומרכיב שוויוני שהוא עיקר התקציב) לקיבוצים הממותגים כ"מתחדשים", כלומר מופרטים. ב-11 קיבוצים - רבע מהקיבוצים השיתופיים - מתקיימים בימים אלה דיונים על מעבר להפרטה מלאה במודל ה"קיבוץ המתחדש". בחלקם הדיון נמצא בשלביו הסופיים.
גם בקיבוצים השיתופיים, המרחק רב בין אופי השיתוף של שנות ה-70 וקודם לכן לאופי השיתוף כיום. כך, למשל, ב-26 מהקיבוצים השיתופיים - כ-60% מהם - צריכת החשמל מופרטת וכל משק בית משלם את החשבון שלו. בשני קיבוצים, גם המים מופרטים. ב-27 קיבוצים שיתופיים חדר האוכל מופרט, וב-25 קיבוצים ישנה גם האפשרות לרכוש רכב פרטי.
מזכ"ל התנועה הקיבוצית, ניר מאיר, מתעקש שהשינויים הללו לא הסיטו את הקיבוץ מעקרונותיו המקוריים. "קיבוץ מתחדש הוא קיבוץ לכל דבר ועניין", הוא אומר בשיחה עם "גלובס". "כל ניסיון להציג אותו אחרת הוא לא ענייני ומפספס את העובדה שהעקרונות שלו נשמרו. הוא מקיים את כל הסממנים והעקרונות של הקיבוץ: קואופרציה רב מערכתית, קבלת ההחלטות באופן דמוקרטי על ידי המוסדות הנבחרים ואסיפות הקיבוץ וכן קיימת גם ערבות הדדית מוחלטת. בתנועה הקיבוצית, לדוגמה, אין עוני".
ובכל זאת, אי אפשר להתעלם מכך שהסממן המרכזי של הקיבוץ, השוויון, אינו כבעבר. "הקיבוץ הוא צורת חיים שונה מכל מה שאנחנו מכירים וגם בתוכה יש גוונים. הקיבוץ המתחדש הוא לא כמו הקיבוץ המשותף. השיתופיות פחותה מבעבר", אומר ד"ר שלמה גץ, מנהל מכון המחקר לחקר הקיבוץ באוניברסיטת חיפה. "מאיר צודק בכך שהקיבוצים המתחדשים נותרו קיבוצים, אבל לא כמו שהם היו בעבר. האמת נמצאת איפשהו באמצע. הקיבוץ באמת שומר על הרבה ערכים היסטוריים שלו, כפי שהוא אומר, אבל נותן להם פירוש מעט שונה.
"נכון שיש בקיבוצים ערבות הדדית, אבל היא אינה כפי שהייתה בעבר. כיום הערבות הזאת מבטיחה את המינימום ולא את המקסימום כבעבר. עצם העובדה שיש שכר דיפרנציאלי מלמדת עד כמה התרחקה התנועה הקיבוצית ממה שהייתה בעבר. עם זאת, כל חבר שלא מגיע למינימום שנקבע, הקיבוץ עוזר לו להגיע אליו ומקבל אחריות על זה באופן די מלא. מי שמרוויח שכר מינימום מקבל תוספת. יש גם עזרה בשירותי בריאות וחינוך והקיבוץ מחויב להבטיח פנסיה לחבריו, וברוב הקיבוצים משלמים קצת יותר. ברוב הקיבוצים יש קרנות לקטסטרופות. לכל קיבוץ יש מנגנון שמטפל בדברים האלה.
"נכון גם שבקיבוץ פועלת 'דמוקרטיה ישירה', הפועלת באופן דומה לעבר. החברים הם אלה שמחליטים איך ייראה הקיבוץ ואורחות חייו. הבעיה עם הדמוקרטיה הזאת היא שככל שהקיבוץ נעשה מורכב יותר, החברים חושבים שיש להם יכולת פחותה לקבל החלטות ולכן באופן מעשי פחות ופחות לוקחים חלק בכל היבט של החיים. חלקם אומרים לעצמם שהם לא יודעים לקבל החלטות מקצועיות, נניח בנוגע למפעל, ומבקשים מהדרגים המקצועיים שיחליטו בשבילם. לכן יש פחות דברים שמוחלטים באסיפות הגדולות של כלל החברים. אבל העיקרון בהחלט נשמר ובדברים המהותיים של החיים הם בהחלט מחליטים".
