אחת מהעסקאות הגדולות שהיו במשק הישראלי בשנים האחרונות היא עסקת תנובה. דורות רבים של ישראלים גדלו על מוצריה של תנובה, שנמצאים כמעט בכל בית במדינה. מילים רבות נכתבו על האופן שבו זהבית כהן מקרן אייפקס, יחד עם מאיר שמיר ממבטח שמיר, הצליחו לרתום אליהם את הקיבוצים ולהשתלט על יצרנית המזון הגדולה במשק, לממש את הנדל"ן שהיה חבוי בדוחותיה ולמכור אותה במחיר מפולפל לברייט פוד הסינית. לא פחות מילים נכתבו על החברה המאותגרת שברייט פוד קיבלה, ועל כך שהיא רחוקה מלמצוא פתרונות ראויים שיובילו את החברה שרכשה בישראל בחזרה אל דרך המלך. אבל עסקת תנובה היא לא רק אייפקס, מבטח שמיר וברייט פוד, היא גם הקיבוצים - אלה שנהנו להיות לצד בעלי השליטה הקודמים, ואלה שנאנקים עתה לצד בעלי השליטה הנוכחיים.
■ לכל הכתבות בפרויקט הקיבוצים והכלכלה הישראלית
"האופציה למכור ביחד עם אייפקס לא הייתה על הפרק", אומר ל"גלובס" איציק בדר, לשעבר יו"ר חברת ההחזקות של הקיבוצים והמושבים, ויו"ר גרנות, וכיום יו"ר ארגונים כלכלי בקיבוצים, שמסביר כי "התנאי של הסינים היה שהגוף ההתיישבותי יישאר כשותף בתנובה. אייפקס היא לא באה לפתח את תנובה כחברה שתהיה נדבך חשוב. היא באה לעשות סיבוב בתנובה, והיא עשתה אותו יפה מאוד.
"גם הקיבוצים שנשארו שותפים בתנובה לא יכולים להתלונן כי הם החזירו את השקעתם", מציין בדר, "אבל, כמי שמסתכל על הדברים ורוצה לראות אותם לטווח ארוך, הבחירה באייפקס לא הייתה נכונה".
אייפקס ניצלה את הקיבוצים וגרמה להם נזק?
"לקיבוצים לא נגרם נזק. אני חשבתי גם אז, כבר כשאייפקס קנתה את השליטה בתנובה, שזה לא נכון למכור את תנובה, ושזה נכון שנמשיך לנהל אותה עם שינויים מתאימים ועם הכנסת שותף. זה לא קרה, אך זה כבר חלב שנשפך. אייפקס לא הייתה השותף המתאים והנכון בהסתכלות ארוכת טווח. הכניסה של הסינים היא כבר תוצאה של מהלכים שנעשו בשלבים הקודמים, והם לא ממלאים את הציפיות שהיו לנו מהם. הציפייה העיקרית הייתה שיפתחו בפנינו את השווקים הבינלאומיים ואת השוק הסיני, אך לפי שעה זה לא מסתייע".
"כרגע אנחנו די מאוכזבים מהסינים"
בדר מספר עוד לגבי תנובה ולקיבוצים, כי "הכספים מתנובה נתנו חמצן להשלמת הסדרי חוב מול הבנקים, להסדרת גירעונות אקטואריים לפנסיה, וגם לשיפור רמת החיים של הקיבוצים".
רבים טוענים שרוב הקיבוצים מכרו לאייפקס את אחזקותיהם בתנובה בנזיד עדשים.
"לבוא ולהגיד היום שהמחיר היה 'בנזיד עדשים' - זה לא נכון. השיקולים של הקיבוצים והמושבים היו מורכבים מאוד, ואני מכבד את החלטתם. אני סבור שהיו אפשרויות שהיו יכולות לתת פתרון נכון יותר, שיביא תשואות גדולות יותר, אבל אין מה לנבור בהיסטוריה".
הקיבוצים כועסים על זהבית כהן?
"לדבר במונחים של כעס זה לא רלוונטי. כל אחד בפאזל הכלכלי ממלא את התפקיד שלו: הם באו ומילאו את המטרות של הבעלים שלהם; אנחנו, הקיבוצים והארגונים שנשארו בתנובה, ניסינו לשמור על האינטרסים שלנו".
מה יקרה עם הקיבוצים שעדיין יש להם החזקות בתנובה?
"הם שותפים בה על פי חלקם, והם מקווים מאוד שהבעלים שלהם יש שליטה משמעותית, הסינים, ימצו את הפוטנציאל שיש בתנובה. כרגע אנחנו די מאוכזבים מהיכולת הניהולית ומהערכים שהסינים הביאו כשותפים בתנובה. ערכים כמו יזמות עסקית - לא קיימים. אני חושב שהמינוי של חיים גבריאלי כיו"ר זו אפיזודה, זה לא נראה לי מדיניות ואסטרטגיה. הסינים צריכים להחליט האם הם רואים בתנובה מנוף לחברה כלכלית שתתפתח ותצמח, ואם לא, יעשו טוב אם ימכרו את חלקם בתנובה ויצאו ממנה.
"כרגע תנובה היא לא ארגון שצועד קדימה, ומי שלא צועד קדימה בהכרח צועד לאחור. אני מתרשם שאין כרגע אסטרטגיה, אין תוכנית שמצעידה את תנובה ליעדים חדשים ולהישגים חדשים בעשור הקרוב".
האמירות הללו אינן ייחודיות לבדר, ויש אחרים שתמימי דעים עמו. כך למשל, רק בקיץ האחרון ארגוני הקניות של הקיבוצים החלו לבחון את מכירת החזקות המיעוט שהם מחזיקים בחברת תנובה. או אז התקיימה ישיבה של 12 הקיבוצים שמחזיקים במניות, שנולדה כתוצאה מכעסם על ואקום שנוצר לתפיסתם בצמרת הקונצרן הישראלי. באותה ישיבה גם הוחלט כי תוזמן הערכת שווי חדשה לתנובה, שתאפשר לקיבוצים שמעוניינים למכור את חלקם. בסופו של דבר לא נעשתה הערכת השווי הזו, כשהכעס של אותם קיבוצים פחת במקצת, אף על פי שהם מתוסכלים, בין היתר מהעובדה שבזמנו הם לא מכרו את חלקם בתנובה ומאז הערך שלה צונח.
"הקיבוצים צריכים לבחון כל הזמן את האלטרנטיבות שלהם בהתייחס למה שקורה בתנובה", אומר עתה בדר, ומוסיף: "אני מניח ומקווה שהם עושים את זה. תנובה היא עדיין חברה מאוד גדולה, עם פוטנציאל עצום, ויש המון מה לעשות בה. אני מקווה שהבעלים הנוכחיים יתעשתו ויצליחו לבחור דרך נכונה בקונגלומרט הגדול הזה. אם החברה הסינית תפתח את סין בפני תנובה ובפני החקלאות הישראלית - השמים הם הגבול. אבל כל דבר נבחן במבחן התוצאה, ומיקומה של תנובה מאז כניסת הסינים ועד היום הוא מאכזב".
בתגובה לדברים על אייפקס, מסרו גורמים שהיו מקורבים לחברה בעבר, כי "אייפקס השקיעה בכל שנה בתנובה 300 מיליון שקל במשך יותר משבע שנים. בתקופה זו גדל מספר העובדים בחברה בכ-10%. החברה הובילה בכל תחום בתקופת אייפקס.
"טענותיו של בדר הן שווא. בניגוד לטענות, נעשו דברים רבים: נבנתה מחלבה בתל יוסף בהשקעה חסרת תקדים. נבנתה תחנת כוח - שהחל משנה הבאה תעזור לתנובה לשנים הבאות. בדר תמיד הצביע בעד חלוקת דיבידנדים ולחץ למכור לסינים, על אף שהוצע לו להצטרף למכירה, והוא לא רצה".
מברייט פוד ישראל לא נמסרה תגובה לדברים.
"לקיבוצים יש נכסים שיבטיחו את קיומם"
תנובה אינה הפעילות הכלל משקית, המוכרת בכל משק בית, שהקיבוצים החזיקו בה, ושבדר שיחק בה פקיד מרכזי. לאורך השנים הוא גם היה בורג מרכזי בקבוצת אלון, שבין היתר החזיקה ברשת הקמעונאות מגה, שלפני כשלוש שנים קרסה בקול גדול.
"בסוף שנות ה-80 שר האנרגיה דאז משה שחל החליט על רפורמה במשק הדלק והקיבוצים החליטו לנצל את הרפורמה ולהקים תחנות דלק במחירים יותר זולים בקיבוצים. בהמשך גילינו שהפוטנציאל היה יותר גדול, אך לשם כך היה צריך להשקיע כסף. בשל המשבר הכלכלי בקיבוצים, שהיה אז בשיאו, וכדי לנצל את הפוטנציאל, מי שהביא את הכסף הם דודי ויסמן ועו"ד שרגא בירן. דודי קיבל את הניהול, ואני, החל מ-1994, הייתי היו"ר", אומר בדר.
עוד הוא מציין בהקשר זה כי "המוטיב שהוביל את הקיבוצים אז היה שהחברים מאפשרים לחברה להתפתח: אספקת דלק במחיר זול יותר, פיתוח תחנות פנימיות בתוך הקיבוץ ותחנות ציבוריות ומתחמי תדלוק מסחריים ליד הקיבוצים, וכך הוקמו התחנות הראשונות ליד שער הישוב. במשך שנים היו תוצאות טובות, והקבוצה חילקה דיבידנדים יפים לקיבוצים, ובשלב מסוים גם נכנסה לפעילויות נוספות - מגה, כביש 6 (חוצה ישראל - ש"מ) והשקעה במאגר הגז תמר. לימים התברר שההשקעה במגה לא צלחה. בכלל, חילופי דורות בקיבוצים ובקבוצה הפרטית לא צלחו. המציאות היא שכתוצאה מכך הקיבוצים הפסידו את שותפותם בפעילות הזאת. אבל יש לזכור שגם זה קרה אחרי שהקיבוצים מעולם לא הביאו כסף מהבית, ואף קיבלו דיבידנדים בשנים המוצלחות".