"אנחנו לא קוריוז בעולם"
מי שחשב שדווקא הקיבוצים המבוססים והעשירים יותר יהיו הראשונים שיאמצו עקרונות קפיטליסטיים - נכונה לו הפתעה. דווקא הקיבוצים העשירים, כמו חצרים, מעגן מיכאל, גן שמואל, משמר העמק, בארי, סאסא וברעם, ששווים מאות מיליוני שקלים ויותר כל אחד, לא עברו את תהליכי ההפרטה ונשארו שיתופיים.
שוב עולה כאן שאלת הביצה והתרנגולת: האם השיתוף בין חברי הקיבוץ אחראי לכך שהקיבוצים שנשארו נאמנים לדרך ההיסטורית הם העשירים ביותר או שמדובר במזל ובהחלטות נכונות שהתקבלו באפן מקרי דווקא בקיבוצים השיתופיים? הדעות חלוקות.
"אני חושב שזה שילוב של הדברים", אומר גץ. "קיבוץ משמר העמק היה במצב משברי כשהחלו תהליכי השינוי, והוא מאוד שיתופי כיום, ואני לא יודע אם ההצלחה היא בגלל זה או בגלל זה. יש זיקה בין הדברים, אבל מה הסיבה המדויקת? קשה להגיד. אנחנו, החוקרים במכון, לא מצאנו עדויות בנתונים לכך שמהלך ההפרטה הפך את הקיבוץ למבוסס יותר ברמת הפרט, אבל אפשר בהחלט להגיד שהמצב המשברי בשנות השמונים האיץ את תהליכי ההפרטה".
לדברי מאיר, האיתנות הפיננסית של הקיבוצים השיתופיים דווקא יכולה להיות בעוכריהם. "מפעל שמטיל ביצי זהב, לא בהכרח ימשיך להטיל אותם לעד", הוא אומר. "אם הפעילות שמפרנסת את אותם הקיבוצים תיפגע מסיבה כלשהי, ובסביבה העסקית שאנחנו חיים בה יכולות להתקבל החלטות לא נכונות או שיקרו אירועים פיננסיים שלקיבוצים אין עליהם שליטה, בבת אחת קהילה שלמה תעמוד בפני שוקת שבורה, ואין לדעת מה יוליד היום".
באילו תחומים המודל של הקיבוץ המתחדש נכשל או לא עומד בציפיות?
"אף אחד לא הגדיר את הציפיות. בדיעבד, האבולוציה יצרה משהו שלא תכננו. קיבוץ מתחדש זו צורת חיים יותר טובה מזו הקודמת. יש בה יותר חירות האדם, אין בה עוני ויש בה ערבות הדדית. אגב, בתחילת שנות האלפיים הפך קיבוץ כושל ליישוב קהילתי מצליח, אבל כיום אין אף קיבוץ, אפילו לא אחד, שרוצה להפוך ליישוב קהילתי".
אבל זו הייתה הפואנטה של התהליך. איך אתה מסביר את זה?
"גילינו תוך כדי התהליך שבקיבוץ יש הרבה יתרונות שנעלמו מעינינו באותם ימים שבהם עסקנו בעיקר בניסיונות לפתור את החובות העצומים של המערכת הקיבוצית. אימת החוב גרמה לנו להגיד שאנחנו רוצים להיפטר מהמודל הקיבוצי, אבל במהלך השנים למדנו בכל הקיבוצים שאנחנו בכלל לא רוצים להיראות כמו ישובים קהילתיים. קיבוץ כיום הוא קודם כל קואופרטיב רב-מערכתי ויש כיום ברחבי העולם 1.4 מיליארד איש שלוקחים חלק בקואופרטיבים מהסוג הזה, ואנחנו, הקיבוצים - לא איזה קוריוז בעולם, אלא המודל הכי קיצוני של השיטה הקואופרטיבית".
בציבור נוצר הרושם כאילו ההרחבות למגורים בקיבוצים, שנועדו לשכן תושבים שאינם חברי קיבוץ, העשירו את קופות הקיבוצים והוציאו אותם מהבוץ הכלכלי, אלא שזו טעות אופטית: הקיבוצים אינם בעלי הקרקעות שעליהן הם יושבים, אלא רשות מקרקעי ישראל, ולכן מי שהרוויחה מהבנייה בשטחים האלה הייתה המדינה. אולי זה מסביר מדוע רק 70 קיבוצים אישרו את ההרחבות האלה בתחומן, בעוד ש-200 הקיבוצים האחרים בחרו שלא לעשות כך.
בכל מקרה, המטרות שלשמן הוקמו ההרחבות היו אחרות: בעקבות תהליכים דמוגרפיים בקיבוצים, נוצר צורך "להביא" אוכלוסייה צעירה שתשתתף בעלויות היומיומיות של תפעול הקיבוצים. כך נהנה הקיבוץ מהגדלת מספר התושבים המשתתפים בתשלומים על השירותים החברתיים-ציבוריים והתשתיות כגון חדר אוכל, בריכה, ספרייה, צרכנייה וכדומה.
"חלק מהקיבוצים חושבים שזה מה שהציל אותם מהבור הכלכלי", אומר מאיר, "אבל העובדה היא שגם 200 הקיבוצים האחרים שלא בחרו להרחיב, יצאו מהבור הכלכלי. ההרחבות אמנם הגדילו את היישובים, ויש בהם היום יותר שותפים, אבל זה זרע לא מעט מתחים. ההנחה שאפשר לקיים שתי אוכלוסיות באותו מתחם גיאוגרפי עם זכויות לא שוות התגלתה כלא מוצלחת והובילה לחיכוכים רבים".
שנות ה-90: הקיבוצים החדשים
במקביל לתהליכי ההפרטה, התרחשה תופעה מעניינת: בתחילת שנות התשעים החלו חברי תנועות הנוער ה"כחולות", כלומר, הנוער העובד והלומד, השומר הצעיר והמחנות העולים, להקים קיבוצים במודל "הוותיק" פלוס שיפורים. במקום קיבוץ גדול שבו חברי הקיבוץ פחות ופחות מכירים זה את זה, נוצרו קבוצות במספרים קטנים, המאפשרים אינטימיות בין החברים. במקום מפעל חקלאי כזה או אחר, המיקוד של הצעירים היה דווקא חינוך. הקיבוצים הללו הקימו חברות בע"מ ששדה העבודה שלהם הוא החברה הישראלית ומערכות החינוך הפורמליות והבלתי-פורמליות, ואליהם הצטרפו עשרות קומונות וקיבוצים עירוניים ברחבי הארץ, שחיים על פי אותם קודי התנהגות וערכים.
מה שהיה נראה באותם ימים כקוריוז שהצעירים יתפכחו ממנו בתום השירות הצבאי, הפך אחרי יותר משני עשורים לקיבוצים בעלי ותק שחבריהם נמצאים בעשור השלישי, הרביעי והחמישי לחייהם. התצורות החברתיות והכלכליות אמנם השתנו לא מעט במהלך השנים, אבל העיקרון השיתופי לא השתנה, והם חיים נגד הזרם.
הקיבוצים
● 265 קיבוצים בישראל
● 170.8 אלף תושבים
● 70% מתושבי הקיבוצים - בפריפריה
● 76% שיעור הקיבוצים ללא הרחבות
● 49% מתושבי הקיבוצים מתגוררים במחוז הצפון
● בין השנים 2005-2016 גדלה אוכלוסייה הקיבוצים ב-45%
● מצב כלכלי (מקור אוניברסיטת חיפה): 19% מהקיבוצים במצב המוגדר כ"מצוין", 34% "בינוני", 34% "טוב", ו-9% במצב כלכלי "חלש"