קבוצת אלון, ולהבדיל ממנה תנובה, ממש לא מסכמות את העשייה העסקית של הקיבוצים, ואת חלקם כיום ולאורך השנים בכלכלה המקומית. "בשנות ה-80 ובתחילת שנות ה-90 התנועה הקיבוצית הייתה במשבר כלכלי חריף, שנולד מכך שההתיישבות החקלאית עבדה על הרבה מימון חיצוני וספגה בשנות האינפלציה הכפלה בחובות הקיבוצים", אומר בדר שמציין כי לצד מחיקת חלק ניכר מחובות הבנקים, הקיבוצים יצאו מהמשבר גם הודות ל"הבראה האמיתית שבאה מתוך אורחות החיים של הקיבוצים - עם מעבר של אחריות גדולה יותר מן הכלל אל הפרט, לצד כך שרוב רובם של הקיבוצים עברו שיפור כלכלי, באופן שכיום הם יכולים לקיים רמת חיים גבוה וסבירה לחברי הקיבוץ".
לדבריו, "שינויי אורחות החיים, והרצון לממש פעילות כלכלית וליהנות מפירות עמלם ולהוריש לילדיהם עוד בחייהם, הביאו את הקיבוצים לממש נכסים כדי לשפר את חייהם של חברי הקיבוץ".
האם נראה תמיד אקזיטים גדולים של התנועה הקיבוצית או שהשיא כבר מאחורינו?
"לא נכון להתייחס לזה במונחים של ימי זוהר. לקיבוץ כתנועה היה תפקיד חשוב בהקמתה של מדינת ישראל. מובן שעם הקמת מדינת ישראל והתבססותה של המדינה, התפקיד והמקום משתנים. התנועה הקיבוצית היא תנועה ייחודית שאין לה אח ורע בעולם והיא תנועה שמסגלת את עצמה למציאות חיים משתנה.
"לקיבוצים עדיין יש נכסים מספיקים שיבטיחו את קיומם", אומר בדר ומוסיף לסיכום כי "הקיבוצים הם בסיס ותשתית טובה לפיתוח פעילות כלכלית בשל היכולת שלהם לרכז פעילות".
מוכרים את המפעל שבתוך הבית
הסיפור של התנועה הקיבוצית בכלכלה המקומית בכלל, ובעולם המזון והמשקאות בפרט, ממש לא מסתכם רק בחוסר שביעות הרצון בתנובה או במכה באלון ובמגה. לצד החזקות משמעותיות אלה, יש לקיבוצים שורה ארוכה של הצלחות עסקיות, שגרמו לחלק מהקיבוצים לקורת רוח רבה. אחת ההצלחות הללו היא יצרנית מוצרי הסויה סולבר, שהייתה חברה ציבורית בבעלות קיבוץ חצור, שנקלעה לקשיים, קיבלה השקעה מקרן ההשקעות המובילה פימי, שהובילה הליך השבחה משמעותי, ובסוף הגיעה לאקזיט המיוחל. מהאקזיט, שאותו הובילה פימי, נהנו גם חברי הקיבוץ, שנותרו אז עם החזקה של 22% וקיבלו במכירה לרוכשת האמריקאית CHS למעלה מ-100 מיליון שקל.
הצלחה נוספת נרשמה בחברת גלעם, שהייתה 70% בבעלות קיבוץ מענית ו-30% בידי קרן המנוף בראשית. גלעם, שמייצרת רכיבים לתעשיית המזון והמשקאות - עמילנים, פרוקטוז וגלוקוז, שמהווים תחליף לסוכר הרגיל. גם פה ההצלחה הגיעה בסיוע הקרן, שהביאה ניהול מקצועי משלה, והתמורה לקיבוץ הסתכמה ב-200 מיליון שקל. גם בחברת תמי 4, של קיבוץ נתיב הל"ה, הייתה עסקה מאוד יפה, כשהיא זכתה להשבחה בסיוע פימי ובסופו של יום נמכרה בהצלחה רבה לקונצרן שטראוס.
מה ניתן ללמוד מכל המקרים הללו - האם יש מאפיינים ייחודיים לחרות הקיבוציות שמסייעות להן בהצלחה, או שמא ניהול חיצוני מקצועי הוא שמעלה אותן על דרך המלך? לדברי גורמים שמכירים את החברות שהזכרנו, אין ממש הבדל בינן לבין חברות אחרות, שאינן של התנועה הקיבוצית. "בעבר זה נראה אולי שיש לחברות הקיבוציות הילה נאיבית ושונה, אבל זה לא שם", אומר גורם עסקי בכיר ומעורה.
עם זאת, לדבריו יש בכל זאת הבדל אחד - ההבדל של הנוכחות הפיזית. "ברוב מוחץ של המקרים המפעל נמצא בתוך הקיבוץ, בתוך הבית שלהם, ולחברי הקיבוץ ולעובדי החברה יש קשר רגשי. הם חלק מהדי.אן.איי. וזה שונה מבעלי מניות שרחוקים פיזית. אצלם המפעל בתוך הבית".